פסק-דין זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' זפט), במסגרתה הותנה צו המניעה, שניתן למבקשת כנגד המשיב, בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בגובה של 100,000 ש"ח. המבקשת 1, הינה הבעלים הרשומים של זכות החכירה לדורות בבית, ביישוב מכבים - רעות (להלן: הבית). בשנת 1997, רשמה המבקשת 1, במרשם המשכונות, משכון על זכויותיה בבית לטובת אביה, המבקש 2. בשנת 1999, נחתם הסכם בין המבקשת לבין בן-צבי ואורלי זיו (להלן: הקונים) - במסגרתו התחייבה המבקשת להעביר לקונים את זכויותיה בבית, תמורת תשלום בסך 710,000$ (להלן: עסקת המכר). לצורך מימון רכישת הבית, נטלו הקונים הלוואה בסך של 1.5 מיליון ש"ח מהמשיב, והכספים הועברו ישירות לידי המבקשת 1. על פי דרישת הבנק, רשמו הקונים משכון, לטובתו, על זכויותיהם החוזיות בבית, והמבקשת 1 חתמה על התחייבות כלפי הבנק. לאחר שבדיקה שגרתית, שערך הבנק, העלתה כי המבקשת 1 לא העבירה את זכויותיה בבית לקונים, הגיש הבנק תביעה נגד המבקשים והקונים, לבית המשפט המחוזי. במסגרת תביעה זו, ביקש הבנק, בין היתר, כי בית המשפט יצהיר שזכויות הבנק בנכס או ביחס אליו, לרבות מכוח משכון זכויותיהם של הקונים וכתב ההתחייבות תקפות לכל דבר ועניין. לאחר שבחודש אוקטובר 2001 הפסיקו הקונים לשלם את תשלומי פירעון ההלוואה לבנק, פתח הבנק, ביום 10.3.2002, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון, שנרשם לטובתו, על זכויותיהם החוזיות של הקונים. המבקשים, מצידם, הגישו המרצת פתיחה, ביום 27.11.2002, בה ביקשו מבית המשפט להצהיר, כי לא רשום משכון לטובת הבנק על זכויותיה של המבקשת 1 בבית. במסגרת המרצת פתיחה זו, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הליכי ההוצאה לפועל בהם פתח הבנק. טענתם המרכזית של המבקשים, בפני בית המשפט קמא, ובבקשת רשות הערעור, הינה כי זכויותיה של המבקשת 1 לא שועבדו לבנק, וכי לא ניתן לממש את זכויותיה של המבקשת 1 בבית, במסגרת הליכי מימוש המשכון על זכויותיהם החוזיות של הקונים. בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשת 1 לא שיעבדה את זכויותיה לטובת הבנק. יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים כי לא ניתן לממש את זכויות המבקשת 1 בבית במסגרת, הליכי מימוש המשכון על זכויותיהם החוזיות של הקונים. בית המשפט המחוזי סבר כי מקום בו המוכר עומד על קיום הסכם המכר, כבענייננו, לא חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן" - בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 593 (להלן: עניין שטיינמץ), לפיה במערכת יחסים משפטית משולשת כמו זו שבענייננו, אין הבנק יכול לרדת במישרין לדירתו של המוכר. זאת, מן הטעם שפסק הדין בעניין שטיינמץ עסק במקרה בו בוטל הסכם המכר. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי כאשר המכר לא בוטל והמוכר עומד על קיומו, מימוש המשכון על זכויותיו החוזיות של הקונה מתיישב עם מכירת הנכס, שכן בכך מוגשמת העסקה, והמימוש אינו של זכות המוכר, כי אם של זכות הקונה לקבל מידי המוכר את הנכס. לעומת זאת, קיבל בית המשפט המחוזי טענה אחרת, שהעלו המבקשים, לפיה הבנק אינו רשאי לפעול בו זמנית הן לקבלת סעד הצהרתי מבית המשפט המצהיר על תוקפו של משכון, והן למימוש המשכון בהוצאה לפועל. לאור קביעותיו אלו, העניק בית המשפט המחוזי למבקשים צו מניעה זמני, אך התנה זאת בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 100,000 ש"ח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אין חולק, כי הזכויות בבית לא נרשמו על שמם של הקונים, וכי הבית נותר בחזקתה של המבקשת. המבקשים טוענים, כי מצב דברים זה נובע מכך שהקונים הפרו את הסכם עסקת המכר. בין היתר, טוענים המבקשים כי פרט לכספי ההלוואה שהועברו לידי המבקשת 1 לא שילמו לה הקונים מאומה, ולפיכך, לא שולמה מלוא התמורה על פי עסקת המכר. המבקשת 1 אף הגישה, ביום 18.12.2001, תביעה נגד הקונים לאכיפת הסכם עסקת המכר. לעומתה, טוען הבנק כי העסקה כולה, מראשיתה ועד סופה לא הייתה אלא מעשה מרמה, הונאה וגזל כנגד הבנק, שנעשה תוך קנוניה בין המבקשת 1 לבין הקונים. כמו כן, אין חולק כי המשכון אותו מבקש הבנק לממש הוא משכון שנרשם לטובתו, על זכויות הקונים ולא משכון שנרשם על זכויותיה של המבקשת 1 בבית (זאת, מבלי לחוות דעה בשאלת קיומו של משכון כזה). דומה, כי הקושי המתעורר, בענייננו, הינו כי הבנק סבור, כפי שסבר, ככל הנראה, בית המשפט קמא, שמימוש המשכון על זכויותיהם של הקונים כמוהו כמימוש משכון על הבית עצמו. קרי, הבנק סבור כי יוכל, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שפתח, לרדת במישרין לביתה של המבקשת 1. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין שטיינמץ, חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) קובע שתי דרכים חלופיות למימוש משכון על זכות חוזית. הראשונה, הינה דרך מימוש המשכון הרגילה הקבועה בסעיף 18 לחוק המשכון. קרי, בעל המשכון, ובענייננו הבנק, רשאי למכור את הזכויות החוזיות שמושכנו, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הדרך השנייה, הינה דרך ייחודית למימוש משכון על זכות חוזית, וזאת, לפי סעיף 17(4) וסעיף 20 לחוק המשכון. מכוח הוראת סעיף 20 לחוק המשכון, יכול הבנק להיכנס לנעליו של בעל הזכויות החוזיות, בענייננו הקונים, לעניין מימוש אותן זכויות כלפי המוכר. מימוש כזה של הזכויות הממושכנות מחייב הגשת תביעה מטעם הבנק כנגד מוכר הנכס, בענייננו המבקשת 1. כך יוצא איפוא, וזו אף הייתה המסקנה בפסק הדין בעניין שטיימנץ, כי לבנק אין אפשרות לרדת במישרין לביתו של המוכר באמצעות ההליך של הוצאה לפועל. עליו לבחור באחת משתי הדרכים למימוש משכון שפורטו לעיל, או לפעול בדרכים אחרות להשבת ההלוואה (כגון, הגשת תביעה כנגד המוכר על בסיס ההתחייבות) (רע"א 2550/01 בירס נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות (טרם פורסם)). אכן, בפסק הדין בעניין שטיינמץ נקבע כי מקום בו בוטל ההסכם שבין המוכר לבין הקונה מצטמצמת הזכות עליה חל המשכון של הבנק לזכותו של הקונה להשבה, אך, לא נאמר בו כי מקום בו ההסכם בין הקונה למוכר שריר וקיים קמה לבנק הזכות לרדת במישרין לביתו של המוכר. במצב דברים זה, ספק אם היה בכלל צורך במתן צו מניעה זמני, אך כיוון שלא הובא בפני ערעור על עצם מתן צו המניעה הזמני, אינני מוצא לנכון לבטלו. באשר לערעור על הפקדת ערבות בנקאית מטעם המבקשים, דומה, כי אין מקום להתנות את צו המניעה הזמני בהפקדת ערבות בנקאית דוקא, שכן צו המניעה הזמני, לכשעצמו, אינו גורם, לכאורה, נזק לבנק. תחת הערבות הבנקאית תבוא התחייבות כספית עצמית, באותו סכום, חתומה על ידי המבקשים. עם זאת, יש להבהיר, כי הואיל ולפי החומר שלפני, לא ביקשו הקונים צו מניעה זמני כנגד הליכי מימוש המשכון בהם פתח הבנק, צו המניעה הזמני שניתן חל אך ורק לגבי מימוש הבית עצמו בהליכי הוצאה לפועל, ואין בו כדי למנוע את מימוש המשכון על זכויות הקונים, קרי, את מכירת הזכויות החוזיות עצמן בהוצאה לפועל. בנתון לכך הערעור מתקבל כאמור. המשיבים ישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורך הדין של המבקשים בסך של 5,000 ש"ח. ערבות בנקאיתבנקצוויםצו מניעהערבות