ערעור מזונות זמניים לילד

א. ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת צ' צפת), מיום 20.6.02, בתמ"ש 94545/98, בה חויבו המבקשים במזונותיו הזמניים של המשיב 1 (להלן - "הקטין"). ניתנת רשות ערעור, ואדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ב. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיבה 2 (להלן - "המשיבה"), ואביו של הקטין (להלן - "האב"), שהוא בנם של המבקשים (סבו וסבתו של הקטין), נישאו זל"ז ביום 17.3.94. מנישואין אלה נולד להם בנם ד', יליד 3.5.96 (הוא המשיב 1). נישואי בני הזוג עלו על שרטון, וביום 1.12.98, הגישה המשיבה, בשמה ובשם הקטין, תביעת מזונות כנגד האב, בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 5.5.99 נפסקו מזונות זמניים לקטין בסכום של 2,600 ₪ לחודש. האב לא שילם את המזונות כסדרם, והצטבר בגינם חוב, במסגרת הליכי הוצל"פ, אשר לטענת האם, עמד ביום 24.9.01 על סכום של 96,700 ₪. ביום 13.1.01 יצא האב את הארץ, על אף צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, וממועד זה אין כל קשר בין האב לבין המשיבה והקטין. ביום 24.9.01 ניתן תוקף של פסק דין להחלטה המחייבת את האב בתשלום מזונות הקטין. ביום 6.2.02 הגיש הקטין, תביעה למזונות כנגד המבקשים, על פי סע' 4-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן - "החוק"). המבקשים הגישו הודעת צד ג' כנגד המשיבה והוריה (המשיבים 3 ו-4). ביום 20.6.02, ניתנה בבית המשפט לענייני משפחה החלטה, המחייבת את המבקשים במזונותיו של הקטין, בסכום של 2,460 ₪ לחודש, וכן מחייבת את המשיבה והוריה בשאר ההוצאות הנדרשות לקטין, על פי חלוקה שתקבע ביניהם. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. ג. המבקשים טוענים כי טעה בית המשפט קמא כשחייבם במזונות הקטין במלוא הסכום בו חויב האב, במיוחד כך משחובתה של המשיבה לשאת במזונות הקטין קודמת, על פי החוק, לחובתם של המבקשים, ואילו חובתם של הורי המשיבה זהה לחובתם של המבקשים. לטענת המבקשים, החובה לשאת בצרכיו ההכרחיים של הקטין מוטלת תחילה על המשיבה. רק לאחר מכן - ורק אם אין בידי המשיבה לספקם - ניתן להטיל את חובת מזונות הקטין על המבקשים, כמו גם על הורי המשיבה. בית המשפט קמא קבע כי הכנסתה של המשיבה מגיעה לסכום של כ-7,000 ₪ בחודש. משכך, לטענת המבקשים, טעה בית המשפט קמא כשחייב את המבקשים בהוצאותיו ההכרחיות של הקטין, בעוד המשיבה והוריה חויבו, יחד, בכיסוי צרכיו שאינם הכרחיים של הקטין, וזאת במקום לבחון ראשית באיזה חלק מצרכיו ההכרחיים של הקטין יכולה המשיבה לשאת בעצמה. לטענת המבקשים, הפך בית המשפט קמא, שלא כדין, את המבקשים לבעלי החבות הראשונית לשאת במזונות הקטין, ואילו את המשיבה לבעלת החבות המשנית בלבד. כן טוענים המבקשים, כי טעה בית המשפט קמא כשאמד את צרכיו של הקטין בסכום הכפול מן הסכום אותו קבע בהחלטתו הקודמת, בה הטיל מזונות זמניים על האב, על פי עתירתה של המשיבה ובמעמד צד אחד. לטענת הצדדים, יש בכך משום הרחבה של החובה לפי סעיפים 4-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), מעבר לחובת המזונות של ההורים עצמם. כמו-כן טוענים המשיבים, כי הסכום בו אמד בית המשפט קמא את צרכיו של הקטין - 4,910 ₪ - הוא גבוה ביותר, במיוחד עבור קטין כבן שש, שאין לו צרכים מיוחדים. בנוסף, טוענים המבקשים, כי חזקה היא שפסק הדין למזונות (בו ניתן תוקף להחלטה הקודמת למזונות זמניים), מיום 24.9.01, ניתן על סמך נתונים הנכונים ליום מתן פסק הדין, ולא ליום מתן ההחלטה למזונות זמניים, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו נשוא הערעור. משכך, לטענת המבקשים, מאחר שהפרש הזמנים, בין מועד מתן פסק הדין לבין מועד הגשת התביעה כנגד המבקשים, הוא כארבעה חודשים בלבד, לא ייתכן שחל שינויי כה משמעותי בנסיבות, המצדיק הגדלת המזונות, בשיעור ניכר. במיוחד כך כשמכתבי הטענות עצמם עולה, לטענת המבקשים, כי באופן יחסי חלה הפחתה בהוצאות להן טען הקטין. כן טוענים המבקשים, כי טעה בית המשפט כשקבע, כי העדרו של האב מהארץ, מהווה שינוי נסיבות מהותי, מאחר שאין כל מחלוקת, לטענתם, כי אף לפני שיצא האב את הארץ, ומאז תחילת ההליכים, לא היה קשר בין האב לקטין, והאב לא עמד בחיוב המזונות שהוטל עליו. עוד טוענים המבקשים, כי שגויה קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה השינוי בסכום המזונות נובע, בין השאר, מההבדל בין הכנסות האב לבין הכנסות המבקשים. לטענת המבקשים, חיובו של האב במזונות הקטין הוטל על פי הערכת צרכי הקטין וללא כל התחשבות בהכנסות האב. בית המשפט קמא קבע, לטענת המבקשים, את מזונותיו הזמניים של הקטין, אשר הפכו למזונותיו הקבועים, תוך התעלמות מהכנסותיו בפועל של האב, תוך שהוא מציין זאת במפורש בהחלטתו הראשונה למזונות זמניים. לטענת המבקשים, גם המזונות הקבועים נפסקו במעמד צד אחד, בלא התחשבות בגובה הכנסותיו של האב. עוד טוענים המבקשים, כי בהטלת החיוב עליהם, לא התחשב בית המשפט קמא בצרכיהם של המבקשים עצמם, אשר הינם אנשים מבוגרים, כבני 67 ו-70, אשר בריאותם לקויה, וצרכיהם שלהם קודמים, על פי החוק, לחובתם לספק את צרכי הקטין. המבקשים טוענים, כי טעה בית המשפט קמא כאשר ייחס חשיבות יתר למחזור העיסקי של המבקשים ולא להכנסתם הכוללת בפועל, אשר, עבור שניהם, הינה רק כ-6,000 ₪ לחודש, בעוד הכנסותיהם הנוספות הן מזעריות, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא. כן טוענים המבקשים, כי טעה בית המשפט משלא ייחס חשיבות מספקת להכנסותיהם של הורי המשיבה, הגבוהות מהכנסותיהם של המבקשים, וכן לעובדה כי רמת חייהם, של הורי המשיבה, גבוהה במיוחד. לטענת המבקשים, לא הגישו הורי המשיבה כתב תשובה להודעת צד ג' שהגישו נגדם המבקשים. כן לא בחן בית המשפט קמא, הלכה למעשה, את יכולתם הכלכלית של הורי המשיבה, אלא הסתפק בקבלת טענות המשיבה, לעניין זה. לטענת המבקשים, על פי החוק מחויבותם של הורי המשיבה לסיפוק צרכי הקטין, זהה למחויבותם של המבקשים, ואילו בית המשפט קמא צמצם את חבותם של הורי המשיבה, לסיפוק צרכי הקטין, למסגרת של הסכמות וולונטריות אליהן יגיעו המשיבה והוריה. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא בחייבו את המבקשים בסכומי מזונות בגין רכיבים שונים. לדוגמא, טוענים המבקשים, כי בית המשפט קמא חישב את רכיב השמרטפות פעמיים: פעם כשהפחית את הסכום מהכנסתה הכוללת של המשיבה, על מנת לקבוע את הכנסתה הפנויה, ופעם נוספת כאשר הוסיף את הסכום, לסכום החיוב הכולל. בנוסף, הוסיף בית המשפט קמא לסכום החיוב הגבוה, ממילא, עבור שמרטף, גם חיוב עבור צהרון, שגם הוא, לטענת המבקשים, בבחינת "שמרטף". יתרה מזו, לטענת המבקשים, הסכומים, כאמור, נוספו לסכום המזונות הכולל, כשלמעשה רכיבי מזונות אלה מהווים חלק ממזונות אישה ולא ממזונות הילד. עוד טוענים המבקשים, כי לא ניתן לחייב את המבקשים במזונות הקטין בנסיון להשיג מטרה אחרת, קרי לגרום לאב למלא את חובותיו כלפי הקטין. ד. המשיבים טוענים, כי דין הבר"ע להדחות על הסף. הבקשה היא בקשה לרשות ערעור על החלטה למזונות זמניים, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה, אלא במקרים קיצוניים וחריגים במיוחד, ואין ענייננו שאיננו קיצוני או חריג, מצדיק התערבות ערכאת הערעור. המשיבים טוענים, כי מכורח הנסיבות, נאלצו להסכים, במהלך ההליך כנגד האב, לקבלת הסכום שנקבע בהחלטה למזונות זמניים, כמזונות הקבועים, כדי למנוע הוצאות נוספות של ניהול הליך סרק. לטענת המשיבים, בעת מתן פסק הדין למזונות, ברור היה כי האב כבר אינו רלבנטי להליך, מאחר שעזב את הארץ, ומכל מקום לא שילם מעולם את המזונות בהם חויב. כן סברו המשיבים, כך לטענתם, כי צרכי הקטין יבדקו במסגרת ההליך נגד המבקשים, ולכן הסכימו לסכום המזונות שנקבע. לטענת המשיבים, לא היתה בהסכמתם כל הודאה בשיעור צרכי הקטין, שפורטו בכתב התביעה והעולים על המזונות הזמניים שנפסקו. המשיבים טוענים עוד, כי מאחר שצרכיו של הקטין לא נבדקו על ידי בית המשפט לפני מתן פסק הדין למזונות, ומאחר שאין כל הכרעה מחייבת לעניין גובה צרכיו של הקטין, רשאים המשיבים להוכיח את שיעור צרכיו של הקטין. כן טוענים המשיבים, כי למרות הגידול בצרכי הקטין, פסק בית המשפט קמא את סכום המזונות הקבועים על פי סכום המזונות שנקבע כמזונות זמניים, כלומר, על יסוד נתוני ה-5.99, שכיום כבר אינם רלבנטיים, ולא היו רלבנטיים אף במועד מתן פסק הדין למזונות קבועים. המשיבים טוענים, כי בריחת האב מן הארץ יצרה נסיבות חדשות, אשר גרמו לגידול ניכר בהוצאות המשיבה לטיפול בקטין ולשינוי בצרכי הקטין, וזאת בנוסף לצרכי הקטין שגדלו באופן טבעי. המשיבים טוענים, כי מזונות הנתבעים מסב וסבה שונים מאלה הנתבעים מאב או מבעל, באשר מדובר בעילות תביעה שונות. לטענתם, מקורות החיוב שונים: בעוד חובתו של האב נובעת מהדין העברי, הרי שחובתם של הסבים נובעת מהחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ומשכך אף הכללים החלים על החבות שונים. כן טוענים המשיבים, כי הדין המהותי אינו מצריך "התאמה" בין חיוב ההורים במזונות לבין חיובם של הסבים במזונות. עוד טוענים המשיבים, כי הלכה היא כי פסיקת מזונות אינה מהווה לעולם פסק דין סופי ומוחלט, ובית המשפט רשאי, בנסיבות המתאימות, להורות על שינוי סכום המזונות שנפסק. בשל כלל זה שעניינו אי-סופיותו של פסק המזונות, הנובע גם מעקרון טובת הילד, ניתן תמיד, לטענת המשיבים, להגיש תביעת מזונות חדשה, כאשר חל שינוי בנסיבות, והדברים ידועים. המשיבים טוענים, כי בית המשפט קמא בחן את יכולתם של הסבים משני הצדדים, בהתאם לראיות שהביאו הצדדים בפניו, וכן בחן ביהמ"ש קמא את יכולתה הכלכלית של האם, את צרכי הקטין - ההכרחיים והלא-הכרחיים - ורק לאחר מכן, על יסוד החומר שהונח בפניו, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנותיו ופסק את שפסק. המשיבים טוענים, כי נכונות קביעותיו של בית המשפט קמא לגבי הכנסתם הנמוכה יחסית של הורי המשיבה, לעומת הכנסתם הגבוהה של המבקשים. ה. הלכה היא, כי לא בנקל יתערב בית המשפט שלערעור בשיעור המזונות הקבועים אשר נקבע על ידי הערכאה הראשונה, כל שכן בשיעור המזונות הזמניים: "מאחר ורבות הן הבקשות לרשות ערעור על החלטות למזונות זמניים ופסק דינו של כב' השופט שינבויים בפרשת אביאני לא פורסם, אביא את הדברים בשם אומרם שכן הדברים שנכתבו לפני כ- 14 שנים טובים ונכונים גם היום וראוי שיזכרו:- "הלכה רווחת היא, שאין בית המשפט לערעורים מתערב בסכום המזונות שנפסק על ידי הערכאה הראשונה, אם היא פסקה לפי הנתונים שהיו בפניה ולא נתגלה בשיקוליה פגם היורד לשרשו של ענין (ע"א 172/62 פד"י ט"ז 2518; ע"א 102/63 פד"י י"ז 747; ע"א 124/80 פד"י לה 269 (2) ורבים אחרים). במזונות קבועים הכתוב מדבר, קל וחומר למזונות זמניים שלצורך פסיקתם "אין השופט חייב להכנס לעובי הקורה", מכיוון שהקביעות אינן מחייבות והדברים יתבררו בעת הדיון בתביעה גופה (ע"א 524/68 פד"י כ"ג 169 (1) ועוד)." (בר"ע (תל-אביב-יפו) 49/96 - יוסף שאול כהן נ' שירלי אנט, תק-מח 96(3), 3528; וראה לעניין זה גם ע"א 573/81 כסיף נ' כסיף, פ"ד לו(2) 294, 302; ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169, 182; ע"א 66/84 למברג נ' למברג, פ"ד לח(3) 315, 321; ע"א 53/83 רונקין נ' רונקין, פ"ד לח(1) 151, 153). אינני מוצאת פגם מהותי בקביעת שיעור צרכיו של הקטין על ידי בית המשפט קמא. אומדן צרכיו של הקטין, כפי שפורט על ידי בית המשפט קמא הינו סביר, ואינו חורג מן המקובל. הלכה היא, כי בית המשפט שלערעור לא ימיר את שיקול דעתה של הערכאה הראשונה - אשר יושבת בתוך עמה ומכירה את צרכיו של קטין בנסיבות הנתונות, ואשר התרשמה מן העדויות והראיות שהובאו בפניה - בשיקול דעתו הוא (וראה גם ע"א 469/84 הדרי נ' שני, פ"ד לט(3) 197, 200). ו. לעניין טענות המבקשים כי בית המשפט קמא שינה את אומדן צרכיו של הקטין ואת גובה מזונותיו, לעומת פסק הדין למזונות שניתן נגד האב, הרי הלכה היא כי מזונות לעולם ניתנים לשינוי על ידי בית המשפט, באם היה שינוי בנסיבות המצדיק זאת. כלל זה אף נקבע במפורש בסעיף 13 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). טענות אלה נטענו על ידי המבקשים גם בבית המשפט קמא, ולעניין זה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא: "העדרו של האב מן הארץ והתעלמותו המוחלטת מהקטין, מטילה על האם מאמץ מיוחד הכרוך באחריות לגידולו לבד, מטיל עליה הוצאות ניכרות בשל הזדקקות לשמרטפים, גם צרכיו הפיזיים והנפשיים של הקטין מרובים יותר. [...] ... פסה"ד ניתן עפ"י תביעה שהוגשה כנגד האב ביום 1/12/98 ובנסיבותיו. נסיבות אלו השתנו כפי שצויין לעיל, הוצאותיו של הקטין בשל העדרו של אביו והטלת מלוא האחריות לגידולו על האם, מגדילה את הוצאותיו. זאת ועוד, פסה"ד מתייחס רק לחיובו של האב במזונות הקטין אין הוא מלמד על צרכי הקטין ככלל ועל הצרכים בהם נושאת האם. פסה"ד ניתן בנסיבות בהן נשקלה יכולת האב והכנסותיו. לא היתה, ולא היתה יכולה להיות, כל התייחסות ליכולת הסבים והכנסותיהם, הרי סכום המזונות שנפסק נגזר גם מיכולתו של החייב." (עמ' 3 להחלטה). ז. משנקבע כי שיעור מזונות הקטין הוא כסכום אשר קבע בית המשפט קמא, 4910 ₪, לא נותר אלא לבחון את חיוב בעלי הדין השונים במזונות אלה ואת שיעורי החיוב. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) מטיל על סבים, בסעיף 4(3), חובת מזונות, כלפי נכדיהם, התלויה בהתקיים שלושת התנאים המפורטים בסעיף 5 לחוק, שזו לשונו: "5. סולם המזונות אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה: (1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בןזוגו; (2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; (3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4." התנאים המפורטים בסעיף 5, כאמור, אכן מתקיימים בענייננו. על פי קביעת בית המשפט קמא, יש בידי המבקשים לספק את צרכיו של הקטין, לאחר שסיפקו את צרכיהם שלהם. הקטין, בהיותו קטין, אינו יכול, כמובן, לספק צרכיו מ"מקור אחר", במיוחד כך משאביו עזב את הארץ ואינו משלם את מזונות הקטין ומשאמו אינה יכולה לשאת לבדה בכל צרכי הקטין. על פי סעיף 5(3) לחוק, אין הסבים חייבים לשאת במזונותיו של הקטין אם יכול הוא לקבלם מהוריו - אביו או אמו. לעניין יכולתם של המשיבה ושל הסבים, קבע בית המשפט קמא: "לאם ... אין כל נכסים, כל שעומד לרשותה הוא, משכורתה בלבד. האם זכאית למזונות מהאב, בהיותה עגונה, מתגוררת לבד, הוצאותיה גבוהות ואינה זכאית להטבות כאם חד הורית. סע' 6 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע שהיקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם יקבעו בשים לב לנסיבות - "לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב". בנסיבות שפורטו לעיל, יכולתם של הסבים הן מהכנסותיהם והן מנכסיהם, גבוהה בהרבה מיכולתה של האם, שכאמור, צוין לעיל, שהיא גם זכאית למזונות. יכולתם של הורי האם טרם התברר כדבעי, אולם עפ"י הנטען גם יכולתם נמוכה מזו של הנתבעים. בנסיבות אלו, אני מחייבת את הנתבעים בהוצאותיו ההכרחיות של הקטין כפי שפורטו לעיל בסך של 2,460 ₪ לחודש. בהוצאות שמרטף, צהרון, הוצאות משקפים ופסיכולוג, הסעות, חוגים, ישאו האם והוריה עפ"י חלוקה שתקבע ביניהם." (עמ' 4 להחלטה). מקובל עלי, כי המשיבה, בהיותה אם צעירה לקטין שהוא כיום כבן שבע, אשר הכנסתה מגיעה לסכום של כ-7,000 ₪ (וזאת למרות שהמשיבה עובדת שעות רבות, כ-52 שעות בשבוע), איננה יכולה לשאת לבדה בכל צרכי הקטין. המשיבה, איננה מקבלת מהאב כל עזרה, ואיננה יכולה, בהיעדר האב מן הארץ, לגבות את המזונות שנפסקו לה ולקטין. משלא ניתן לגבות את מזונות הקטין מן האב, החייב בהם, הרי שהקרובים הבאים, על פי "סולם המזונות" הם הסבים, ועליהם חלה החובה לספק את צרכיו של הקטין, נכדם. ח. החיוב האמור חל על סביו של הקטין, כלומר על הורי האב ועל הורי האם, כל זאת, כמובן בכפוף להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק כאמור. החוק אינו קובע הבחנה כלשהי בין הסבים מצד האב או מצד האם, למעט קביעת החבות על פי יכולתם הכלכלית (סעיף 6 לחוק). כמובן שאין להטיל מזונות על סבים, כאמצעי ענישה או לחץ, בשל מעשי ילדם, ובענייננו, אין להטיל את מירב החבות במזונות הנכד, על הורי האב, רק בשל העובדה שהאב עזב את הארץ ואינו משלם את המזונות שנפסקו. במקרה בו תביעת המזונות מופנה רק נגד סבים מצד אחד, הרי שבית המשפט רשאי על פי סעיף 7 לחוק, ועל פי הפסיקה - אף חייב, לחלק את הנטל בין הסבים משני הצדדים, אשר קירבתם לזכאי במזונות זהה, ולכן גם חבותם כלפיו זהה (ראה לעניין זה ע"א 426/71 בויום נ' בויום, פ"ד כו(1) 57, 59; ע"א 664/71 מרחב נ' שרלין, פ"ד כו(1) 701; ע"א 688/77 קופלוביץ נ' איל, פ"ד לב(2)מ' 12); (וכן ספרם של הרב א' גריידי ועו"ד ניסים שלם, "מזונות ילדים הלכה למעשה", עמ' 213-211). סבורה אני, איפוא, כי יש לחלק את צרכיו של הקטין, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, סכום של כ-4910 ₪, בין המבקשים לבין הורי המשיבה כדלהלן: המבקשים יחויבו ב-2460 ₪ לחודש, על פי תנאיי התשלום וההצמדה שפורטו בהחלטתו של בית המשפט קמא, כלומר חיובם של המבקשים, על פי החלטת בית השפט קמא, יעמוד בעינו. מנגד, יחויבו גם הורי המשיבה, בסכום זהה, סך של 2,460 ₪, על פי תנאיי התשלום וההצמדה, כמפורט בהחלטת בית המשפט קמא. ח. סוף דבר - ערעורם של המבקשים נדחה, למעט לעניין חיובם של הורי המשיבה, כמפורט. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום ט"ז באב, תשס"ג (14 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים. י' שטופמן, שופטת קטיניםמזונות ילדיםערעורמזונות