פסק דין רס"ר הורשע על פי הודאתו בנהיגת רכב במהירות של 97 קמ"ש, כאשר רכב שבו נהג מוגבל על פי הרשום ברישיונו למהירות של 65 קמ"ש, דהיינו 32 קמ"ש מעל המותר. בית הדין קמא ציין את הפער המשמעותי בין המהירות המותרת לאותו רכב לבין המהירות שבה נהג המערער. אין ספק קל שבקלים שבית הדין קמא הביא זאת בחשבון שיקוליו, כאשר השית על המערער עונש שאינו מן הקלים - 4 חודשי פסילת רנצ"א (רישיון נהיגה צבאי) בפועל ועוד 3 חודשים על תנאי וקנס משמעותי של 800 ₪. בית הדין הביא בחשבון שיקוליו כמפורט בגזר הדין גם את העובדה שהמערער כבר הורשע בשלהי שנת 2004 בעבירה דומה של מהירות והוטלה עליו פסילה על תנאי בת חודשיים, אשר בית הדין ראה להפעילה בחופף לפסילה בפועל שהטיל בגזר דינו. הסנגורית המלומדה אומרת בין יתר טיעוניה, שאפשר שבית הדין לא הביא בחשבון השיקולים את כל הנסיבות האישיות של המערער. ואולם, המערער פירט בטיעוניו לעונש בפני בית הדין קמא את הנסיבות, ובעיקר את מגוריו בכפר שבכל כיוון נסיעה יש 7 ק"מ ומתברר שביני לביני אשתו השיגה רישיון נהיגה, אך איננה מסוגלת לנהוג ללא ליווי, ואני ער לכך כי ליווי של אשה בכפר כזה ובמקום כזה הוא בעייתי. עם זאת, מדובר בעבירה חמורה ואין צורך להכביר עליה מילים ועל הסיכון שבתוצאה העלולה לנבוע ממנה. נהיגה במהירות כזו, אפילו הייתה מותרת לרכב שאיננו מוגבל, אין היא מותרת לרכב זה ולא בכדי נקבעה הגבלת המהירות. מה שמדאיג אותי בעניין זה הוא טיעוניו של המערער בפני בית הדין קמא לפיהם אין הוא יודע באיזה מהירות נסע ולא שת ליבו לעניין הזה, הגם שציין שאין היגיון בדבר שיכול להגיע לפסגת הדרך במהירות שיוחסה לו. סבורני שדווקא אי תשומת הלב המספקת בנסיבות העניין איננה מדברת בשבחו של המערער. אחרי ששקלתי כל אלה, וגם אם העונש שהוטל על המערער נמצא יחסית ברף העליון של פסילה בעבירת מהירות, הרי נסיבות העניין אינן מצדיקות התערבות של בית הדין הזה בפסיקתו של בית הדין קמא. לפיכך, אני דוחה את הערעור. צבאמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהרישיון נהיגה