חובת גידור לבטח: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופט צ. כספי) בת.א. 70098/92, אשר קיבל את תביעתו של המשיב וחייב את המערער בתשלום פיצויים, בניכוי אשמו התורם של המשיב בשיעור של 25%.   2. בתקופה הרלבנטית לתביעה היה המערער בעל עסק ליצור ומכירת דברי מאפה. המשיב הועסק על ידו כקונדיטור שעיקר תפקידו הוא הכנת בצק לדברי מאפה תוך שימוש במכונת לישה (להלן: המכונה). המכונה מורכבת מתיבה הסבה סביב ציר, ובתוכה גורם מסתובב היוצר את פעולת הלישה. מעל פתח המכונה מצוי מכסה, אותו ניתן לנעול לגוף המכונה באמצעות סגר, כך שניתן להפעילה כשהיא סגורה. ביום 25.6.91, ביצע המשיב גירוד של גושי מרגרינה באמצעות מכשיר "שפכטל". פעולה זו נדרשת כחלק ממהלך העבודה, שכן במהלך הלישה במכונה מצטברים על דפנותיה גושי מרגרינה. התאונה נשוא התביעה אירעה עת גירד המשיב גושים אלה כאשר היתה המכונה בפעולה. גוש בצק, משך את השפכטל ואת ידו של המשיב, ואצבעותיו נמחצו ונשברו.   3. בית משפט השלום מתייחס בפסיקתו לחובתו המוחלטת של המעביד בכל הנוגע לגידור החלקים המסוכנים שבמכונה על פי סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן: הפקודה). עצם קרות התאונה, כך נקבע, שנבעה מהכנסת ידו של המשיב אל המכונה בעת שזו פעלה, מעידה כי המכונה לא היתה מגודרת לבטח. קיומו של מכסה, בין שהיה מורכב על הצירים בעת קרות התאונה ובין אם לאו, אין בו די כדי לקיים את חובת הגידור כפי המשתמע מסעיפים 38 ו- 44 לפקודה. עם זאת, קובע בית המשפט כי למשיב אשם תורם ניכר בכך שלא הפסיק את פעולת המכונה בכל עת שרצה לנקות את דפנותיה. למשיב, עובד קונדיטוריה בעל ניסיון של למעלה משנה, היה ברור, כלכל אדם סביר, כי אין להכניס יד למכונה בעת פעולתה. בית המשפט דוחה לעניין זה את טענת המשיב כי הוא חויב לפעול בדרך בה פעל. בהתחשב בנסיבות התאונה ובפסיקה הקובעת חישוב אשם תורם לעובד על דרך הצימצום במקרים בהם אשמו של המעביד נובע מאי שמירה על הוראות הפקודה, העמיד בית המשפט את אשמו התורם של המשיב על שיעור של 25%. בהתייחס לשאלת הנזק קבע בית המשפט את נכותו של המשיב בשיעור של 16% בהתאם לחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לצורך קביעת הפיצוי נדרש בית המשפט לשאלת משכורתו של המשיב, אשר לגביה היו חלוקים הצדדים. המערער טען כי שכרו של המשיב עמד על 1,300 ש"ח נטו ואילו המשיב טען כי שכרו היה כפול והוא שולם לו במזומן. הצדדים הסכימו ביניהם על ביצוע בדיקת פוליגרף וזו אימתה את טענות המשיב לעניין זה. המערער חלק על תוצאות בדיקה זו לאור מצבו הבריאותי, אך בית המשפט דחה טענה זו, כמו גם את הטענה כי לא הוכחה תקינות מכשיר הבדיקה. לפיכך קבע בית המשפט כי שכרו של המשיב היה 2,600 ש"ח. בית המשפט פסק למשיב פיצוי במספר ראשי נזק. לגבי הפסדי השתכרות בעבר הבחין בית המשפט בין התקופות. תקופה ראשונה נמנתה החל מיום התאונה ועד ליום 30.10.91 במהלכה לא יכול היה המשיב לעבוד בכל עבודה, ולפיכך נפסק כי זכאי הוא לפיצוי מלא בסך 10,400 ש"ח. תקופה שניה נמנתה החל מיום 1.11.91 ועד לסיום לימודי המשיב בספטמבר 95' ובגינה נפסק פיצוי גלובלי בסך 40,000 ש"ח. פיצוי זה נפסק בהתחשב בקביעת בית המשפט כי בכל מקרה היה המערער ממשיך בלימודיו ובקביעתו כי לא היתה כל סיבה של ממש להפסקת העבודה בכל מהלך התקופה. פיצוי גלובלי נפסק למשיב גם בגין הפסדי השתכרות עתידיים והועמד על 120,000 ש"ח. בגין "כאב וסבל" נפסק סך של 50,000 ש"ח. מתוך הסכומים שלעיל נוכה שיעור של 25% בגין אשמו התורם של המשיב.   4. המערער טוען כי שגה בית המשפט בקובעו כי הפר הוא את חובת הגידור לבטח הקבועה בסעיף 37(4) לפקודה. משמעותה של חובה זו היא למנוע מגע בין כל עובד לבין חלק מסוכן שבמכונה. די בקיומו של מכסה, המחוזק בצירים ובסגרים הנועלים אותו אל המכונה, כדי לקיים חובה זו, שכן על מנת להסיר את המכסה, יש צורך בפעולה מכוונת מצד העובד. לטענת המערער, נתפס בית המשפט לכלל טעות עקב פרשנות שגויה של סעיף 39 לפקודה המכונה "התקני בטיחות אוטומטיים". סעיף זה קובע חזקה לפיה מתמלאות דרישות הוראת סעיף 37(4) באם הותקן מפסק אוטומטי, אך אין לראות בו כקובע חובה להתקנת מפסק כאמור. המערער טוען כי הוכיח בבית המשפט שהנהיג שיטת עבודה בטוחה וכי סיפק למשיב אמצעי מיגון ופיקח על עבודתו. טענה זו מתחזקת נוכח קביעת בית המשפט על פיה לא חויב המשיב לפעול בדרך בה פעל כטענתו. המערער מוסיף וטוען כי יש לתת משקל רב למעשיו של המשיב. שיטת העבודה הפסולה אותה הנהיג המשיב לעצמו, כשהוא מנקה את המכונה בעת פעולתה, וכאשר המכסה אינו מונח על כנו, יש בה משום הסתכנות מרצון. בית המשפט, לא התייחס כלל בפסק דינו לטענת ההסתכנות מרצון, אשר מקימה הגנה מפני אחריות בנזיקין. לחלופין, טוען המערער כי היה על בית המשפט לקבוע למשיב אשם תורם בשיעור העולה על 25%, נוכח מעשיו אלו. רשלנותו התורמת של המשיב מקבלת משנה תוקף ומתחדדת כשעסקינן באדם מקצועי, מיומן ובעל ניסיון בעבודה מעין זו. אי האיכפתיות של המשיב לגבי סכנת הפגיעה היוותה את הסיבה המכרעת והבלעדית לתוצאה המזיקה, ותשומת לב ראויה יכולה היתה למונעה. טענה נוספת של המערער מתייחסת להעדר התייחסותו של בית המשפט לעיקרון הקטנת הנזק על פיו היה על המשיב להשתדל כמיטב יכולתו למנוע את תוצאותיה ארוכות הטווח של העוולה אשר גרמה לו נזק גוף. המערער טוען בהקשר זה כי בחירתו של המשיב שלא לשוב אל מעגל העבודה, בניגוד להמלצת רופאיו המטפלים והעובדה כי לא נקט כל צעד לקידום פרנסתו לאורך שלוש שנים מיום התאונה- מונעים ממנו מלגלגל את נזקו לפתחו של המערער. בנוסף, מבקש המערער לתקוף את קביעת בית המשפט באשר לשכרו של המשיב. לטענת המערער בית המשפט לא שת ליבו לסתירה בין עדותו של המשיב לפיה משכורתו עמדה על סך של 2,800 ש"ח נטו, ובין תצהירו ובדיקת הפוליגרף- בהם טען כי קיבל בין 2,400 ל- 2,600 ש"ח נטו לחודש. כמו כן, בדיקת הפוליגרף שנערכה לצורך קביעת גובה השכר, נגועה היתה בפגמים חוזיים שכן בעת מתן הסכמתו לבדיקה לא ידע את הקושי שבבדיקת אדם בגילו ובמצבו הבריאותי, עליו העיד אף המומחה הראשון שמונה לצורך בדיקת הפוליגרף. המשיב אף לא עמד לטענת המערער בנטל הראייה להוכיח כי בדיקת הפוליגרף נערכה באמצעות מכשיר תקין. באשר לפסיקת הפסדי השתכרות עתידיים טוען המערער כי פסיקתם שגויה היא. המשיב לא הוכיח נכות תפקודית כלשהי ואף פנה לעסוק במקצוע המאפשר לו הכנסה גבוהה יותר. לפיכך, לא הרים הוא את נטל הראייה לעניין פגיעה בהשתכרותו העתידית. לא היה אף מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור אותו קבע בית המשפט.   5. המשיב מצידו טוען כי בענייננו הפר המערער חובה חקוקה, בהפרתו את חובת הגידור לבטח" הקבועה בסעיפים 37 ו- 39 לפקודה. לטענתו, קיומו של מכסה, שאפשר לפותחו גם במהלך עבודת המכונה, אינו עונה על דרישת ה"גידור לבטח". יש הכרח כי המכונה תפסיק פעולתה אוטומטית עם הסרת המכסה, על מנת שלא ייגרם נזק גופני למפעיל אשר חשוף לחלקיה המסוכנים של המכונה. גם מלשונו של סעיף 44 לפקודה עולה כי גידור (ובמקרה שלפנינו- מכסה) צריך להיות מוחזק במקומו כל עוד החלקים המסוכנים נמצאים בתנועה או בשימוש. המשיב מוסיף וטוען כי בית המשפט לא דן כלל בשאלת רשלנותו של המערער שהתבטאה באי העמידה בסטנדרט החוקתי הנדרש, באי אספקת אמצעי מיגון, אי פיקוח על עבודתו של המשיב, הנהגת שיטת עבודה קלוקלת ומסוכנת, אי הדרכה בדבר שיטת ניקוי המכונה ואי מסירת מידע בדבר הסכנות הטמונות בעבודה עם המכונה. לעניין טענת ההסתכנות מרצון, מבקש המשיב להפנות לע"א 3769/97 דהן שמעון ואח' נ' אביבה ועופר דני ואח' פ"ד נג(5) 581, בו נדחתה טענה כאמור ונפסק כי רמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובד אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו. כן מפנה המשיב לפסיקה לפיה כאשר מדובר בתאונת עבודה הנטייה היא שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע, אלא במקרים חריגים בהם אשמו של העובד מהווה גורם בולט ומכריע לתאונה. לפיכך, מוסיף וטוען המשיב כי הקביעה בדבר רשלנות תורמת שיוחסה לו יסודה בטעות, שכן בפעולתו לא הפעיל שיקול דעת עצמאי אלא פעל לפי הוראותיו של המערער או לחלופין מתוך מגמה לרצותו ולשמור על מקום עבודתו. עוד טוען המשיב כי פסיקה עיקבית בעניין רשלנות תורמת של נפגעי עבודה, מדגישה כי באותם מקרים בהם אשמו של המעביד נובע מאי שמירה על הוראות פקודת הבטיחות בעבודה, יחושב שיעור אשמו התורם של העובד הנפגע, על דרך הצימצום - אם בכלל, שכן מטרת המחוקק היא להגן גם על עובד רשלן. באשר לקביעת שכרו של המשיב על פי תוצאות בדיקת הפוליגרף טוען המשיב כי אין לקבל את טענות המערער בדבר פגמים בבדיקה. לטענתו לא הוכח כל פגם בשיקול דעתו של בודק הפוליגרף, לא הוכחה אי תקינות המכשיר או הליך הבדיקה והצדדים הסכימו מראש לקבל על עצמם את תוצאות בדיקה זו. עוד נטען כי בפסיקת הפסדי ההשתכרות בעבר, התחשב בית המשפט בכך שהמשיב יכול היה לעבוד לפרנסתו בתקופה האמורה ולפיכך פסק למשיב סכום גלובלי ולא הפסד שכר מלא. למעשה בכך ניתן משקל לאי הקטנת הנזק ויש לדחות על כן גם טענה זו של המערער. המשיב שב ומדגיש כי אין זה ממנהגה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת סכומים גלובליים. טענות אחרות של המשיב מתייחסות לגובה הפיצוי בגין הפסדי השתכרות עתידיים ובגין כאב וסבל, אשר לטענתו נמוכים מן המקובל. כן טוען המשיב כי לא נפסק כל סכום ביחס לתקופה החל מספטמבר 95' ועד ליום מתן פסק הדין. לטענתו מוסמך בית המשפט להתערב בהקשר טענה אחרונה זו, על אף שלא הוגש ערעור, מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי.   6. המחלוקת הראשונה בה נדרשים אנו להכריע הינה- האם הפר המערער את חובת הגידור לבטח. גידור לבטח, הנדרש על פי הפקודה, הוא גידור שיש בו כדי למנוע כל מגע גופני של אדם העובד במפעל עם החלק המסוכן של המכונה (ר' ע"א 156/73 יהודה עובדיה נ' יפו מור בע"מ פ"ד כח(1) 348, ע"א 211/63 כתון (שושנה) יחזקאל נ' אברהם קלפר פ"ד יח(1) 563 (להלן: פסק דין יחזקאל). על משמעותה של חובת הגידור לבטח עמד כב' השופט ברנזון בע"א 176/53 עטיה נ' רוזנבאום פ"ד ח' 1135: "באנגליה פסקו בתי המשפט וחזרו ופסקו במשך עשרות בשנים, על יסוד הוראה דומה בחוקי הבטיחות האנגליים, כי החובה לגדור מכונות לבטח היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהביטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט, היינו, שהוא צריך לתת ביטחון מלא לפועלים הבאים במגע עם המכונה שלא ייפגעו על ידיה… " (ההדגשה אינה במקור). באותו מקרה דובר במכונה לריסוס צמר ובה פחית מגן, שתפקידה להגן על ציר מתכת מסתובב ועל גלגל מסמרים, אשר תחתיו עובר הצמר. במקרה הנדון שם, עת עבד המערער ליד המכונה, הצטופף צמר במכונה ולפיכך הכניס ידו לתוכה על מנת לנקותה. גלגל המסמרים, אשר המשיך להסתובב על אף שהמערער הפסיק את זרם החשמל, משך ידו פנימה וזו נחבלה קשות. ניטען שם כי קיומה של פחית המגן עונה על חובה הגידור לבטח. בית המשפט קבע כי היות וניתן להרים את פחית המגן על נקלה ולחשוף את החלקים המסוכנים, כאשר הם נמצאים בתנועה, אין מדובר בחיץ בטוח וקבוע העונה על חובת הגידור. בית המשפט הסתמך על סעיף 20 לפקודת בתי החרושת, 1946 (המקביל לסעיף 44 לפקודת הבטיחות בעבודה) המורה כי כל אמצעי בטיחות שנקבעו בפקודה, יש לקיימם ולשמרם תמיד במקומם, כל זמן שהחלקים הטעונים גידור או ביטוח נמצאים בתנועה או בשימוש. בית המשפט המשיך וקבע כי מאחר ולא ניתן להתקין מגן קבוע, יש להתקין מכשיר המונע באופן אוטומטי מן המפעיל מבוא במגע עם החלק המסוכן של המכונה. גם במקרים דומים אחרים פסקו בתי המשפט כי אי קיומו של מפסק אוטומטי מהווה הפרתה של החובה החקוקה בדבר הגידור לבטח [ר' ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ פ"ד מג(3) 507, 511. (להלן: פסק דין קריכלי), פסק דין יחזקאל, שם בעמ' 588].   על רקע דברים אלו, אין בידנו לקבל את טענתו של המערער לפיה מכסה, המחוזק בצירים ובסגרים הנועלים אותו אל המכונה, יש בו כדי לקיים את חובת הגידור לבטח. אמנם, אם פועלת המכונה כאשר מונח המכסה מעליה, נמנע לכאורה מגע בין העובד ובין חלקה המסוכן של המכונה. יחד עם זאת, מכסה זה ניתן להסרה (אשר אינה מפסיקה את פעולת המכונה) על ידי עובד רשלן או בלתי זהיר, כאשר החובה המוטלת על המעביד נועדה להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים, ובלבד שניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא סביר) עלול להיפגע על ידי מגע עם חלק המכונה המסוכן ( ר' פסק דין קריכלי לעיל, שם בעמ' 511). הלכה פסוקה היא כי עצם העובדה שניתן היה להכניס יד לתוך המכונה בשעה שהיא עובדת מעידה על הפרתה של חובת הגידור לבטח (ע"א 492,449/81 בן לב בע"מ נ' מגד; מגד נ' בן לב פ"ד לח(4) 70, 74, (להלן: פסק דין בן -לב) ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ ואח' מח(1) 415, 429). חובת הגידור איננה מתמלאת, אם כן, כאשר המעביד רק מספק לעובדים את המכסה הדרוש להגנה, עליו גם לדאוג לכך כי מכסה זה אכן יורכב על המכונה כל אימת שהיא נמצאת בשימוש. גם אם באשמת העובד הנפגע, המכונה אינה מגודרת כהלכה, בשל הסרת המכסה, וכתוצאה מכך נגרם הנזק, הרי שנוצרה העוולה של היפר החובה (השווה, פסק דין קריכלי לעיל, בעמ' 511).   נראה אם כן כי בענייננו, על מנת לעמוד בחובת הגידור לבטח, היה על המערער להתקין במכונה מפסק אשר מפסיק את פעולת המכונה כאשר מוסר המכסה ממקומו, וכל עוד זה אינו במקומו הקבוע אי אפשר להפעיל את המכונה.   7. לשאלת אשמו התורם של המשיב. לא ניתן לקבל את טענתו של המערער כי הסתכנותו מרצון של המשיב שוללת את אחריותו של המערער. נטייתו הברורה של בית המשפט הינה להימנע מלייחס רשלנות להתנהגותו של עובד, כשלפתחו של המעביד רובצת אחריות הכרוכה באי גידור לבטח (ר' ע"א 245/91 משה אלחדד נ' אלי מויאל דינים עליון, כרך כג', עמ' 412 פסקה 4) (להלן: פסק דין אלחדד). יחד עם זאת נקבע כי אין בגישה זו כדי לפטור את העובד מאחריות בגין רשלנות תורמת במקרים בהם מצביעות על כך העובדות. עיקרו של המבחן לחלוקת האשמה בין המזיק לבין הניזוק הוא- "בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר". (פסק דין בן-לב לעיל, שם בעמ' 75). לפי אמת מידה זו, מסקנתנו היא כי המשיב נהג ברשלנות חמורה. לא זו בלבד שכל אדם סביר, ואפילו חסר ניסיון בעבודה עם מכונה זו, צריך היה לצפות שהכנסת יד למכונה בעודה פועלת הינה מעשה מסוכן אלא גם שהמשיב בעצמו הודה כי - "זה נכון שבזמן שהמערבל עובד אפשר להיפצע אם מכניסים את היד…זה נכון שידעתי שלא דוחפים את היד למערבל כשהוא עובד, לא צריך ניסיון…" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, מיום 22.4.96).   עולה איפוא כי שתי סיבות הביאו לתאונה: האחת, הפרת חובת הגידור לבטח על ידי המערער והשניה- רשלנותו של המשיב אשר הכניס ידו למכונה עת פעלה, על אף שצריך היה לצפות ואף צפה בפועל את הסכנה הכרוכה בכך. בחלוקת האשמה המוסרית בין השניים, עלינו להתחשב בעובדה כי המשיב בענייננו הוא בעל מקצוע מנוסה, ואף הציג עצמו ככזה למערער כאשר ביקש להתקבל לעבודה (השווה: ע"א 227/67 אמסלם אברהם נ' צבי כץ פ"ד כב(1) 313, 319). אמנם בעדותו טען כי: "עם הסוג הזה של המערבל מעולם לא עבדתי. יש כל מיני סוגים של מערבלים". אך בהמשך העיד כי- "במערבלים שעבדתי איתם אפשר להכניס את היד, כשרוצים להכניס את היד חייבים לעצור את המכונה". (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, מיום 22.4.6). מכאן, שהמשיב ידע להעריך את הסכנה הנשקפת לו מניקוי המכונה, בעת פעולתה. בנסיבות אלו, אנו מוצאים כי יש להגדיל את שיעור האשם התורם אותו קבע בית המשפט, אשר אינו מבטא נכונה את רשלנות המשיב, ולחלק את האחריות לנזק בין המשיב למערער ביחס של 60% למערער ו-40% למשיב.   8. זה המקום להתייחס גם לטענת המשיב כי פעל כפי שפעל על פי הנחיית המערער. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא ואין אנו מוצאים להתערב בקביעתו, מטעמיו. לחלופין טען המשיב כי לא הודרך בדבר שיטת ניקוי המכונה ולא נמסר לו כל מידע בדבר הסכנות הטמונות בעבודה עם המכונה. בית משפט קמא לא דן בשאלה עובדתית זו, ואף אנו איננו נדרשים לה שכן בהקשר זה נפסק כי: "פועל רגיל וממוצע יודע להיזהר וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד, פן יכניס ידו לתוך מכונה חשמלית פעילה, ואין חובת הזהירות המוטלת על המעביד עולה כדי ביטוח הפועל מכל סיכון עבודה (ע"א 147/54 פד"י, כרך ח', ע' 1603, בע' 1608)". ע"א 154/62 יפת חשאי נ' "אינגום" בע"מ פ"ד טז 1871, 187. ר' גם פסק דין בן לב, שם בעמ' 75.   9. אין אנו מוצאים לנכון לקבל את טענותיו האחרות של המערער. בית המשפט התחשב בפסיקת הפיצוי בחובת הקטנת הנזק בקובעו כי לא היתה כל סיבה של ממש להפסקת עבודתו של המשיב במהלך כל התקופה. לאור זאת לא מצא לקבוע הפסד שכר מלא והסתפק בפיצוי גלובלי. לפיכך, יש לדחות טענה זו.   באשר לטענות הנוגעות לבדיקת הפוליגרף - טענות אלו הועלו על ידי המערער מספר פעמים ואף זכו להתייחסות מפורטת מצד בית המשפט. בהחלטה מיום 16.9.96 קבע בית המשפט כי ככל שמדובר במצב בריאותו של הנבדק, אין להימנע מן הבדיקה עליה הוסכם בין הצדדים בהעדר תיעוד רפואי. בקשה מטעם המערער להורות לבודק להוסיף שאלות נוספות לבדיקת הפוליגרף נדחתה בהחלטה מיום 5.1.97 ובה הובהר למערער כי אם ברצונו לתקוף את חוות דעת הבודק עליו לעשות כן בדרכים המתאימות. בקשה נוספת שעניינה פסילת חוות דעת מומחה הפוליגרף נידונה בהחלטה מיום 8.3.98 ובה צוין כי זו הוגשה באיחור, לאחר שהליכי שמיעת הראיות בתיק הושלמו. יחד עם זאת, מאחר והמערער ביקש כי תינתן לו האפשרות לחקור את הבודק בחקירה נגדית, לא נדחתה הבקשה והותרה חקירה נגדית, אשר הותנתה בהפקדת הוצאות עדותו של הבודק. אלה לא הופקדו. גם בפסק הדין מתייחס בית המשפט לבדיקת הפוליגרף וקובע כי המערער נבדק ללא מחאה והתנגדות, ולא הובאה על ידו כל ראיה רפואית או אחרת שאין הוא יכול לעמוד לבדיקה. בית המשפט הדגיש כי בדיקת הפוליגרף היתה בדיקה "צולבת" כך שנבדקו הן המערער והן המשיב, ותוצאות בדיקותיהם היו תואמות. לא מצאנו להתערב בקביעותיו אלו של בית המשפט, כמו גם בקביעתו באשר לתקינות מכשיר הפוליגרף.   בהתייחס לטענות הנוגעות לגובה הפיצוי אשר נקבע בגין הפסדי שכר עתידיים וביחס לכאב וסבל- הלכה פסוקה היא כי אין בית המשפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של הערכה גלובלית [ר' ע"א 547/85 קרן נ' חברת הר חברון פ"ד מג(3) 428, 431]. כך מצינו כי "הלכה היא מלפני בית המשפט, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט" (ע"א 2904/92 עירית ת"א נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/83 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). "אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קליר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא" (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720). לא ראינו אפוא מקום להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית בהקשר זה.    10. על יסוד הטעמים המפורטים לעיל, אנו מקבלים את הערעור בחלקו, ומעמידים את שיעור אשמו התורם של המשיב כאמור על 40%. שכ"ט עורך דין שנפסק יופחת בהתאמה לסכום הפיצוי המתוקן.   המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום.   הפיקדון יוחזר לב"כ המערער.   אשם תורםגדר