בפני תביעה ותביעה שכנגד. התביעות התבררו במאוחד, בהיותן נסמכות על אותה מערכת עובדתית. התביעה הראשונה: התביעה הוגשה במקורה על ידי מר מזרחי, כנגד שלושה נתבעים. הנתבעת 1, דינה לחי, הנתבע 2, שמואל לחי, הנתבעת 3, זכאי נחמה. התביעה הוגשה במקורה בפני כבוד המפקחת על רישום מקרקעין בת"א יפו. עילת התביעה הינה מטרד רעש, אשר לטענת התובע נגרם לו על ידי מנוע מזגן ישן, המותקן בדירת הנתבעים וכן עתירה לצו עשה. כבוד המפקחת הורתה ביום 16/3/00 על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט השלום בת"א, זאת נוכח הוראות סעיפים 72-73 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. כבוד המפקחת מצאה כי התובענה אינה בסמכות המפקח, בהיותה נובעת מעוולת המטרד, ולא מנושא של הסגת גבול. אחר העברת התובענה אל בית המשפט השלום בת"א, שכר התובע יצוג של עו"ד. הנתבעים מצידם הגישו תביעה שכנגד. הסתבר כי מי שהיה הנתבע 2, מר לחי שלמה, אינו רשום כבעלים של הדירה אשר בה הותקן "מזגן המריבה". קשר משפחתי לגברת דינה לחי, הנתבעת 1, עדיין אינו הופך אותו לבעלים של הדירה. משכך הוריתי ביום 18/11/01 על מחיקת הנתבע 2 מכתב התביעה, זאת בהסכמתו של ב"כ התובע. בכתב התביעה המקורי, טען התובע לפיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין עגמת הנפש והמטרד שנגרמו לו לטענתו, עקב רעש מנוע המזגן הישן, וכן עתר לצו עשה להסרת מנוע המזגן מן הקיר. הנתבעים, מצידם, טענו בכתב הגנתם כי יש לדחות את התובענה מחוסר עילה. הם הוסיפו וטענו כי המזגן נשוא הבקשה לא פעל מזה חודשים רבים והוסר בתאריך 26/1/01 מקיר הדירה. על כן, אין כל מקום לצו עשה, שכן הבעיה נפתרה מאליה עם הסרת המזגן מהקיר. המשך הדיון בתובענה, לדעת הנתבעים, הוא הטרדה סתם. מאחר והעילה אינה קיימת עוד, הם עותרים לדחיית התובענה על הסף. התביעה שכנגד: הנתבעים מצידם, לא טמנו ידם בצלחת, וצרפו להגנתם תביעה שכנגד שעניינה מתן צו עשה לנתבע שכנגד, התובע, לסילוק ידו מהרכוש המשותף. לשם הנוחיות, יכונו הנתבעים/התובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"). התובע/הנתבע שכנגד יכונה (להלן: "התובע"). לטענתם, בכתב התביעה שכנגד, התובע בנה שלא כדין חומת לבנים בחלקה המערבית והדרומית של הבניין, וסיפח לעצמו נכס שלא כדין. כמו כן, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע גדר את חומר הלבנים והתקין בה שער, שיאפשר אך ורק לו כניסה לתחומי החלקה. עוד הסתבר, כי לטענת הנתבעים, התובע הוסיף תוספת ריצוף ומדרכה בכניסה לבית המשותף, על שטחה הקדמי צפוני, של החצר המשותפת. כמו כן, לגרסת הנתבעים מערכת ההשקיה והובלת המים לצד הצפוני של החצר שונתה על ידי התובע, לצרכיו, והם עותרים להחזירה למצב המקורי. הנתבעים מפרטים כי הגברת דינה לחי, היא חסויה, ובתה הגב' נחמה זכאי, משמשת כאפוטרופוס שלה משנת 1999, מתוקף מינוי של בית המשפט. הנתבעים הם בעלי הזכויות בדירה המצויה בקומת הקרקע, ברח' הראל 10 גבעתיים. התובע הוא בעל הזכויות בדירה המצויה בקומה שניה, ברח' הראל 10 גבעתיים. הדירות דלעיל, הן חלק מבניין מגורים בין שתי קומות, וארבע יחידות דיור, ברח' הראל 10 גבעתיים. הבניין נרשם כבית משותף, על פי צו המפקח מיום 16/6/60. הרכוש המשותף הוצמד לארבע הדירות בבניין בחלקים שווים ובלתי מסוימים. לטענת הנתבעים, חרף זכאותם של יתר הדיירים לרכוש המשותף, סיפח התובע חלקים מן הרכוש המשותף, לדירתו שלו, שלא כדין. בכך הוא פוגע בזכויותיהם הקנייניות של הנתבעים וגורם להם נזק שכן אינם יכולים למכור את דירתם כתוצאה מהשתלטות התובע על נכסים. מכאן הבקשה לצו עשה, להסרת המבנים שהוסיף התובע ברכוש המשותף. הכרעה בתביעה הראשונה: התובע העיד בעצמו, וכן העיד מומחה לרעש ד"ר סורוב מיכאל. מטעם הנתבעים העידה הגב' נחמה זכאי. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 21/2/02. בנוגע לרעש המזגן, התברר בעדויות כי אכן היה מצוי מזגן מרעיש בדירת הנתבעים. התובע טען בסעיף 5 לתצהירו, כי הרעש מן המזגן הישן מירר את חייו ואת חיי משפחתו. העובדה שהמזגן הישן סולק רק ביום 26/1/01, עשרה חודשים לאחר הגשת התביעה הנוכחית, ורק לאחר שניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה, מדברת בעד עצמה. הנתבעים טרחו לסלק את המזגן הישן, לטענתו, רק לפני הדיון בבקשה לביטול פסק דין. התובע סבור כי אילו היו הנתבעים פועלים בתום לב, לא היה צורך מלכתחילה בנקיטת הליך משפטי יקר. אמנם, העילה לסילוק מנוע המזגן כבר לא קיימת, אך לטענתו המנוע סולק רק בעקבות הגשת התביעה, ולאחר שנאלץ לשכור שירותי עו"ד. לפיכך הוא זכאי לפחות לפיצוי בגין עגמת הנפש והסבל שנגרמו לו באותה תקופה, בה פעל המזגן. התובע הוסיף כי ילדיו סובלים מליקוי שמיעה ועל כן מרכיבים מכשירי שמיעה, שהכפילו את סבלם. ראה סעיף 8 לתצהירו. לטענתו נגרמו לילדים בעיות ריכוז וקשב, וכאבי ראש תמידיים, צפצופים באוזניים, הכל כתוצאה מפעילות המזגן. הנתבעים טענו בהקשר זה, כי הדירה כלל לא היתה בחזקתם, אלא הושכרה על ידם למשפחת מרחב. לטענת גב' זכאי, אשר העידה בתיק בשם הנתבעים, התובע פנה אל הנתבעים לראשונה בנושא המזגן ביום 29/2/00, ולפני כן לא פנה אליה מעולם. לאחר שהתובע פנה אליהם, הם פנו למשפחת מרחב, כדי לבדוק את טענותיו של התובע בנושא הרעש, ואזי נענו על ידי משפחת מרחב, כי המזגן אינו מהווה מטרד רעש. משפחת מרחב הרחיבה והוסיפה, כי התובע הוא בעייתי, ותלונותיו על המזגן הם כסות לרצונו להטריד את הנתבעים. לטענת גב' זכאי היא דרשה ממשפחת מרחב שלא להפעיל את המזגן, עקב תלונותיו של התובע, ונענתה בחיוב. לגרסתה, בחקירתה בפני בישיבת יום 21/2/01, המזגן לא הופעל עוד על ידי משפחת מרחב, וטענותיו של התובע כאילו הופעל, הם טענות סרק. הנתבעים מוסיפים כי גם אצל התובע בדירתו, הותקן מזגן ישן, שהפעלתו גורמת לרעש בעוצמה זהה. שמעתי את עדויות הצדדים, ומסקנתי כי אכן מדובר במזגן מרעיש, מעל המידה, שהיה מותקן בדירה השייכת לנתבעים. רעש המזגן גרם טרדה ועגמת נפש לתובע ובני משפחתו. באותה עת הדירה היתה מושכרת לצד ג', משפחת מרחב. אני מאמינה לתובע, כי משפחת מרחב הפעילה את המזגן, מבלי להתחשב ברעשים הנגרמים כתוצאה מהפעלה. הראיה שהנתבעים לא הזמינו את משפחת מרחב כדי להעיד אחרת. התובע מצידו, לא היה חייב לתבוע את משפחת מרחב, שכן הם אינם בעלי הנכס, וכל הגבלה על הפעלת המזגן, צריכה לבוא מטעם בעל הנכס, המשכיר, ובענייננו אלה הנתבעים. עם זאת, התובע עצמו העיד, כי ברגע שמשפחת מרחב עזבה את הדירה, "נהיה שקט". עמ' 5 לפרוטוקול מיום 21/2/02 שורה 15. והוא אומר בהמשך בעמ' 5 שורות 16-18: "כמה ימים אחרי זה נכנסו דיירים חדשים, הדיירים החדשים עשו מזגן על חשבונם, ואז הבעיה נפתרה, אבל אני כבר הייתי מסובך, אכלתי מרורים, והפסדתי כספים והגשתי כבר תביעה". התביעה היא במהותה תביעה לצו עשה. לאחר שהמזגן הוסר והבעיה נפתרה, אין עוד מקום לצו עשה, אלא לכל היותר, לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע ולבני משפחתו. אני מאמינה לעדותו של התובע, כי נגרמה לו עגמת נפש. אני מאמינה כי ילדיו לקויי השמיעה, סבלו במיוחד. עם זאת, יש לקחת בחשבון, את טענת הנתבעים כי גם התובע מפעיל מזגן בעל עוצמה. זאת ועוד, לאחר שהבעיה נפתרה, ומדובר בבעיה נקודתית לתקופה קצרה, היא תקופת שהותה של משפחת מרחב בדירה, ועל מנת לקדם יחסי שכנות טובים, אינני מוצאת לנכון לחייב בתשלום עבור עגמת נפש וסבל. התוצאה היא, כי אני דוחה את התביעה הראשונה. בשים לב לכך שכאשר הוגשה התביעה, אכן היה קיים מטרד שגרם סבל לתובע ומשפחתו, ואשר הוסר לאחר הגשת התביעה, וכנראה בעקבותיה אינני מחייבת את התובע בהוצאות, חרף דחיית התביעה. הכרעה בתביעה שכנגד: הנתבעים גמלו לתובע בהגשת תביעה שכנגד, על תוספות בניה, וסיפוח שטחים לחצרו. בעניין זה העידו ביום 21/2/02 שני בעלי הדין, התובע וגב' זכאי. התובע נחקר והתברר כי הבניין עומד על מכונו שנים הרבה. זהו בניין בן שתי קומות, כאשר בכל קומה ישנן שתי דירות. דירת התובע מצויה מעל דירת הנתבעים. התובע אישר בעדותו כי נעשה בין הדיירים הסכם לחלוקת השימוש בחצר הציבורית. זהו הסכם משנת 1962. ההסכם מופיע בתרשים, אשר סומן נ/2. מן העדויות הסתבר כי ארבע בעלי הדירות חילקו ביניהם את השימוש בחצר. החצר במקורה היתה חצר ציבורית, והשימוש בה התפשט בחלקים בלתי מסויימים בכל תחומיה. בעלי הדירות, מרצונם, ויתרו על זכות השימוש בכל חלקי החצר, והגדירו מרצונם חלקים יחודיים לכל אחד מהם. כך למשל נחתם ההסכם ת/9 בין משפחות מזרחי ללחי. לגבי השכנים שגרים בצד השני, אומר התובע, כי כנראה היה ביניהם הסכם דומה לגבי הצד השני. החצר, אשר שייכת לארבע דירות חולקה כך שכל דירה קיבלה רבע משימוש יחודי. ראה עמ' 8 לפרוטוקול שורה 4. הוסיף התובע: "הדיירים בקומת הקרקע חילקו ביניהם את החצר החזיתית, פלוס עד האמצע בצד, והשכנים מלמעלה לקחו מהצד, וכל החלק האחורי באופן שווה". עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-20. בעדותה של גב' זכאי, עלו שאלות לגבי מבנים שבנו הוריה, וביניהם הנתבעת 1, שלא כדין. היא נשאלה על מחסן שנבנה על ידי הוריה בחצר, והשיבה כי המחסן לא נבנה, אלא פשוט נוצר שם. עמ' 9 לפרוטוקול שורה 5. זו טענה תמוה ביותר. מאז בריאת העולם לא נוצר דבר יש מאין, וודאי שחלל סגור לא נוצר מעצמו. עוד התברר כי משפחת הנתבעים הוסיפה בחצר הצמודה אליה כהנה וכהנה, לא רק מחסן, אלא גם שירותים ואמבטיה. אף ננקטו הליכים על ידי העירייה, כנגד הוריה של העדה וניתנו צווי הריסה בגין המבנים שנבנו בשטחה שלא כדין. עד יולי 2002 היה קיים צו הריסה, ונמחק. עמ' 12 לפרוטוקול שורות 12-13. עוד הסתבר כי משפחת הנתבעים בנתה בחלקה שער, כך שהתובע לא יכול היה להגיע לחלק שלו. הוגשה תביעה משפטית בבית המשפט השלום, וכבוד השופטת דותן פסקה פיצויים לתובע, בסכום העומד על 160,000 ₪ נכון למועד העדות. עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1-7. התביעה להסרת מבנים שבנה התובע בחצרו, היא תביעה לצו עשה. זוהי תביעה שבמהותה היא תביעה לסעד מן הצדק. בתביעה מסוג זה, על התובע לבוא לבית המשפט בידיים נקיות. הנתבעים דכאן, הלינו בתביעתם על התובע, וציירו אותו כמי שמחבל ברכוש המשותף, ובונה מבנים שלא כדין. הנתבעים נמנעו מלגלות כי, היה הסכם בין כל בעלי הדירות באותו בניין, לחלוקת החצר לארבע יחידות נפרדות. למקרא כתב התביעה שכנגד ניתן היה לחשוב כי מדובר בחצר משותפת שהשימוש בה שווה לכל נפש, ולא בחצר שחולקה זה מכבר, עוד בראשית שנות השישים, לארבעה חלקים נפרדים. עוד התברר, כי הנתבעים מצידם, נהנים אף הם מהסכם החלוקה, עשו שימוש יעודי בחלקתם ובנו עליה אף הם מבנים שונים. הנתבעים לא באו בידיים נקיות לבית המשפט, ואין להעניק להם סעד של צו עשה כלפי התובע, זאת מבלי להיכנס למשמעות החוזית של הסכמי החלוקה שנחתמו בין הצדדים או הקודמים להם בשנות השישים, ההסכם ת/9. אשר על כן, מן הדין ומן הצדק, לדחות את התביעה שכנגד, וכך אני מורה. בקביעת הוצאות בגין התביעה שכנגד, יש לקחת בחשבון שמלכתחילה, היה קיים נתבע נוסף, מר שלמה לחי. נתבע זה לא היה צריך להיתבע, ואכן נמחק מכתב התביעה, אך בשלב מאוחר למדי. בשלב המחיקה לא פסקתי הוצאות, אך ציינתי כי אדרש לכך בהמשך, ועתה הגיעה השעה. כדי לאזן, אני קובעת איפוא, כי כל צד ישא בהוצאותיו, גם בתביעה שכנגד. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה הראשונה נדחית. התביעה שכנגד נדחית. כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום כ"ט בסיון, תשס"ב (9 ביוני 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. גרוסמן נועה, שופטת מטרד רעשמזגן