להלן החלטת דחיית בקשת רשות להתגונן: החלטה 1. הבנק המשיב הגיש תובענה לפי סדר דין מקוצר נגד המבקשים (לקוחו וערביו) לתשלום סך של כ - 238,000.- ש"ח בגין יתרת חובה שנצברה בחשבון הלקוח. 2. אין חולק כי חשבון הלקוח (המבקש 1, שהוא תאגיד) נפתח בשנת 1976, כי המבקש 2 ערב לחובות התאגיד לפי כתב ערבות משנת 1992 וכי המבקשת 3 חתמה (בשנת 1990) כערבה לחובות התאגיד עד לסך 30,000.- ש"ח. 3. טענות המבקשים כלפי התובענה מפורטות בתצהירו של המבקש 2. בנוסף, הוגשה חוות דעת מומחה (מר פולישוק). מתצהיר המבקש 2 עולות הטענות הבאות: א. שנים בודדות לאחר פתיחת החשבון, אמר מנהל המשיב למבקש 2 כי על התאגיד להמציא בטחונות הולמים לחשבון, שאחרת - יאלץ הבנק לעצור את מתן האשראי לתאגיד. למבקש 2 הוסבר שהדרך היחידה לקבל אשראי היא פתיחת תוכניות חסכון שתשמשנה בטחון. המבקש 2 ניסה לשנות את הגזרה, שכן הבין כי אין כדאיות בפתיחת תכניות חסכון אך מחאותיו לא הועילו. הוא נאלץ לפתוח מספר רב ובלתי סביר של תוכניות חסכון הן בחשבון התאגיד והן בחשבונות הפרטיים של המבקש 2 ובני משפחתו. המומחה מטעם המבקשים מצא כי נפתחו 27 תוכניות חסכון בין 31/01/88 ל - 31/13/99 ותכניות נוספות שנפרעו הן ב - 1987 והן בין השנים 1992-1993. המבקש 2 טען כי כל התכניות נפתחו רק בלחץ פקידי הבנק ומה שהוסבר לו כי הן מהוות תנאי לקבלת אשראי. לדברי המבקש 2 (בסעיף 23 לתצהירו), הכספים שהופקדו בתכניות החסכון נמשכו מחשבון התאגיד שהיה כמובן ביתרת חובה. הסכום הנתבע אינו משקף, איפוא, את המצא האמיתי שכן אין הוא מתחשב בכך שהמבקש 2 ובני משפחתו נאלצו לפתוח תוכניות חסכון חסרות הגיון כלכלי. פתיחת תכניות החסכון גרמה נזק בסך של כ - 250,000.- ש"ח. ב. בשל פגם בתכנית ניהול הספרים של הבנק נגבו בחשבון התאגיד חיובי יתר בסך של 7,263.- ש"ח. ג. המשיב העלה את תוספת הרבית לפריים בחשבון בניגוד למוסכם וללא הודעה. לפיכך בתקופה שמיום 01/01/84 ועד 30/03/85 חוייב חשבון התאגיד בחיובי-יתר. ד. הושג הסכם עם הבנק המשיב, לפיו המבקש 2, בנותיו והמבקשת 3 יעבירו לחשבון התאגיד את הכספים אשר נצברו לרשותם בקופות גמל ואילו המשיב יפטור את המבקשת 3 (ואת בנות המבקש 2) מערבותן. המבקש 2 פעל כמוסכם ומנהל המשיב הודיעו כי המבקשת 3 ובנותיהם מופטרים מערבותן. ברם, התובענה הוגשה גם נגד המבקשת 3, בניגוד למוסכם. 4. מסיכומי המבקשים נפקדה התייחסות לאמור בסעיפים 3(ב) ו - 3(ג) לעיל. מכאן שבפי המבקשים נותרו רק שתי טענות: התניית שירות בשירות ושחרור המבקשת 3 מערבותה. 5. בפני נחקרו הן המבקש 2 והן המומחה מטעמו מר פולישוק. מחקירת המבקש 2 מסתבר שאין הוא מסוגל לקשור בין פתיחת תכנית חסכון מסוימת לבין בקשה להקצאת אשראי שנעשתה בסמוך אליה. יתר על כן: בדרך כלל עת נפתחו תכניות החסכון הנטענות, היה חשבון התאגיד ביתרת זכות (עמ' 9 שורות 8-9), בניגוד לטענת המבקש 2 בסעיף 23 לתצהירו. זאת ועוד: המומחה טוען בסעיף 6.2 לחוות דעתו כי "אין כל הגיון שלקוח הזקוק לאשראי עסקי יאלץ להעביר סכומים ניכרים לצורך חסכון. במצב זה הרבית המחוייבת על אשראי חריג עולה לאין שיעור על הרבית המתקבלת". אכן, אפשר וטענה זו יש בה ממש. ברם, לטענה זו צריך שתימצא תשתית של עובדה בתצהירו (או בדבריו בחקירה נגדית) של המבקש 2. תשתית שכזו לא נמצאת לנו ואין די בכך שהמבקש 2 טוען כי כל אימת שנזקק לאשראי - נדרש הוא לפתוח תכנית חסכון. עליו לבאר באר היטב בתצהירו את הבסיס העובדתי לטענת התניית השירות בשירות. כזאת לא נעשה. יש להדגיש עניין נוסף: לשיטת המומחה, החלה צריכה מסיבית של אשראי ע"י התאגיד בתחילת שנות ה - 90 (עמ' 5 שורה 13). מנגד, מצא המומחה כי היו 27 תכניות חסכון (לפחות). לגבי 7 מהן - הן נפרעו בשנת 1987. תכניות אחרות נפרעו בשנים 1992-1993 אך הן נפתחו זמן רב לפני כן. הכיצד ניתן לטעון לפחות לגבי התכניות שנפרעו ב - 1987 ו - 1992-1993, כי הן נפתחו מחמת התנייה שלא כדין של שירות בשירות? הלא בעת פתיחתן (לפני 1990) היה החשבון ביתרת זכות, כדברי המבקש 2. הכיצד ניתן לטעון כי בעת פתיחת תכניות החסכון ובעטיין של תכניות אלה חוייב חשבון התאגיד ברבית חריגה? והרי במרבית הזמן עד 1990 היה החשבון ביתרת זכות, כאמור! חישובי המומחה אינם נסמכים, איפוא, על מצבו האמיתי של החשבון בעת פתיחת התוכניות ואין לשעות להם. הפועל היוצא מכך הוא שדין טענת ההתנייה להידחות שכן אין בכוחה לשמש הגנה כלפי התובענה. 6. טענה נוספת שהועלתה, עניינה הסכמה לפטור את המבקשת 3 מערבותה, נגד הפקדת כספי קופות גמל של המבקש 2, המבקשת 3 ובנותיהם, בחשבון הבנק של התאגיד (סעיף 30 לתצהיר). המבקש 2 הוסיף וטען כי אכן חלק ניכר מכספי קופות הגמל הופקדו בחשבון התאגיד ועקב כך הודיעו מנהל הסניף כי המבקשת 3 (ובנותיהם) מופטרות מערבות. דא עקא, המבקש 2 לא הביא בתצהירו כל פירוט אודות ההסכם הנטען. כך, למשל, לא נטען אימתי נכרת הסכם זה, מה סכומי הכספים שהוסכם להפקיד, מה הסכומים שהופקדו בפועל ומהו מועד ההפקדה. בחקירה שכנגד, ניתנה למבקש 2 הזדמנות ליתן פירוט אך הזדמנות זו לא נוצלה. דומה שאין צריך לחזור ולהדגיש את ההלכה המחייבת פירוט הולם של טענות מן הסוג הנדון; טענה כללית וסתמית - אין די בה. לטעמי, הואיל ואין חולק כי בידי המבקשים מצויים לפחות דפי החשבון של התאגיד משנת 1984 ואילך, לא היתה כל מניעה למלא אחר חובת הפירוט האמורה. לפנים מן הנדרש, יצויין כי מתצהיר המבקש 2 משתמע שהוסכם כי נגד העברת כל הכספים שנצברו בקופות הגמל יינתן פטור למבקשת 3 מערבותה, אך מנגד עולה שלא כל הכספים הופקדו בחשבון כי אם חלק (ניכר) מהם בלבד. לכאורה, עולה מן התצהיר שההסכם הנטען לא קוים בידי המבקשים, מה להם, איפוא כי ילינו? 7. כאמור לעיל, יתר הטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן נזנחו. על כן, נדחית הבקשה. הבנק המשיב זכאי לפסק-דין על פי כתב התביעה. ב"כ המשיב יגיש פסק-דין לחתימתי. המבקשים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיב בסך 2,500.- ש"ח + מע"מ, להיום. בקשת רשות להתגונןבנקלקוחות