במסגרת בקשת רשות להתגונן נטענה טענת התרשלות הבנק שעה שאישר למשוך מחשבון כספי שיקים של צד ג' (תאגיד אמריקני) שהופקדו בחשבון. ההתרשלות המיוחסת לבנק היא מחמת הפרת התחייבות הבנק לבדוק את תקינות השיקים והתחייבותו לאשר משיכה בגינם רק לאחר פרעונם בפועל. להלן החלטה בסוגיית חובת הבנק לבדוק צ'קים: החלטה 1. הבנק המשיב הגיש תובענה לפי סדר דין מקוצר נגד המבקשים (לקוחו והערב) לתשלום סך של 228,000.- ש"ח לערך. על פי הנטען בכתב התביעה, ניהל הלקוח (המבקש 1) חשבון חנ"י דולרי. בחשבון זה נצברה יתרה של כ - 55,000.- דולר אשר לא נפרעה ע"י הלקוח חרף דרישות המשיב. 2. בקשת הרשות להתגונן שהוגשה ע"י המבקשים, שנתמכה בתצהיר המבקש 2, כוללת טענת הגנה אחת ויחידה: התרשלות הבנק המשיב שעה שאישר למבקש 1 למשוך מחשבונה כספי שיקים של צד ג' (תאגיד אמריקני) שהופקדו בחשבון. ההתרשלות המיוחסת לבנק המשיב היא מחמת הפרת התחייבות הבנק לבדוק את תקינות השיקים והתחייבותו לאשר משיכה בגינם רק לאחר פרעונם בפועל. השיקים הופקדו בשלהי חודש יולי 1996. טענת המבקשים היא שהוסכם ביניהם לבין מר מוסרי (עובד המשיב) כי הבנק אחראי לבדיקת תקינות השיקים (שהיו משוכים על בנק בארה"ב) ולבדיקת פרעונם בפועל ע"י הבנק האחרון, ורק לאחר שיתקבל אישור בדבר הפרעון בפועל, ימשכו כספי התמורה. הבנק המשיב אישר למבקשת 1 משיכת הכספים בחלוף 7 ימי עסקים ממועד ההפקדה. דא עקא, נסתבר לאחר משיכות הכספים ע"י המבקשת 1, שהשקים חוללו באי-פרעון וכתוצאה מכך חוייב חשבון המבקשת בסכום השקים. לטענת המבקשים, לאחר אישור הבנק המשיב למשיכת הכספים, ולפני חילול השקים, הועבר סך של 130,000.- דולר ע"י המבקשת 1 לצד ג'. זאת נעשה בהסתמך על פרעון השקים הזרים. מחמת חיוב חשבונה של המבקשת 1 בסכום השקים שחוללו, נוצרה יתרת החובה של 130,000.- דולר. לשיטתם, אין המבקשים חייבים לפרוע חוב זה לבנק, שכן רק מפאת התרשלות הבנק נוצרה יתרת חובה זו. לולא אישור הבנק המשיב למשיכת הכספים, לא היתה המבקשת 1 מעבירה אותם לצד ג'. המבקשים מוסיפים וטוענים כי חרף התרשלות הבנק הפקידה המבקשת 1 בחשבונה סך של 77,000.- דולר לערך, מתוך מחשבה שכך יבוא העניין דלעיל על פתרונו. 3. מן החקירה שכנגד נסתבר שביום 09/07/97 (קרי: כשנה לאחר האירוע המתואר), הושג הסדר בין הבנק המשיב לבין המבקשת 1 והמבקש 2, לפיו אישרו האחרונים את חובם (שעמד על 54,845$) והתחייבו לשלמו בתשלומים בסך 500.- דולר לחודש. עוד הוסכם כי תשלומים אלה יבוצעו עד 20/11/97, ובראשית חודש ינואר 1998 יידברו הצדדים לגבי אופן המשך פירעון החוב. בהסדר זה (מש1/), ויתרו המבקשים "על כל טענה ו/או תביעה בקשר עם החוב, הרבית, הבטחונות, תוקפם ו/או מהותם, ו/או זכות הבנק להיפרע מהם". כן ויתרו המבקשים על כל טענת התניית שירות בשירות והוסיפו וויתרו על זכות קיזוז סכום כלשהו מהחוב (סעיף 6 למש1/). ראוי להדגיש כי המבקש 2 לא הזכיר דבר וחצי דבר בתצהירו אודות מש1/. בחקירתו לא ביאר המבקש 2 על שום מה נמנע מהזכרת ההסכם בתצהירו. 4. לטענת ב"כ המבקשים בסיכומיו, יש ליתן למבקשים רשות להתגונן כלפי התובענה ראשית מאחר וההסכם נחתם בנסיבות של לחץ והטעייה תוך כדי כך שהמבקש 2 אינו מבין כי הוא מוותר על טענותיו ביחס לשקים; שנית, מאחר וסעיף 6 למש1/ אינו מאזכר ולו ברמז את נושא השקים שהופקדו לגבייה אצל הבנק המשיב. מכאן, שתניית הויתור איננה חלה לגבי שקים אלה. 5. חוששני שאין בסיס לטענות המבקשים לגבי ההסכם מש1/, וכפועל יוצא - נוכח ההסכם - שוב אין הם רשאים להישמע בטענה שהבנק המשיב התרשל כלפיהם. הטענה הראשונה (שעניינה פגם ברצון בעת ההתקשרות) לא הועלתה, נזכור, בתצהיר ואף לא בחקירה שכנגד. בחקירתו החוזרת אמר המבקש 2 דברים אלה: "אני חתמתי על ההסכם הזה, בתוקף היותי מאוד בלחץ והיה סיבה שכל זה קרה. היה לי שם טוב בבנק, היה לי יחס טוב מאוד איתם. היינו על רמה שלא רק אחריות, אבל קרה מצב שהגעתי אליה, אני חתמתי על המסמך הזה בתום לב בגלל היחסים הטובים שלי. התכוונתי להמשיך בעסק אפילו שקיבלתי מכה. היו לי תקוות גדולות להתקדם שוב. הייתי מאוד בלחץ, גם העברית שלי לא היתה כל כך טוב ... חתמתי על המסמך בגלל שהייתי בלחץ ורציתי להראות כוונה טובה לבנק. אני שילמתי חלק גדול מהחוב או מה שאני חשבתי שאני חייב". (עמ' 3 לפרוטוקול). דברי המבקש 2 אינם מגלים ולו זנב טענה בדבר הטעייה או בדבר כפיית החתימה על ההסכם מצד הבנק המשיב או בדבר עושק כלשהו - כמובנם בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. המבקש 2 אף לא ניסה להסביר מה מהות הלחץ בו היה נתון ומה מקורו של אותו לחץ. לשון אחר: לא הוכח ולו לכאורה כל בסיס שיש בו קשר סיבתי בין מעשה פסול מצד הבנק המשיב לבין החתימה על מש1/. הטענה הראשונה נדחית, איפוא, שכן אין בכוחה לשמש הגנה בפי המבקשים כלפי התובענה. הטענה השניה היא, כזכור, שההסכם מש1/, אינו מזכיר כלל ויתור מצד המבקשים על זכות כלשהי לגבי השקים שהופקדו לגבייה. מכאן, כך נטען, שאין ההסכם האמור חל על סוגייה זו ואין המבקשים מנועים (מחמת ויתור) מהעלאתה כהגנה כלפי התובענה. אכן, צודקים המבקשים בטענתם (העובדתית) כי המלים "שקים שהופקדו לגבייה בחשבון" אינן נזכרות בהסכם. מנגד - אישרו המבקשים את יתרת חובם בחשבון וויתרו על כל טענה בקשר עם החוב. במצב דברים זה, אחת היא אם נוצר החוב בשל השקים האמורים או מכל סיבה אחרת. תכלית ההסכם מש1/ (שהוא הסכם בין שני גופים כלכליים עסקיים) היתה הסדרת חוב המבקשת 1 לבנק המשיב. משלא מצינו בהסכם הסתייגות כלשהי (מצד המבקשים) באשר לאופן היווצרות יתרת החוב, שוב אין לומר שהוא נועד לשמר טענות כלשהן שיש בפי המבקשים כלפי המשיב, כפי שניסו המבקשים לטעון. 6. אין תקומה לבקשת הרשות להתגונן. לא נותר לי אלא לדחותה. הבנק המשיב יגיש פסק-דין לחתימתי על יסוד כתב התביעה. המבקשים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך (כולל) של 3,000.- ש"ח. בנקשיקים