החלטה בפני בקשת רשות להתגונן. המשיבות - התובעות הינן חברות למימון. ביום 18.4.1996 חתמה המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") עם המשיבות על הסכם ליסינג לרכישת רכב מסוג דייהו מ.ר. 2772019 (להלן: "הרכב"). המבקשים 3-2 (להלן: "המבקשים") ערבו בחתימתם לכל התחייבויות המבקשת ע"פ הסכם הליסינג. ע"פ הסכם הליסינג, לוותה המבקשת סך של 51,749 ₪ מהמשיבות לצורך רכישת הרכב, ושיעבדה את הרכב לטובתן. לימים, המבקשת לא עמדה בתשלומים בגין ההלוואה והמשיבות פתחו בהליכים למימוש המשכון הרשום לטובתן על הרכב (תיק הוצל"פ מס' 0181360977 בלשכת ההוצל"פ בת"א). ביום 28.10.97 מונה ב"כ המשיבות, עו"ד בן פורת, ע"י כב' ראש ההוצל"פ בת"א, ככונס רכבים על הרכב (להלן: "כונס הנכסים"). הרכב נתפס ע"י כונס הנכסים ביום 14.11.97. ביום 30.6.98 אושרה מכירת הרכב ע"י כב' ראש ההוצל"פ לצד ג', תמורת הסך של 25,000 ₪, לאחר ביצוע מכרז והתמחרות כדין. יודגש עוד כי טרם מכר הרכב לצד ג', ניתנה למבקשת ההזדמנות לרכוש את הרכב בעצמה תמורת הסך הנ"ל, ואולם היא לא עשתה כן ואף הסכימה למכר הרכב לצד ג' בסכום הנ"ל (מש/3). 7. ע"פ הנטען בכתב התביעה, יתרת חובה של המבקשת למשיבות בגין ההלוואה היתה, נכון למועד הגשת כתב התביעה סך של 83,342 ₪. יתרת חוב זו לא נפרעה. לפיכך, הגישו המשיבות תובענה זו כנגד המבקשים, בסדר דין מקוצר, בגין הסך הנ"ל. טענות המבקשים 8. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן. המבקשים אינם כופרים במרבית העובדות המפורטות לעיל, פרט לסכום התביעה. טענתם המרכזית של המבקשים הינה, למעשה, כי לאחר שנתפס הרכב במסגרת הליכי המימוש, הגיעו למשרד כונס הנכסים עם קונה פוטנצאלי לרכב, ואולם, זה סירב לקבלם ואף גירשם ממשרדו. לטענתם, מעשהו זה של כונס הנכסים גרם לכך שבמקום שתתקבל תמורה ריאלית לרכב במחיר סביר, הרכב נמכר במסגרת הליכי ההוצל"פ במחיר הנמוך ממילא משווי השוק, ובניכוי הוצאות הכינוס ושכ"ט כונס, התקבלה תמורה "נטו" נמוכה אף יותר. לטענתם, אילו השכיל כונס הנכסים לקבל את הצעתם הרי שניזקם היה נמוך בהרבה, ותמורת הרכב היתה מכסה את החוב ברובו או אף כולו. 9. המשיבים צירפו גם את תצהירו של מר ראובן נאור (בש"א 3134/02). הנ"ל מחזק את גירסתם של המבקשים עת הוא מצהיר כי בסמוך לסוף חודש 10/97 או 11/97 סיכם עם המבקש 2 כי ירכוש ממנו את הרכב תמורת הסך של 53,000 ₪, ואף שילם מקדמה בסך של 5,000 ₪. העיסקה לא יצאה אל הפועל עקב תפיסת הרכב ע"י כונס הנכסים. מר נאור מתאר בתצהירו עוד כי הצטרף למבקש 2 בעת שזה הגיע למשרדי כונס הנכסים לאחר תפיסת הרכב, והשניים הציעו לו יחדיו את מכירת הרכב לו. לטענתם, הנ"ל סירב להסכים למכירת הרכב כאמור, אמר כי הוא יחליט לבד למי למכור, וסילק אותם ממשרדו. ב"כ המשיבות ויתר על חקירת מר נאור. 10. כמו כן למבקשים טענות שונות לעניין דרך חישוב יתרת החוב הנתבע. דיון 11. ראשית אציין, כי לצורך הדיון שבפני טענת המבקשים על פיה במועד כלשהו לאחר תפיסת הרכב ע"י כונס הנכסים, הגיעו המבקש 2 ומר נאור למשרדיו והציעו לו למכור את הרכב למר נאור בסכום של 53,000 ₪, ואולם הוא סירב לכך - לא נסתרה. כאמור, ב"כ המשיבה ויתר על חקירת מר נאור, ובחקירת המבקשים גירסה זו לא נתמוטטה או הופרכה. לפיכך, לצרכיו של דיון זה יש להניח שגירסה זו נכונה היא. אציין עוד, כי טענה זו נטענה בפירוט הנדרש והמספיק בד' אמותיה של בקשת רשות להתגונן. 12. אין ספק כי נושה חייב בחובות זהירות בעת מימוש משכון. כך למשל, מוטלת עליו החובה שלא להשתהות בהליכי המימוש. לעניין זה ר': ע"א (ב"ש) 54/95 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חוצבי אילת בע"מ דינים מחוזי כ"ו (4), 153. במסגרת זו נראה לי כי אם החייב יוזם הצעה של צד ג' לכונס הנכסים לרכישת הנכס נשוא המשכון, הצעה שהיא סבירה וריאלית, ועולה בקנה אחד עם שווי השוק של הנכס (מקום שבו לנכס יש שווי שוק) על כונס הנכסים לאפשר את ביצוע העיסקה ולחסוך בכך את מכירתו באמצעות הליכי ההוצל"פ. זאת משום שמכירה באמצעות הליכי ההוצל"פ, מטיבם ומטבעם מביאים לכך שהמחיר שיתקבל עבור הנכס במסגרתם יהיה נמוך מלכתחילה, וכן מקפלים בתוכם הוצאות נוספות (הוצאות כינוס, שכ"ט כונס, וכיו"ב). לכל הפחות על כונס הנכסים לפנות אל ראש ההוצל"פ בבקשה מתאימה למתן הוראות. מחדל מלעשות כן עלול להיחשב כהתרשלות במימוש המשכון, על כל המשתמע מכך. מערכת נסיבתית דומה נדונה בפסה"ד בעניין ע"א (חי') 1157/00 רפאל כץ ושות' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ דינים מחוזי ל"ג (1) 360. כאן, דירת המגורים של החייב היתה משועבדת לטובת הבנק במשכנתא, ונרשמה להבטחת חובות השותפות אשר בה היה החייב שותף, לבנק. נטען כי הבנק סירב לאפשר מכר של הדירה ע"י החייב לבני זוג אשר התעניינו ברכישתה. כתוצאה מכך נמכרה הדירה ע"י כונס נכסים במכירה כפויה בלשכת ההוצל"פ, ונתקבלה תמורה "נטו" נמוכה יותר מזו שהיתה מתקבלת אילו נמכרה הדירה ע"י החייב בעצמו. הערכאה הדיונית לא מצאה פסול בהתנהגות הבנק, ואולם ערכאת הערעור קבעה כי מבחינה משפטית יש ממש בטענה, וזאת מכח היחסים המיוחדים השוררים בין בנק לבין הלקוח, ומכח חובת השימוש בזכויות בתום לב. ערכאת הערעור בחנה את נסיבות המקרה וקבעה כי בנסיבות העניין לא היתה כל הצדקה לסרב למכר הדירה ע"י החייב לזוג שהוצע על ידו ובמחיר שהוסכם ביניהם. לפיכך, ערכאת הערעור קיבלה את הטענה וקבעה כי יש להשיב את המצב לקדמותו - דהיינו, לערוך חישוב מחודש של החוב על יסוד ההנחה שהדירה היתה נמכרת ע"י החייב לבני הזוג במחיר שהיה מוסכם עליהם. נראה כי יש לגזור הלכה שווה מפסק הדין במקרה ההוא לעניין זה. גם כאן, במידה ויתברר שיש ממש בטענות המבקשים - וברור שאינני מביע כל עמדה בשאלה זו - הדבר יביא להפחתה משמעותית בגובה החוב, בשיעור הנזק שנגרם למבקשים עקב המחדל הנטען, אם וכל שהיה מחדל כאמור. 13. אוסיף ואציין עוד, למעלה מן הצורך, כי לא נטען ע"י המשיבה שהיא איננה אחראית למעשיו ו/או מחדליו של בא כוחה בפעולותיו ככונס נכסים, ולפיכך אין צורך להיזקק לשאלה זו בעניין שבפנינו. 14. אשר על כן, ניתנת בזאת רשות למבקשים רשות להתגונן מפני התובענה. תצהירי המבקשים ישמשו כתב הגנה. רכבליסינגחוב