המקרקעין (גוש 7115 חלקה 2) עברו הסדר ב - 1.11.94, כנרשם על נסח הרישום (נספח א' לת/1). הבעלות נרשמה על שם רשות הפיתוח, התובעת. על פי נספחי ת/1, היתה הקרקע הנידונה מוקנית, בשנות ה - 50,' לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. על פי חוק נכסי נפקדים תש"י-1950, הוכרזה הקרקע כנכס נפקד (ראה נספח ג'). להלן פסק דין בנושא זכויות על קרקע נכסי נפקדים ביפו: 1. התובעת, בשם המדינה, הינה הבעלים הרשום של המקרקעין בגוש 7115 חלקה 2. על נכס זה בנויה דירת 3 חדרים, הנמצאת ברח' 198 מס' 4 ביפו. שרטוט הדירה, כולל חישוב השטחים הבנויים, הינו הנספח לחוו"ד המודד ת/2. צמוד לדירה שטח מרוצף עליו מוצבת מכולה, בשטח נוסף של כ - 400 מ"ר. לדירה מרפסת גדולה הצופה לים. כיום מחזיקים הנתבעים בדירה ובחצר שלידה. התביעה בפני, מלכתחילה, היתה לסילוק יד הנתבעים מהדירה ומכל שטח חזקתם במקרקעין הנ"ל, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שמאז 1.12.91 ועד יום הגשת כתב התביעה המתוקן, יום ה - 23.1.97. בהמשך, על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו בעלי הדין בפני כב' הש' ב' אוקון, נזנחה התביעה לדמי שימוש ראויים (ראה עמ' 33 לפרוטוקול, ישיבת יום 27.4.00). כיום המחלוקת בין בעלי הדין הינה בשאלת זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין הנ"ל. במידה ויקבע כי אין הם אוחזים בכל זכות למקרקעין אלו, על בית המשפט יהיה לצוות על סילוק ידם משם, תוך 4 חודשים. אולם באם יקבע כי להם זכויות, הרי אם תעמוד התובעת על דרישתה לפינוי השטח, יהיה עליה לשם לנתבעים פיצוי או דמי פינוי, שיקבעו על ידי בית המשפט, בהתאם להיקף זכותם של הנתבעים בנכס, כתנאי לפינוי. 2. מטעם התובעת העיד העד מר אלי נבעה, ששימש בעבר מנהל המחוז מטעם "עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן - עמידר), הגוף שניהל באותה תקופה את נכסי התובעת, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. העד צירף לתצהירו (ת/1) מסמכים שונים, כולל מכתבי המחזיקה הקודמת של המקום, גב' באיה X ועוד. עד זה נחקר ארוכות ע"י ב"כ הנתבעים. עוד הגיש ב"כ התובעת את חוו"ד המודד (ת/2)), הכוללת את תשריט המקרקעין הנ"ל. הנתבעים לא השמיעו כל עדים, אולם בתיק מצוי תצהיר הנתבע מס' 1, ועל אף שלא הוחלט מעולם כי תצהיר זה מהווה מוצג בתיק זה, יעשה בית המשפט שימוש באמור בו, כגירסת הנתבעים לעובדות פרשתנו. בנוסף, הוגשו לתיק חוו"ד השמאים שמונו מטעם בית המשפט, בהסכמת ב"כ בעלי הדין, ובהן מצויה קביעת ערך הנכס, כשוויו בשוק החופשי לבעליו, דהיינו, לבעל זכות הקנין כבעלים של שטח המגרש המוחזק, והערכות שווי נוספות. 3. ב"כ הנתבעים טוענת בסיכומיה מספר טענות חילופיות, כדלקמן: ראשית, כי לנתבעים זכויות בנכס, וזאת מכוח התישנות, דהיינו, התובעת מנועה מלתבוע את סילוק הנתבעים מהשטח בגין התישנות. שנית, כי הנתבעים הינם דיירים מכוח החוק, דהיינו, דיירות "מוגנת". ושלישית, כי התנהגותה האדישה של התובעת במשך עשרות שנים, מחייבת הענקת זכויות לנתבעים, משיקולי צדק, שיהוי ומניעות. טענה זו אינה ברורה דיה, וכנראה שכוונת ב"כ הנתבעים הינה לרישיון לחזקה, ומכאן הטענה לפיצוי על השקעותיהם של הנתבעים במקום, באשר בכך יש משום שינוי מצבם לרעה. אתייחס עתה לכל טענות הנתבעים, לפי סדרן. 4. בטענת ההתישנות, מכוח חזקה נוגדת, אין כל ממש. תחילתה של החזקה במקום, הינה של הגב' באיה X, שמאוחר יותר נישאה למשה X, אבי הנתבע מס' 1. על פי עדות אלי נבעה ונספח ב' לתצהירו, X ביאה תפסה חזקה בשטח, תוך בנית חדר מגורים, בנובמבר 51' "בערך". במכתבה של הגב' X ביאה מיום 23.4.53 (נספח ה' לת/1) נרשמה הודאתה בבנית החדר בחודש מרץ 1951. המקרקעין עברו הסדר ב - 1.11.94, כנרשם על נסח הרישום (נספח א' לת/1). הבעלות נרשמה על שם רשות הפיתוח, התובעת. על פי נספחי ת/1, היתה הקרקע הנידונה מוקנית, בשנות ה - 50,' לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. על פי חוק נכסי נפקדים תש"י-1950, הוכרזה הקרקע כנכס נפקד (ראה נספח ג'). על פי האמור בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הרישום בפנקסי המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנם. כלומר - הבעלות הינה למדינה. בהתאם לאמור בסעיף 159 לחוק המקרקעין, הוראות חוק ההתישנות, תשי"ח-1969 לא תחולנה על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אלא באם "זכות" ההתישנות כבר קמה ועומדת לטוען לה, לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקפו (1.1.70). על כן, על בית המשפט לבחון באם חלפה ועברה תקופת ההתישנות, עובר ליום 1.1.70. בהתאם לסע' 5 לחוק ההתישנות, תקופת ההתישנות לגבי מקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה. על פי האמור בסע' 22 לחוק זה - והרי ההוראות לענין התישנות במקרקעין לפני תחילת חוק המקרקעין, הינן על פי חוק הקרקעות העותומני - הרי גם כך, תקופת ההתישנות על מקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה. אולם לגבי אדם שהחל בהחזקת הקרקע לאחר יום 1.3.43, התקופה ארוכה אף יותר ומגיעה ל - 30 שנה (ראה ע.א. 2/81 (נצרת) קונם נ' שושני ואח', פס"מ מ"ג (1) 365). בעניננו, כאמור, החזקה הינה לכל היותר מאז מרץ 1951, דהיינו, עד יום כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין עברו רק 19 שנה. טענת ב"כ הנתבעים כי יש להתעלם מהוראות חוק המקרקעין לגבי מקרקעין מוסדרים, כאשר ההסדר הינו רק משנת 94', בעוד שחזקת הנתבעים ומורישיהם קודמת למועד זה, אינה במקומה. הרי לאחר שהקרקע עברה הסדר, ונרשמה הבעלות בה בהתאם לחוק, לרישום זה משמעות מכרעת מבחינת זכויות הטוענים לו. גם ביום הגשת התביעה, הוראות חוק המקרקעין היו כבר בתוקפן, והקרקע עברה את הליכי ההסדר מיד לאחר מכן. יש אף לציין כי ההתישנות במקרקעין, כהגנה מפני תביעה לסילוק יד, קמה רק בהנחה כי עניננו ב"חזקה נוגדת" (ראה סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני). על פי האמור במכתב גב' באיה X לעמידר מ - 10.9.69 (נספח ט' לת/1), היא מסכימה כי הבית יהרס, והיא מבקשת פיצויים בגינו. בכך יש משום הודאה בזכות התובעת. בנוסף לכך, הרי נציגי התובעת האמינו, לפחות מאז שנת 91', כי גב' באיה X הינה דיירת "מוגנת", דהיינו, החזקת גב' X ובעלה במקרקעין היתה בהסכמה, ולא כחזקה נוגדת. אולם, כאמור, ממילא אין מדובר בחלוף תקופת ההתישנות. 5. לענין זכות הדיירות "המוגנת", הרי לטענת ב"כ הנתבעים זכו הנתבעים בהגנת החוק מכוח האמור בסע' 20 או 27 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972. גם בטענה זו אין ממש. ההנחה היחידה עליה עשויה להשען גירסת הנתבעים הינה כי היתה זו גב' באיה X שרכשה, בדרך לא דרך, את זכות הדיירות מכוח חוקי הגנת הדייר. הנתבע 1 טוען בתצהירו כי באיה X תפסה חזקה במקום בשנת 52' בתמורה, אך - "לא ידוע מהן נסיבות תפיסת החזקה" (סע' 2 (ב) לתצהירו). על פי המסמכים שצורפו לתצהיר עד התובעת, אין גב' באיה X אלא פולשת לנכס שבחזקת האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אולם בשנת 1991 הוחלט במשרדי "עמידר", המנהלת את נכסי המקרקעין באזור מטעם המינהל מקרקעין ישראל, להכיר בבאיה X כבעלת זכויות דיירות "מוגנת" בדירת המגורים שבמקום (ראה נספחים י"ב ו - י"ג לת/1). ככל הנראה, הכרה זו נעוצה בטעות, כאשר אין בפני כל ראיה כי באיה X נתנה או שילמה לנציגי המדינה או עמידר כל תמורה העשויה להחשב כדמי מפתח, או כי נכרת עימה אי פעם חוזה שכירות. אולם גם בהנחה כי באיה X זוכה "במעמד" של הדיירות מכוח החוק, וגם לאור הכרת נציגי עמידר בכך ומכוח עקרון ההסתמכות, הרי עם פטירת המנוחה באיה X, הזוכה בהגנת החוק הינו בעלה משה X ולא כל אדם אחר, וזאת מכוח הוראות סע' 20 (א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, כבעלה של המנוחה ומי שהתגורר עימה עובר לפטירתה. באיה X ז"ל הלכה לעולמה ביום 14.1.87 (ראה תעודת פטירה, נספח י"א לת/1). בשלב זה, כאמור, זוכה בעלה ,אבי הנתבע מס' 1 ,להגנת החוק. הבעל, משה, מחזיק בדירת המגורים עד ליום פטירתו ה - 21.11.91. בכל תקופה זו, הוא הינו הדייר "המוגן", ואף אם בדירה מתגוררים עימו הנתבע 1 ואשתו, הנתבעת 2, אין הם זוכים בכל זכויות חזקה בדירה, והם אינם אלא אורחיו. עם פטירת משה X, בשנת 91', אין הנתבע 1 זוכה בהגנת החוק אחריו, באשר אין הוא עומד בדרישות ובתנאי סע' 27 לחוק הנ"ל. על פי האמור בסע' 27 (1), עשוי אדם אחר להיות אף הוא "דייר", וזאת רק אם התקיימו בו תנאי סעיף 20, דהיינו - שהתגורר עם הדייר המקורי בדירה לפחות 6 חודש עובר לפטירתו, וכי אין לו, בזמן הפטירה, כל דירת מגורים אחרת. על פי האמור בתצהיר הנתבע 1, הוא התגורר בדירה הנידונה עד שנת 1968שאז נישא לנתבעת מס' 2, והם עברו להתגורר בדירתם המשותפת בראשל"צ. מכאן שאין בפני כל ראיה כי בששת החודשים האחרונים לחייה של המנוחה התגורר הנתבע 1 יחד עימה בדירתה. הנתבע 1 מוסיף מספר כי התגורר עם אשתו הן בדירתם המשותפת והן בדירה הנידונה, אך בהעדר ראיה של ממש לכך, אין כל מקום כי בית המשפט יאמץ גירסה זו, אשר אינה הגיונית ואינה סבירה. ממילא, אין הנתבע 1 עומד בדרישת החוק להעדר דירת מגורים נוספת. על כן, כאשר חזר הנתבע לדירה, וזאת ביולי 1990 , לאחר שעסקיו נקלעו לקשיים כלכליים, והוא נאלץ למכור את הדירה בראשל"צ (ראה סע' 4 (י) לתצהירו), אין הוא יכול לסמוך חזקתו והגנתו על האמור בסע' 27 לחוק. ב"כ הנתבעים מבקשת לטעון כי לא רק גב' באיה X ז"ל אלא גם האב משה X ז"ל, שניהם ביחד, היו הדיירים המקוריים בדירה, אולם טענה זו לא הוכחה, והיא נוגדת את כל האמור במסמכים שצורפו לתצהיר עד התובעת, ואין לשכוח כי אף הטענה לזכות הדיירות מכוח החוק בענינה של באיה X, עומדת על כרעי תרנגולת וכנראה שהיא מבוססת על טעות אנשי עמידר ותו - לא. 6. הנתבעים אף טוענים כי ניהלו "עסק" בחצר הבית, כשהניהול מתבצע מסלון הבית, וזאת מאז שנת 1976, ולשם כך אף נבנה מחסן בחצר הבית. על פי התרשומת נספח ט"ו לת/1, בביקור נציג עמידר במקרקעין הנידונים ביולי 1991, נמצא במקום רק משה X, לבדו. רק לאחר מכן, בנובמבר 91', הבחינו נציגי עמידר בחזקתו של הנתבע 1 במקום, ונשלחה אליו דרישה לסילוק ידו (נספח י"ז). הנתבע 1 מתייחס בתצהירו לדרישה זו, אך טוען כי הדבר התרחש בשנת 1993. נראה לי כי יש להעדיף את גירסת התובעת. על פי דו"ח המודד והתשריט (משנת 1996), אין בשטח החצר כל מחסן אלא מוצבת שם מכולה. מהתמונות שצולמו במקום בשנת 2000, ושצורפו לחוו"ד השמאית דוברת אלפינר- שלף, נראה בחצר מחסן וציוד אחר שפרטיו אינם ברורים, כנראה ציוד בניה. בנסיבות אלה, ניתן להניח כי טענת הנתבעים על שימוש בחצר לצורכי עסק, לפחות החל משנת 1991, יש בה ממש. בכל מקרה, כל אשר קדם לפטירת אבי הנתבע 1, משה X, נעשה בידיעת ובהסכמת האב, בעל זכות הדיירות מכוח החוק במקום, כך שחזקתם הבלעדית של הנתבעים בדירה ובחצר, שלא מכוחם של בעלי הזכויות הקודמים במקרקעין אלו, הינה כך רק החל משנת 1991. אולם כבר במועד זה נשמעה דרישת התובעת לסילוק יד הנתבעים מהמקום. התביעה שבפני הוגשה באפריל 94'. על כן, אין הנתבעים יכולים להשמע בטענתם לרכישת זכויות במקום, כ"בר-רשות", מכוח חזקה ארוכה ובהסכמה שבשתיקה של הבעלים. 7. יחד עם זאת, נראה לבית המשפט כי דווקא עדיף היה לנתבעים להתעלם מזכויות הדיירות "המוגנת", בה "זכתה" גב' באיה X ז"ל, בטעות נציגי "עמידר", וזאת בהתחשב בעובדה כי המנוחה אכן נכנסה לשטח כמסיגת גבול, ולאחר מכן בנתה והרחיבה את הבית, תוך שנעשה שימוש גם בחצר לעסק הנתבע 1, בנו של בעלה משה, וכל זאת בידיעת נציגי הבעלים, וללא כל ניסיון לסלקם מהמקום. מאז שנת 1952, מדובר במנוחה לבדה, ומאז סוף שנות ה - 60', המשפחה כולה. במצב זה, עניננו ברישיון לחזקה, כ"בר- רשות", כשהרישיון מבוטל, בהודעת הבעלים, בשנת 1991. על בית המשפט ליתן משקל לחזקה ארוכת השנים ולעקרון ההסתמכות, המקים מניעות מהבעלים לבטל את הרשות שניתנה, ללא כל תנאי (ראה ע.א. 492/82 רוזן נ' סלונים ואח', פד"י ל"ט (2) 337, 342 וכן ע.א. 270/95 כנען נ' אלטוף ואח', פד"י נ"ג (ד) עמ' 41). אולם במקרה הנדון, לאחר שהנתבעים עושים שימוש באדמת המדינה, שנים רבות, ללא כל תמורה, ולאחר שכניסת המנוחה באיה X לשטח הינה הסגת גבול בלבד, ולאור העובדה כי מעולם לא הובטח לנתבעים דבר, הרי ביטול הרשות עשוי להיות מותנה אך ורק בהשבת הוצאותיהם של הנתבעים, השקעותיהם בבנין ובפיתוח המקרקעין וכן הוצאותיהם בהעברת עיסקם למקום אחר, וזאת כשהדברים נעשים בגלוי וידיעת נציגי המדינה (ראה ע.א. 436/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פד"י ל"ו (4) 409). על פי תצהיר הנתבע 1, השקיעו הנתבעים סכום של כ - .-150,000 ₪, במהלך ה - 20 שנה האחרונות (התצהיר הינו מיום 14.12.98). ב"כ הנתבעים חוזרת על סכום זה בסיכומיה. על כן, לפנים משורת הדין, ולאחר שניתנה לבית המשפט הסמכות לפסוק על פי שיקול דעתו, הנני קובע כי ביטול הרשות לחזקה במקרקעין אלו כפופה לתשלום פיצויים בסכום זה, וזאת לענין השקעותיהם במקום, כשסכום זה צמוד למדד המחירים החל מיום 1.1.99 ונושא ריבית כחוק. לענין הוצאות העברת העסק וכן הוצאות פינוי הנתבעים, על פי האמור בחוו"ד השמאי, אשר בית המשפט מקבלן באופן חלקי בלבד, בית המשפט מעריך נושא זה בסכום השווה ל - 10,000 דולר, כשסכום זה ישוערך בשקלים ליום הפינוי. 8. על פי האמור בחוו"ד השמאים, ממילא על פי תוכנית המיתאר הנוכחית לשטח הנידון, מדובר ב"שטח ציבורי פתוח" עם תוואי עקרוני לציר להולכי רגל. השטחים שבתחום תוכנית המיתאר, אם הם בבעלות אחרים, יופקעו בעתיד. במצב זה, ממילא אין כל ערך ושווי לסחירות השטח, ושוויו למכירה הינו אפס (ראה חוו"ד מר ירמיהו אלוני, בעמ' 12, סעיף 5.2.4). יתכן וכי מדובר בזכות לפיצוי הפקעה, אף אם מדובר היה בזכות הבעלות. על פי האמור בפסק דיני זה, אין לנתבעים כל זכויות קניניות בשטח, ואף לא כדיירים מכוח החוק והרישיון שניתן להם לחזקה במקום, אם ניתן, בוטל. במצב זה, קביעות השמאים לגבי עלות השטח הנידון כזכות בעלות והוצאת פינוי הבעלים - אין בהם כל רלוונטיות לפרשתנו. 9. אשר על כן, הנני קובע כדלקמן: הנני מורה על סילוק ידם ופינויים של הנתבעים מהדירה והחצר שבסביבה, כמפורט בשרטוט המצורף לחווה"ד המודד ת/2, והחזקה בכל שטח זה תוחזר לידי התובעת, כשהמקום פנוי ונקי מכל אדם או חפץ של הנתבעים. צו זה כפוף לשלושה תנאים, כדלקמן: א. ביצוע הצו לא יתבצע טרם חלוף 4 חודשים מיום מתן פסק הדין. ב. התובעת תשלם לנתבעים את הסך של .-150,000 ₪, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום 1.1.99 וכן נושא ריבית כחוק ממועד זה ועד השבת החזקה לידי התובעת. ג. התובעת תשלם לנתבעים את הסך בשקלים השווה ל - 10,000 דולר, כשהסכום ישוערך לשקלים ליום תשלומו כנגד הפינוי. שני התשלומים הנ"ל יעשו כנגד הפינוי בפועל. בנוסף לכך, הנני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו, כולל בחלקו בשכ"ט השמאים, כפי ששולם עד היום. נכסי נפקדים