תקנה 306 לתקנות התעבורה

פסק דין 1. לפני ערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. 2. המערער הועמד לדין בפני בית המשפט לתעבורה בעכו (כב' השופט יעקב בכר) והואשם בכך שנהג באוטובוס שנבדק על ידי בוחן תנועה ונמצא כי אינו תקין "בכך שהוא פולט עשן, רטיבות שמן בתיבת ההגה, חיזוק פנס רוחב אחורי", ובשל כך נאסר הרכב לשימוש, לפי תקנה 308 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן - "התקנות"). בכתב האישום נטען כי במעשיו הנ"ל עבר המערער עבירה לפי תקנה 306 לתקנות. 3. המערער כפר בעובדות כתב האישום. בית המשפט קמא שמע את ראיות הצדדים, הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו ודן אותו לתשלום קנס בסך 400 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו. 4. המערער טען בערעורו כי "לא נלקחו בחשבון נקודות שהוכחשו הן על ידי מכון רישוי במסמכיו והן על ידי קצין הבטיחות דוד לוגסי". המערער טען כי "אם רכב עובר טסט ואושר על ידי מכון רישוי מוסמך, הוא אכן תקין לחלוטין". לטענת המערער "הוכח (...) שלמחרת ההורדה בוצע שוב טסט כללי והוכח מכל ספק שהרכב אכן תקין". לטענת המערער הרכב עמד בכל התנאים שנקבעו בחוק. על שום כך ביקש המערער לקבל את הערעור ולזכותו בדין. 5. בית המשפט קמא ביסס את הכרעת דינו על עדותו של עד התביעה, רס"ר אילן זיצר, שבאמצעותו הוגש הדו"ח ת/1. במוצג ת/1 כתב השוטר כי - "היום ובשעה הנ"ל נסעתי אחרי הרכב הנ"ל קרוב לשני ק"מ והבחנתי כי לכל אורך הדרך הרכב פולט עשן סמיך, כמו כן בבדיקה נמצאו הליקויים המפורטים בטופס ההורדה המצורף" בית המשפט קבע כי עד התביעה חזר הדברים שנרשמו ב - ת/1 גם בעדותו בפניו. כן קבע בית המשפט שהשוטר הבחין כי פנס רוחב אחורי ימני היה משוחרר ורפוי. בית המשפט התייחס לעדויותיהם של המערער עצמו ושל עד ההגנה מר דוד לוגסי, המשמש כקצין בטיחות בחברת ההסעות "ניסימי". המערער טען בפני בית המשפט קמא כי עד התביעה הראה לו את הליקויים שיש ברכב, אולם לטענת המערער, הוא לא יכול היה להבחין בפליטת עשן סמיך מן הרכב וכי לא יכול היה להבחין ברטיבות בתיבת ההגה. המערער אישר שהפנס האחורי אכן היה רופף. בית המשפט קיבל את טענות המערער המתבססות על עדותו של עד ההגנה מר לוגסי, וקבע כי אכן אין צורך בהתקנת טכוגרף ברכב נשוא כתב האישום. ואולם, בית המשפט קבע כי בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לסייע בידי המערער. בית המשפט קבע כי תקנה 306 לתקנות עוסקת בעבירה של אחריות קפידה וכי על שום כך חלה על העניין הוראת סעיף 22 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, שלפיה "לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה". בית המשפט קבע כי השאלה הצריכה הכרעה היא אם הסיבה שבגללה הורד הרכב מהכביש היא תקלה שאינה ניתנת להבחנה, "כלומר, האם מדובר בתקלה שנהג סביר צריך להבחין בה". לדברי בית המשפט - "במקרה שלפנינו, אני נותן אמון מלא בעדותו של עד התביעה רס"ר זיצר אילן אשר מסר כי נסע בעקבות רכבו של הנאשם ומצא כי הרכב פולט עשן סמיך בזמן הנסיעה. הנאשם לא הכחיש זאת, אולם טען כי לא יכול היה להבחין בכך. אינני סבור כך. מדובר בליקוי שהיה ניתן להבחין בו או שהנאשם היה צריך להבחין בו. מדובר בליקוי גלוי ולא נסתר". כך גם ציין בית המשפט כי המערער לא הכחיש כי הפנס האחורי אכן היה רופף ודי בכך כדי לקבוע כי הרכב אינו תקין. לדבריו, "מדובר בליקוי בטיחותי". עוד כתב בית המשפט בכרעת דינו כי - "בענייננו, אמנם הרכב עבר מבחן רישוי כדין עשרה ימים לפני ביצוע העבירה, אולם במקרה שלפנינו הוכח על ידי המאשימה מעל לכל ספק סביר כי היו ליקויים ברכב וכי מדובר בליקויים שהנהג היה יכול להבחין בו (כך במקור! ע.ג.) או היה צריך להבחין בו (כך במקור! ע.ג.), לפיכך אני מרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום". 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. בית המשפט ביסס את הכרעת דינו על הראיות שבאו בפניו, כפי שרשאי היה לעשות. בית המשפט אף קיבל חלק מטענות ההגנה. בדין קבע בית המשפט כי על סמך הראיות שבאו בפניו נעברה העבירה שיוחסה למערער. גם פירושו את הדין באשר לנושא נטל הראיה שהיה מוטל על המערער נכון. בנסיבות העניין, אין כל הצדקה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא ועל כן אני דוחה את הערעור על ההרשעה. 7. המערער טען בפני כי לא ברור לו מדוע הוא צריך לשלם את הקנס שהוטל עליו (400 ₪), כאשר הרכב אינו בבעלותו. המערער צריך לשלם את הקנס שהוטל עליו משום שהוא האיש שעבר את העבירה, היינו, הוא נהג ברכב שנמצא בלתי תקין והורד מן הכביש. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בעניין העונש שהינו עונש סביר ועל כן גם הערעור על מידת העונש נדחה בזה. 8. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. משפט תעבורהתקנות התעבורה