החלטה 1. מונח בפניי ערר על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' גליקליס בב"ש 2786/07) לפיה נפסל העורר מלנהוג עד לסיום ההליכים, במשפט בו מואשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית. עפ"י כתב האישום וחומר החקירה עולה כי בתחילת אפריל השנה בסמוך לשעה 06:00 נהג העורר במשאית בנתיבות כשתמרורי ב-36 וג-7 מוצבים בכיוון נסיעתו. בהגיעו לצומת החל בפנייה שמאלה ופגע עם הדופן הקדמית הימנית של משאיתו ביעקב פרג'ון ז"ל, יליד 1945 אשר עבר בצומת. המנוח נפל ארצה, נחבל בראשו, איבד הכרתו, והובא לביה"ח סורוקה שם נפטר בחלוף 19 יום. 2. העורר מסתייג מהחלטת בימ"ש קמא להורות על פסילתו מלנהוג עד לסיום ההליכים. הועלו מספר טענות: ראשית, העורר חצה את הכביש דרך גדר ביטחון; שנית, לא נערך ניתוח שלאחר המוות כך שסיבת פטירתו של המנוח אינה ברורה; שלישית, העורר נפסל מנהלית לתקופה של 90 יום,שבסיומם רשיונו הוחזר לו ורק חודשיים לאחר מכן, משגובש כתב האישום, הוגשה הבקשה הנידונה בפני בימ"ש השלום. דו"ח הבוחן קובע כי המערער לא עצר את רכבו לפני הצומת, בניגוד לעדותו. מסקנה זו נובעת מסימני השטח, המצביעים על סימני בלימה ועל המהירות בה נסע העורר עובר לתאונה - כ-22 קמ"ש. נקודה זו חשובה לקביעת רשלנותו של העורר והקשר הסיבתי בינה לבין הפגיעה במנוח. עולה כי לו העורר היה עוצר בצומת ומתקדם בזהירות, ניתן היה למנוע את התאונה. עפ"י הבוחן, המנוח בן 62, הצליח לחצות כעשרה מטרים טרם נפגע. הסנגורית שמה דגש על רשלנותו של המנוח בכך שחצה את הכביש ליד גדר ביטחון ולא ליד מעבר חצייה הסמוך למקום. אף אם אקבל טענה זו, הרי הזהירות המתבקשת מנהג המתקרב לצומת הינה גם על מנת לצפות רשלנות עוברי דרך, ובייחוד הולכי רגל. באשר לקשר הסיבתי הרפואי בין התאונה לבין המוות - יצויין שהודעת הפטירה כוללת טראומה לראש ודימום כאחד מהגורמים לסיבת המוות. בל נשכח כי עסקינן בבחינת ראיות לכאורה - הן בשאלת הרשלנות, הן בשאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הפגיעה והן בקשר שבין הפגיעה לבין התוצאה הקטלנית. נדמה כי התביעה יצאה ידי חובתה בכל הפרמטרים האמורים. כפי שבימ"ש קמא כתב בהחלטתו, העורר נוהג מזה כ-25 שנה ולחובתו 59 הרשעות קודמות. רוב הרשעותיו הינן בגין עבירות מסוג ברירת משפט. בעשור האחרון צבר העורר 29 הרשעות קודמות. לפני שנה נידון לחודשיים פסילה בפועל בגין הובלת מטען יתר. 3. המחוקק שינה גישתו בסוגיית פסילה עד לתום ההליכים של נהג המואשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית.בתאריך 01.08.07 נכנס לתוקף סעיף 46ב' לפקודת התעבורה הקובע : (א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו. (ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. השוני בדין הוא בהפיכת הנטל. ההוראה היא לשלול רישיון מנהג שמואשם בגרימת תאונה קטלנית עד לסיום ההליכים, אלא אם ביהמ"ש שוכנע מנימוקים שיפרש, כי אין בהמשך נהיגתו של הנהג כדי לסכן את הציבור. נותר המבחן המרכזי של בחינת הסכנה לציבור מהמשך נהיגתו של אדם המואשם בגרימת תאונה קטלנית. החידוש הוא כי ישנה חזקה התומכת בתוצאה זו. לנימוק האמור ראוי לצרף נימוק אחר שאף הוא בנושא של מסגרת הדיון מהיבט אחר. ערכאה זו יושבת כערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה. הכרעת בימ"ש קמא הינה מנומקת, ברורה ומשכנעת. בנסיבות אלו מתקשה אני לאתר טעות משפטית שנפלה בהחלטת בימ"ש קמא. אכן, המדינה השתהתה בהגשת כתב האישום והרישיון של העורר הוחזר לו למשך כחודשיים. ברם, על רקע נסיבות המקרה, לשונו של סעיף 46ב' שהובא לעיל והחלטת בימ"ש קמא, לא יהא זה ראוי, להעניק משקל מכריע להשתהות בהגשת כתב אישום לתקופה שאינה ארוכה. המסקנה המתבקשת היא שהמשך נהיגתו של העורר עלולה ליצור סכנה לציבור. הוא נהג לכאורה בחוסר זהירות בנסיבות שדרשו תשומת לב. הכוונה, לסוג הרכב -משאית, מקום הנסיעה- בתוך העיר, שעת הנסיעה- בשעה 06:00 בבוקר ומיקום התאונה - בהגיעו לצומת. התיאור האמור תומך בעמדת המדינה. 4. הערר נדחה. תאונת דרכים