הסבת צ'ק למוטב בלבד

פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. המשיבה משכה שני שיקים על הבנק שלה. בחלק המודפס של השיק נאמר "שלמו לפקודת...". כנפרעת נרשמה אר.אס.אן. הירש בע"מ. כן הודפס על פני השיק, בין שני קווים, "למוטב בלבד". השיק הוסב (ביום 28.7.95) על ידי הנפרעת למערערת. המערערת תבעה את המשיבה. המשיבה ביקשה רשות להתגונן בשל טענתה כי בינה לבין הנפרעת נערך הסכם (ביום 5.10.95), לפיו השיקים בטלים והם יוחזרו לנפרעת, וזאת משום שהנפרעת קיבלה כסף מזומן לסיפוק תביעותיה. בית המשפט נתן רשות להתגונן. בית משפט השלום (השופט אברהם אברהם) קבע שהשיקים עבירים (בעלי סחרות פורמלית). אשר לשאלה אם המערערת אוחזת בשיקים כשורה (סחרות מטריאלית), הועבר העניין להוכחות בפני השופט אטראש שאהר. כאן נקבע כי בשל הדיבור המודפס "למוטב בלבד" נשלל מהמערערת המעמד של אוחז כשורה, אשר בלעדיו אין בכוחה לגבור על הגנתה של המשיבה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. מכאן הערעור שלפנינו. 2. בנסיבות המקרה שלפנינו, הדרך היחידה בה תוכל המערערת לזכות בתביעתה על פי השטר, היא אם ייקבע כי היא אוחזת כשורה. במצב דברים זה יהא בכוחה להתגבר על הטענה כי ביחסים בין המושכת לנפרעת השיקים בוטלו. אכן, ביטול השיקים (להבדיל מפרעונם כשורה) יוצר הגנה "יחסית" אשר אוחז כשורה מתגבר עליה. בהיעדר אחיזה כשורה, רשאית המשיבה (המושכת) לעורר כלפי המערערת, כל טענה שהיא יכולה לעורר כלפי הנפרעת. אשר להלכת גויסקי (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז(1) 595) אין היא חלה בענייננו, שכן ההסכם בין הנפרעת למושכת נערך לפני שהשטר סוחר לנסב. אציין עוד, כי כשלעצמי הנני סבור כי הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה. עם זאת, גם הפעם הדבר אינו צריך לגוף הערעור, ועל כן אמנע מכך (ראו ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(4) 498, 526; להלן - פרשת ציטיאט; רע"א 6553/97 חזאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ (לא פורסם); לרנר, "שטר בטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות", משפטים יז 71, 87 (התשמ"ז); מאוטנר, "'שטר בטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך", עיוני משפט יב 205, 224 (התשמ"ז)). 3. האם המערערת היא אוחזת כשורה? שאלה זו נדונה בהרחבה בפרשת ציטיאט. פסק דין זה ניתן ברוב דעות. דעתי היתה דעת מיעוט. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט שיקפו השקפות מקובלות בדיני מסמכים סחירים. במצב דברים זה, אמת או יציב - יציב עדיף. יש חשיבות לבטחון המשפטי וליציבות בדינים המסחריים. מטעם זה, בכל מקרה בו יש סתירה בין דעת הרוב לדעת המיעוט בפרשת ציטיאט, הדין ימשיך להיות כדעת הרוב. דעה זו גרסה, כי במקום שפני השיק כולל בחובו הן הוראה מודפסת כי השיק הוא לפקודת הנפרע והן הוראה בכתב-יד כי השיק הוא "למוטב בלבד", יד ההוראה בכתב-יד על העליונה. במצב דברים זה - על פי דעת הרוב בפרשת ציטיאט - השטר אינו "עביר". ממילא אין בו אחיזה כשורה. ומה הדין אם ההוראות הסותרות - "לפקודה" ו"למוטב בלבד" - שתיהן בדפוס? בעניין זה לא נפסקה הלכה בפרשת ציטיאט. עם זאת, הנשיא שמגר הביע את ההשקפה הבאה: "הוראות סותרות בשטר הן מקרה פתולוגי בדיני השטרות. כרגיל, הוא יתרחש מקום בו סדרת שיקים סטנדרטיים נושאת עימה את הכיתוב 'לפקודה' ומושך השיק מוסיף (בכתב-יד או בהטבעת חותמת) את הביטוי 'למוטב בלבד'. נדיר המקרה שבו הזמנת סדרת שיקים סטנדרטית תיעשה, כשיטה, על דרך מתן הוראות סותרות בשטר; אולם מה המסקנה הלכאורית, אם נסיבות כאלה ייווצרו? ניתן לטעון כי תוספת ההוראה 'למוטב בלבד', בין בכתב-יד, בין בדפוס ובין בהטבעת חותמת, היא בכל מקרה בגדר הוראה ייחודית הבאה לשנות מן המהלך השטרי המקובל ומן המעמד הרגיל של השטר, היינו מדרך המלך של השטר. בכך גם מעמדו הייחודי של הרישום האמור, כהוראה הדומינאנטית, המבקשת לחסום את הילוכו הרגיל, השטרי, של המסמך" (שם, עמ' 512). עם זאת, בהמשך דבריו מעלה הנשיא שמגר אפשרות שניה: "השטר מגלם חיוב, החיוב כפוף לדיני הפרשנות של דיני החיובים: משמעות השטר תפורש איפוא לפי אומד דעתם של הצדדים... ודוק: סעיף 25(א) דן בפרשנות חוזה 'כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה'. השינוי המחוייב, מכוח סעיף 61(ב), הינו: השטר יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך השטר. למדרגת הפרשנות הזו יש משקל לאור עקרון השיתוף השטרי שעל פיו השטר הינו רץ ללא מטען. השטר אמור לשקף את מסגרת החבות ללא חקירה חיצונית" (שם, עמ' 513). על פי ההשקפה הראשונה (עדיפות לדיבור "למוטב בלבד"), כאשר הכיתוב "למוטב בלבד" הוא בדפוס (כמו הדיבור "לפקודה"), השיק אינו עביר. על פי ההשקפה השניה (הפרשנית) יש לפרש בכל מקרה את השיק, וללמוד מלשונו על אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא עולה מתוך השיק (להבדיל מנסיבותיו). הנשיא שמגר אינו מבחין, לעניין זה, בין צדדים קרובים לצדדים רחוקים. כשלעצמי, נראה לי כי בין צדדים קרובים אין כל ייחוד לשיק, ועל כן הוא יפורש על פי לשונו ונסיבות עריכתו. לעומת זאת, בין צדדים רחוקים, לשון השיק (ללא נסיבות עריכתו) הם המקור ממנו ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים (ראו דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי (לא פורסם); והשוו: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור, פ"ד נג(2) 274). בערעור שלפנינו, המערערת והמשיבה הם צדדים רחוקים. ביחסים שביניהם, מכריעה - כפי שציין הנשיא שמגר בפרשת ציטיאט - לשון השטר. אין מקום לפניה לנסיבות החיצוניות לשטר. נראה לי, כי בעניין זה, יש ליתן את המשקל המכריע לדיבור "למוטב בלבד". אין לשכוח כי הדיבור "לפקודת" הוא דיבור מיותר - שכן הדין קובע ששיק הוא "לפקודה" (סעיף 7 לפקודת השטרות [נוסח חדש] - המופיע כעניין שבשיגרה בכל השיקים (ראו ע"א 467/59 הירש נ' זוננבליק, פ"ד יד 502, 504). הבנקים, שמדפיסים את טופסי השיק, לא למדו לקח, וממשיכים להשתמש בדיבור זה ("לפקודה") בלא כל צורך, ותוך גרימת בעיות פרשנות, והתדיינות מיותרת. יש לקוות כי ביום מן הימים ישמעו לדעת יועציהם המשפטיים, וימחקו תוספת מיותרת זו. לעומת זאת, הדיבור "למוטב בלבד" מבטא כוונה ברורה לשנות מדיני הסחרות הרגילים. לפי השקפת הרוב בפרשת ציטיאט, הוא נועד לשלול את העבירות. יש ליתן לו משקל ראוי. התוצאה היא, איפוא, כי במצב הדברים הרגיל, בו מופיע הדיבור "למוטב בלבד" על שיק, הוא שולל - על פי השקפת הרוב בפרשת ציטיאט - את עבירותו של המסמך בדומה לדיבור "לנפרע בלבד". זאת, בין אם דיבור זה ("למוטב בלבד") הוא בכתב-יד ובין אם הוא בדפוס. בכך נבטיח - בין צדדים רחוקים - בטחון בעסקאות המסחריות, וודאות ביחסים המסחריים. על פי גישה זו, השיקים נשוא ערעור זה אינם עבירים, וממילא המערערת אינה אוחזת בהם כשורה. 4. למסקנה דומה נגיע על פי השקפתי בפרשת ציטיאט. הדיבור "למוטב בלבד" קובע כי הנסב האוחז בשטר אינו יכול לנהוג בו מנהג בעלים. מכיוון שכך, הוא שולל את האחיזה כשורה. עמדתי על כך בפרשת ציטיאט בצייני: "ההערה 'למוטב בלבד' שעל השטר קובעת כי על הנסב-האוחז להעביר את דמי השטר לנפרע. נמצא, כי חזות השטר מעידה עליו שהאוחז בו אינו חופשי לעשות בדמי פירעון השטר כרצונו. חזותו של השטר קובעת כי מעמדו של מקבל הפירעון (מהנמשך) הוא זה של גובה, הפועל בעבור הנפרע. חזות זו שוללת אפשרות של אחיזה כשורה של אותו גובה. שטר ובו הערה 'למוטב בלבד' הוא על כן שטר עם 'אזהרה' הכתובה עליו והנעה עימו. דבר זה פוגע בטהירותו של השטר. כל טענת הגנה שעומדת למושך כלפי הנפרע, תעמוד לו גם כלפי אותו אוחז" (שם, עמ' 521). מכיוון שזכותה של המערערת כלפי המשיבה מעוגנת באחיזתה כשורה בשיקים - ובאחיזה "סתם" לא די - ומכיוון שאין לראות במערערת כאוחזת כשורה, דין תביעה להידחות. התוצאה היא, איפוא, כי הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: מסכים אני עם חוות דעתו של חברי הנשיא א' ברק. גם לטעמי יש לשוב ולעיין בהלכת גויסקי תוך מגמה לבטלה. באשר להלכת ציטיאט, גם אם דעתי נוטה לדעת המיעוט, הרי מסכים אני כי בסוגיה מיוחדת זו שהיא "טכנית" ביסודה, מן הראוי לדבוק בהלכת הרוב שנתגבשה באותה הפרשה. ברוח מאמר חז"ל: אם הלכה - נקבל ואם לדין - יש תשובה (יבמות פרק ח, משנה ג; כריתות, פרק ג, משנה ט). ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אף לדעתי אין מקום לשנות מהלכת ציטיאט. אני מסכימה איפוא לתוצאה שאליה הגיע חברי, הנשיא אהרן ברק. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. הסבת שיקשיקיםשיק למוטב בלבד