1. תיק זה ענינו שתי תביעות שהגישו בני זוג לשעבר זה כנגד זה בגין הפרת הבטחת נישואין. התביעה נסובה הן על פיצוי בגין הפרת הבטחת הנישואין והן על נזקים ממוניים. מטבע הדברים, האמוציות בין הצדדים בתיק זה גועשות, ולכן אין כמעט דבר שעליו מסכימים הצדדים. עובדות המקרה הן כדלקמן: א. שירי אליעזר (להלן: שירי) ועופר קרן (להלן: עופר) הכירו זה את זה באוגוסט 99. ב. לטענת שירי, עבר עופר להתגורר עימה בדירת המשפחה בקרית חיים. עופר מכחיש זאת וטוען כי לא עבר להתגורר עם שירי בדירת המשפחה בקרית חיים. ב"כ שירי טוען שבית המשפט לעניני משפחה החליט שעופר התגורר עם שירי. זה אינו מצב הדברים. בית המשפט לעניני משפחה החליט "אף אם אניח, כטענת התובעת כי הצדדים התגוררו יחדיו..." אין לראות את ההחלטה כקובעת שהצדדים אכן גרו יחד. ג. שירי טוענת שעופר למד ומימן את לימודיו, ואילו היא עבדה וקנתה לו דברים, וחסכה לשם רכישת מטלטלין ומוצרי חשמל לצורך חייהם המשותפים. עופר טוען שעבד במשרה מלאה ובמהלך 2000 עבר השתלמות שלך יום אחד בשבוע בראשון לציון, לאחר שסיים את לימודיו עוד ב- 1997, וכל אחד מהצדדים מימן את עצמו. ד. הצדדים נרשמו לרבנות, פתחו חשבון משותף, הזמינו מקום באולם, סיכמו עם צלם ותקליטן, שירי הזמינה שמלה ובני משפחתה רכשו בגדים, וכך גם בני משפחת קרן, והם פנו למתווך ופתחו תיק בבנק למשכנתאות. ה. החתונה נועדה ליום 8.11.00. ו. בערבו של יום 27.9.00 חתמו בני הזוג על חוזה לרכישת דירה אצל עו"ד שועלי ואביה של שירי שילם 6,200 דולר לפי שער של 4.030 ₪ לדולר. אביה של שירי גם נתן שיק שכ"ט עו"ד בסך 4,180 ₪. ז. לטענת שירי, למחרת ניתק עופר, ללא התראה או סימנים מקדימים את הקשר עם שירי. שירי הצליחה לדבר איתו, ואז נודע לה שהוא חזר בו מכוונתו להינשא. על כן, נותרה שירי, לטענתה פגועה ונושאת בנזקים. עופר טוען, שנודע לו כי שירי לא נלהבת לחתונה איתו והיא רואה בו "ברירת מחדל". בנסיבות אלה סבר שאין עליו לקשור את חייו עם מי שרואה בו ברירת מחדל. למרות מאמצי, עמדו הצדדים על שמיעת ראיות והכרעה בתביעה זו. נשמעו עדים רבים לאורך כמה ישיבות והוגשו סיכומים. 2. על פי הדין, תביעה בעילה של הפרת הבטחת נישואין, אינה אהודה בבתי המשפט. עם זאת, היא מצויה במשפט המקומי, ויש לדון בה ולהכריע בה, כאשר הצדדים אינם משכילים להסדיר את עניניהם בעצמם. השאלה היא מה המסגרת שבה יש לדון ולהכריע. בע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון פ"ד מו (2) 169 נקבע: הלכה פסוקה היא כי "הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר" (ע"א 58/73, שקד נ. זילברפרב, פד"י כ"ט(1), 151, 153. ראה כמו כן ע"א 609/68, נתן נ. עבדאללה, פד"י כ"ד(1), 455, 464). בניגוד להפרת הסכמים מסחריים, במקרה של הפרת הבטחת נישואין הנפגע אינו זוכה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהוא היה אילו המפר קיים את החוזה, אלא פוסקים על הנזק הספציפי, וכן הנזק הכללי שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה (ראה: פרופ' נ. כהן, "סטטוס, חוזה וגרם הפרת חוזה", הפרקליט ל"ט (התש"ן), עמ' 304, 311, הערה 34). בנסיבות ענייננו לא ראינו כל צידוק להתערב בסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה. הסכום של 50,000 ש"ח, השווה להכנסה ממשכורת של המשיבה במשך כשנתיים, מעבודתה בחברת הביטוח, הינו סכום סביר הן מבחינתה והן מבחינתו, ואין לנו כל סיבה להתערב בשאלת גובה הפיצויים (ראה: ע"א 473/75, רון נ. חזן, פד"י ל"א(1), 40, 48; א. שוחטמן, "עוד לשאלת החיוב בפיצויים על הפרת הבטחת נישואין", משפטים ט', 109 (התשל"ט); השווה ר. גביזון, "אכיפת המוסר, פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין וחובת ההנמקה", משפטים ח', 282 (התשל"ח)). 9. נאמר בעבר כי העילה של הפרת הבטחת נישואין היא "ממין התביעות שאינן אהודות ביותר" (ע"א 461/64, טמסיט נ. פחימה, פד"י י"ט(4), 129, 131), וגם הוער כי "התערבות בית המשפט הנותנת סעד במקרה של הפרת הבטחת נישואין אינה אהודה ומקובלת על דעת מתקדמים (אף באנגליה)" (ע"א 4/66, פרץ נ. הלמוט, פד"י כ'(4), 337, 359). יש המציעים לבחון מחדש את העילה (ראה, למשל, פ. שיפמן, "הבטחת נישואין - חוזה מחייב?", משפטים י"ג, 104 (התשמ"ג); ד. פרימר, "השבת מתנות אירוסין בגין הפרת הבטחת נישואין לאור החקיקה האזרחית החדשה", משפטים י', 329 (התש"מ); ר. גביזון במאמרה הנ"ל, 282, הערת שוליים 2 (התשל"ח); פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 121-45 (התשמ"ד)). קיימת נטיה במספר ארצות לבטל עילה זאת בדרך של חקיקה. ביסודה של הגישה הזאת מונחת העמדה כי אין לראות בהבטחת נישואין משום חוזה מחייב. ראה פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, לעיל, בעמ' 124; נ. כהן לעיל, עמ' 311, הערה 34, 317). כדברי פרופ' נילי כהן במאמרה: "זירתם הטבעית של דיני החוזים היא זירת המסחר. מחוזות רוחניים או נפשיים נמצאים מחוץ לתחומם המסורתי של דיני החוזים. רגשות אינם מצרך. אין לסחור בהם". (שם, עמ' 317). (ראה כמו כן ד. פרידמן ו-נ. כהן, חוזים, עמ' 369 (התשנ"א) שם נאמר כי "הבטחת נישואין היא חוזה בעייתי הנמצא על גבול השפיטות"). פרופ' שיפמן מונה את השיקולים הבאים המצדיקים לטעמו ביטולה של העילה: הסכנה של שימוש בעילה זאת לשם סחיטת כספים אפילו כשהתביעה אינה מבוססת; אפליית הגבר, שהרי רק נשים יכולות לזכות בפיצוי ממשי בתביעה זו (ראה, למשל, ע"א 461/64 לעיל, עמ' 131, שבו נפסק לתובע פיצוי נומינלי, וכן ע"א 724/79 לעיל, עמ' 282, שבו כתוב כי "נסיון החיים מראה שהפרת הבטחת נישואין גורמת בדרך כלל נזק כללי חמור יותר לאשה מאשר לגבר"); חרות הנישואין, היינו זכותו של אדם (או חוה) לבחור בן זוג, וכן לחזור בו מהבטחת נישואין, בלי שום לחץ חיצוני (ראה, שיפמן לעיל, עמ' 125-28). אין חולק כי הסוגיה מעוררת שאלות מורכבות ורגישות. ברם, יהיה הדבר אשר יהיה, נראית לי מסקנתו של פרופ' שיפמן, כי עילה זאת מקובלת במשפט המקומי ו"עקירתה מן השורש איננה עניין ל'חקיקה שיפוטית', אלא למחוקק בכבודו ובעצמו" (שיפמן, לעיל, עמ' 136). הדין הוא איפוא שיש לפסוק את נזקי הממון הממשיים, וכן פיצוי נוסף צנוע בלתי ממוני המבוסס על הכרעה בשאלה האם היתה הצדקה לביטול הנישואין. זאת, בין היתר משום שקביעת פיצויים גבוהים תביא לנישואין בין מי שאינם רוצים להינשא, שיחששו מאימת הפיצוי. אין ההגיון ואין תקנת הציבור מתישבת עם כפיית אדם להינשא ולחיות עם אדם אחר מחשש לתשלום פיצויים. אנו שבויים עדיין בקונצפציה שהבסיס לנישואין צריך להיות הסכמה, הערכה אולי אפילו אהבה, ולא חשש מתשלום פיצויים. אמנם, באותו מקרה נפסקו 50,000 ₪, אך לא כפיצוי אלא כנזקים ממשים. במקרה שבפני אין ספק שהצדדים הבטיחו זה לזה נישואין, כפי שעולה מהכנותיהם לרכישת דירה, ולחתונה, ואין ספק שהקשר נותק, לאחר שעופר הגיע לדבריו להכרה, ביום 29.9.00 ערב ראש השנה שהוא לא רוצה להמשיך בקשר שאינו שלם עימו כברירת מחדל. 3. האם גרו הצדדים ביחד? כך העידה שירי, אך מסתבר שיחד איתה גרו שתי שותפות לדירה. אמנם, שירי טענה שהיא גרה עם עופר בחדר המוקצב לה, אך הדבר אינו סביר. אין זה סביר שזוג יחיה חיים משותפים ביחד עם שתי שותפות לדירה. עובדה היא שגם לא היה חשבון בנק משותף ממנו שולמו הוצאות הבית המשותף בשלב זה. עובדה היא שכאשר ניתק עופר את הקשרים, לא היו בידי שירי חפציו של עופר, למעט תכשירי הגיינה. רק ביום 27.9.00 צורף עופר לחשבון הבנק של שירי ומאותה עת יה להם חשבון משותף. הכתובת שנמסרה על ידו היתה כתובת הוריו, ומכאן שלא גר עם שירי. עובדה היא שכאשר חתמו בני הזוג על הסכם לרכישת דירה, לא חזרו לביתם המשותף כביכול, אלא כל אחד לבית שבו גר. אני קובע איפוא, בניגוד לעדות שירי, כי הצדדים לא גרו ביחד. 4. האם אמרה שירי שעופר הוא בשבילה ברירת מחדל? לענין זה הובאו מספר עדויות ואתיחס אליהן: א. רון שפירא - זה חברו הטוב של עופר שהעיד כי היו לו פגישות ספורות עם שירי, ובדרך כלל בנוכחות עופר. לדבריו, דברי שירי על היות עופר ברירת מחדל נאמרו כאשר יצאה איתו לרכבו כשנסע הביתה. לטענת ב"כ שירי, זה אינו מקום מתאים לשיחות נפש. איש לא דיבר על שיחות נפש. דאגה בלב איש ישיחנה, ואין חובה שבדין לספר דברים קשים דווקא לידידי נפש. כבר ראינו מעולם מקרים שבהם אנשים מספרים גם לזרים גמורים את מצוקותיהם הכמוסות ביותר. ואולם, איני מאמין לעד ששמע משירי את הדברים, וידע שהם עומדים להתחתן, ושמר את הדברים בליבו 7 חודשים, עד אשר גילה לו זאת לאחר שחברו הטוב היה כבר שקוע בהכנות לחתונה. על כן, זו אינה ראיה לכך ששירי אמרה את הדברים. ב. ערן מרום - עד זה, שהוא חברו של עופר, העיד תחילה שהכיר את שירי בצבא, ושוחח איתה פעם בשבועיים שלושה בטלפון, אך לאחר מכן התברר שהקשר ביניהם נותק עד אשר נפגשו פעם אחת ברבמד בקרית מוצקין, שם מצוי משרדו. התרשמתי מעדותו של מר מרום שהיא אינה אמת והיא ניתנה במסגרת חברותו עם עופר. הסתירות שבה להגיון אינן מוסברות, וביחוד לא הוסבר כיצד החריש העד ולא גילה לחברו מילדות העומד להתחתן ששירי אומרת עליו דברים שהוא היה בהלם מהם, כדבריו. ג. סיגל קרן - זו גיסתו של עופר. אין ספק שאין מדובר בחברת נפש של שירי, אלא במי שיש ביניהן יחסים מנומסים. כפי שציינתי לעיל, אין צורך בחברת נפש ובשיחת נפש כדי לגלות דברים קשים. עדותה של עדה זו עשתה עלי רושם אמין. היא הודתה במה שאינו מתיישב לכאורה, כי נאמנותה נתונה לעופר ולמשפחתו. הפער בין הזמן שבו נאמרו לה הדברים (בעת הציפיה לחתימתה כערבה ביום 25.9.00) לבין הזמן שהיא אמרה לאימו של עופר הוא קטן. התנהגותה, שמסרה על השיחה בקוים כללים לאימו של עופר ולא לעופר עצמו, נראית לי גם היא סבירה. סביר להניח שהיא סמכה על אימו שתדע להביא זאת בפניו בדרך הראויה, ואולי מדובר רק במשבר חולף. לכן, אין בכך סתירה שהיא הסכימה לחתום על ערבות למשכנתא. זו עדות שאני סומך עליה, לפיה שירי אמרה לעדה את הדברים המיוחסים. ד. דליה קרן - אימו של הנתבע העידה ששירי אמרה לה דברים בסגנון דומה, ואלה אושרו בסיפורה של כלתה. אך היא לא ראתה בהם עילה לביטול החותנה, ולא סיפרה על כך לבנה. הנחה זו נראית לי סבירה. אכן, יש בעיות בין בני זוג, הן לפני החתונה והן לאחריה, ואדם בוגר, לא כמו חבריו של עופר, יכול לראות דיבורים כאלה בצורה סלחנית. עובדה היא שהעדה הזמינה את שירי לארוחת החג בראש השנה. אני מאמין לעדות זו, הנתמכת בין היתר בדבריה של שירי בשיחת הטלפון מיום 3.10.00 בעמ' 7 "קצת אולי השתחררתי בפני אמא שלך.. כי הרגשתי שהיא כמו חברה". ה. שאול קרן - אביו של עופר שמע לפי עדותו על הדברים של שירי מכלתו דרך אשתו שסיפרה על כך. רק יום לפני חתימת החוזה מצא לנכון לספר על כך לבנו. זה תמוה, אבל ממילא העד אינו מעיד על דברים ששמע משירי ולכן אין צורך כלל בעדותו. ו. שירי אליעזר - שירי הכחישה את הדברים שנאמרו. צר לי לקבוע, שאיני מאמין לעדותה של שירי, וקביעה זו, שבודאי תגרום לשירי עוגמת נפש, היא רק חלק ממה שניתן היה לחסוך על ידי הסכמות בשלבי ביניים בתיק זה. עדותה עשתה עלי רושם מניפולטיבי, כמי שמנסה לארגן את כל העובדות כפי שנוח לה היום, תוך התעלמות מהעובדות לאשורן. אכן, רגש נקמה הוא מובן גם לפי גירסת שירי, אך התרשמתי שרגש הנקמה במקרה זה עיוות, אם לא את תפיסת המציאות אצל שירי, הרי את הדרך שבה בחרה להציג את המציאות בפני. כך למשל, הציגה עצמה שירי כמי שביקשה למזער את הנזקים מרגע שנודע לה על ביטול החתונה (ראה למשל עמ' 4 שורה 22) אבל תמונה הפוכה עולה מהתמליל מיום 3.10.00. כך, טענה כבר בכתב התביעה, ועד לסיכומים, שלאחר ההודעה על ביטול החתונה ביום 29.9.00 נותק הקשר, אך אין חולק שהיו שיחות נוספות, אחת בין 29.9.00 לבין 3.10.00 ואחת ביום 3.10.00 ועוד אחת לאחריה. כך, העידה שירי על 5,000 ₪ הוצאות נילוות שהקבלות עליהן נמצאות אצל עורך הדין, אבל לא הציגה אותם מעולם, ומן הסתם אין קבלות ומדובר בטענה סתמית. ז. עופר קרן - עופר לא שמע ישירות מה אומרת עליו שירי, אלא רק בעקיפין, מאביו. לכן הוא לא יכול להעיד על אמירותיה של שירי, אך מכיוון שעסקתי בהערכת מהימנותה של שירי, מוטב שאקבע את קביעתי לגבי מהימנות עופר. חלקים בעדותו של עופר אינם אמינים בעיני. כך לגבי שיחותיו עם חבריו שגילו לו שחודשים לפני כן אמרה להם שירי דברים דומים. ואולם, בשדרה המרכזית, בנושא דיבוריה של שירי על עופר, אני מאמין לעופר, כפי שעולה גם משיחת הטלפון מיום 3.10.00. כעופר אומר: "כשאת פונה בטענות, לא משנה כרגע למי, עליי, משהו פה לא בסדרא. את צריכה לבוא אלי ולהגיד לי: עופר תשמע, אתה ככה ככה וככה וככה. אז אם אני כמו שאני לטוב ולרע לא טוב בשבילך או לא נאה לך אז זו זכותך. אני לא מחזיק אותך בכוח, אבל את צריכה להבין שירי, אם אני לא טוב שבילך אז לא צריך". שירי אינה מכחישה הכחשה גורפת, ואומרת, כפי שהיה צפוי לפי גירסתה, "מה אתה מדבר, אני לא אמרתי שום דבר רע עליך, ואני אוהבת אותך כמו שאתה". במקום זה היא אומרת "זה לא היו תלונות כאלה כמו שהם נאמרו לך אלא הרבה פחות ממה שזה נשמע לך וזה היתה תוך כדי שיחה חברית ולא מתקפות.." מכאן, שהיא מודה במקצת, השאלה רק כמה חריפות היו ההתקפות על עופר. בסגנון דומה יש עוד ציטוטים נוספים. על כן, אני מעדיף את עדות סיגל קרן ודליה קרן שהאמנתי להן על עדות שירי אליעזר שלא האמנתי לה וקובע כי אכן שירי סיפרה שהיא אינה שלמה עם החתונה ועופר הוא ברירת מחדל עבורה. 5. עופר לא שמע את הדברים משירי אלא בדרך עקיפה. הוא שמע על כך מאביו יום לפני המועד שנקבע לחתימת החוזה. ב"כ שירי טוען שלא סביר שאילו שמע זאת היה מתקשר בהסכם, ומסכים לפיצוי מוסכם של 50,000 ₪. גם ב"כ שירי לא מוצא הגיון בפעולותיו של עופר, שביקש משירי לדבר עם אימו שנעלבה ממנה חודש לפני כן, ובעקבות השיחה, שבה אין חולק שהוחלפו דברים קשים, גמר בדעתו לבטל את החתונה, כשהסיבה היא לא הדברים שאמרה שירי אלא העובדה שבמקום לדבר איתו היא דיברה עם אחרים (עמ' 27 שורה 3). שואל ב"כ שירי, האם זו סיבה מוצדקת לבטל חתונה? וביחוד כאשר ידע על הדברים שנאמרו לפני שנכנסו הצדדים להתחייבות כספית כבדה? בעולם הגיוני לגמרי, של אנשים מתוכנתים לתגובה מיידית על כל דבר לפי סולם ברור של תגובות לפי מעשים, יכול להיות שהדבר לא הגיוני. ואולם, במחשבתו של אדם העומד לפני נישואין, קשר שלפחות בתחילתו אמור להיות לכל החיים, מובן מדוע אין תגובה מהירה לידיעות ולעלבונות. הרי אין חולק שעופר הגיע לנישואין האלה ברצון ואף אחד לא הכריח אותו. הוא כנראה אהב את שירי, ורצה להמשיך ולממש את אהבתו. בהחלט יתכן שעופר, שנעלב כאמור מכך שנודע לו שאשתו לעתיד אומרת שהוא ברירת מחדל, התלבט והחליט שיקבע סופית את עמדתו לפי תוצאות השיחה של שירי עם אימו. משזו נכשלה, החליט לבטל את החתונה. מדובר כאן בתהומות הנפש של צדדים העומדים להינשא, ולא ניתן לקבוע בנסיבות אלה שפעולה מסוימת היא סבירה ומוצדקת ופעולה אחרת אינה סבירה ומוצדקת. 6. מה היה על עופר לעשות כאשר נודע לו שכך אומרת שירי? לפי דבריו דיבר עם שירי ביום 28.9.00, העלה את הדברים שנאמרו לו שהיא אמרה, אמר שאינו רוצה לריב אבל הוא מבקש שהיא תבהיר עם אימו את הענין. אין חולק על שיחה זו בין שירי לעופר, אלא ששירי אינה מאשרת שהיא נסובה על הדברים שאמרה לאימו. אין חולק שהשיחה בין שירי לאימו של עופר היתה קשה. אימו של עופר ושירי חלוקות על תוכן השיחה אבל על הטון שלה ועל סיומה אין מחלוקת. לפי עדותו של עופר, ביום 29.9.00, דיבר עם שירי, שיחה שלא הוכחשה. בשיחה זו עלו הדברים שנאמרו על ידי שירי על יחסיה עם עופר, ולפי עדותו, הסכימו הוא ושירי בהסכמה משותפת על ביטול החתונה, תוך צמצום הנזקים. ואולם, ביום 1.10.00, במוצאי ראש השנה, שינתה שירי את עורה והודיעה שהיא מתכוונת להמשיך בחתונה ולבוא לאולם לבושה בשמלת הכלה. ביום 3.10.00 שוחח עופר עם שירי, והשיחה הוקלטה והוגשה. מן השיחה עולה שהיתה הסכמה קודמת לביטול החתונה. שירי טענה שיש להמשיך בחתונה מסיבות כלכליות, שהיו כבר התחייבו. עופר הציע שוב ושוב לחלק ביניהם את כל ההוצאות, אך מסתבר ששירי הפסיקה לשתף פעולה בענין זה ולא הופיעה לישיבת ביטול ההסכם לקניית הדירה. לאור חוסר האימון שלי בעדות שירי והתיישבות הנתונים החיצוניים, לרבות שיחות הטלפון עם גרסת עופר, אני מקבל את גירסת עופר כי היתה הסכמה משותפת על ביטול החתונה. בנסיבות אלה, אין כאן הפרת הבטחת נישואין, אלא הסכמה משותפת על ביטול החוזה. שירי אינה זכאית איפוא לפיצוי בשל הפרת הבטחת נישואין, ומאידך גם עופר אינו זכאי לפיצוי בשל הפרת הבטחת נישואין. עופר תבע פיצויים על עוגמת הנפש שנגרמה לו, אבל באין הפרה אין עילה לפיצוי. היתה כאן הסכמה משותפת לביטול חוזה הנישואין, שאינה מקימה עילה לפיצויים. היא מקימה עילה להשבה, או עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, אבל לא לפיצוי מעבר לכך. 6. שירי טענה שחסכה ורכשה מכשירים חשמליים וממנה את עופר שלמד. שירי לא הוכיחה הוצאות גדולות יותר מאלה שהיו לה כאשר חיה לבד. המכשירים החשמליים שרכשה נשארו אצלה לשימושה ולא הוכחו חסכונות כלשהם. מנגד, אין חולק עוד לאחר חקירתה הנגדית של שירי שעופר עבד מדי יום ביומו. כאשר נשאלה אם מדובר במשרה מלאה, ענתה שאין לה מושג (עמ' 2 שורה 5). זו תשובה שקרית שאיני מאמין לה, לא רק בהנחה שהם התגוררו יחד, כפי שטענה שירי, אלא גם בהנחה שרק היו חברים העומדים להנשא. אכן, יום בשבוע נסע להשתלמות בראשון לציון במהלך שנת 2000 אך סיים את לימודיו עוד בשנת 1997. מכאן, שאין שירי זכאית לתשלום עבור חסכונות שחסכה, ממון שהשקיעה ומכשירים שקנתה ונשארו בידה. 7. בנסיבות אלה, יש לחלק את ההוצאות בין הצדדים שווה בשווה, כדלקמן: א. לגבי אולם האירועים, שילמו כל אחד לחוד 500 ₪ ביום 26.1.00. בנוסף על כך שילם עופר 9,500 ₪ בשיקים דחויים ביום 22.10.00 עבור חלקו בדמי הביטול המוסכמים. ב. לגבי התקליטן, כל צד שילם בשווה 200 ₪ ביום 25.2.00. בנוסף על כך שילם עופר ביום 24.10.00 800 ₪ נוספים כחלקו בדמי הביטול. ג. לגבי הצלם, כל צד שילם בשווה 200 ₪ ביום 25.2.00. ד. לגבי הזמנת שמלות - משפחת אליעזר קנתה שמלות (ללא ראיות) ומשפחת קרן קנתה שמלה (מוכחת בראיות). השמלות נשארו בידם. אין מקום לחייב מי מהצדדים בקניית השמלות, ומוטב שישתמשו בהן בשמחות עתידיות. שירי שילמה 500 ₪ לשמלת כלה ולא הוכח ששילמה מעבר לכך. ה. שכ"ט עו"ד שועלי בגין רכישת הדירה ניתן בשיק של עופר תחילה ואחר כך הוחלף בשיק של אבי שירי, אשר לא נפרע בסופו של דבר. לאחר מכן שילם עופר ביום 6.10.00 1,045 ₪ לסילוק חלקו בשכ"ט עו"ד שועלי. ו. לגבי רכישת הדירה, בוטל ההסכם כנגד דמי ביטול של 50,000 ₪, אשר מהם 24,986 ₪ שולמו על ידי אבי שירי בעת חתימת החוזה, ועוד 25,000 ₪ שולמו על ידי עופר בעת ביטול החוזה. הצדדים נשאו איפוא בחלקים שווים בעלות הרכישה והביטול. ז. המתווך קיבל משירי שיק בטחון, אבל בסופו של דבר שיק זה לא הוצג לפירעון ועופר שילם לו את חלקו בסך 2,849 ₪ ביום 11.10.00. התוצאה היא שמעבר למה שכל אחד שילם שווה בשווה, שילמה שירי 500 ₪ ואילו עופר שילם 14,194 ₪. מכאן, שעופ]ר זכאי להחזר של 6,847 ₪. 8. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה בת"א 10273/01 ומקבל בחלקה את התביעה בת"א 10274/01 ומחייב את הנתבעים בת"א 10274/01 לשלם לתובעים בתיק הנ"ל 6,847 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.10.00 ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות ששילמו בת"א 10274/01 ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום ד' באייר, תשס"ד (25 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט נישואין / חתונהפיצוייםהפרת הבטחת נישואין