פסק דין ביטול כרטיס אשראי ע"י סניף הבנק 1. יתרת חוב ע"ס 36,265 ₪ בחשבון הנתבעת אצל התובע (להלן "הבנק") היא נשוא הסכסוך שבפני. לטענת הנתבע הופסקה לו מסגרת האשראי שלא כדין, והוא חוייב עקב כך בחיובי ריבית החורגים מהסכם האשראי שנכרת בין הצדדים. רקע עובדתי 2. הנתבע פתח אצל התובע את חשבון הבנק מס' 110266/98 ביום 15.8.99. במהלך ניהול החשבון היה הנתבע מקבל אשראים שונים וביניהם גם שתי הלוואות בחשבון; האחת ע"ס 50,000 ₪ והשניה ע"ס 30,000 ₪. 3. ביום 23.1.02 חתם הנתבע על בקשה להקצאת מסגרת האשראי בין הצדדים (להלן: הסכם האשראי) ועל פי תנאיה נקבעה מסגרת האשראי לסך של 65,000 ₪ למשך תקופה של שנה ממועד העמדת האשראי. (קרי עד 23.1.03) עוד קבע ההסכם את שיעורי הריבית בתוך המסגרת ושיעוריהם בגין חריגה מהמסגרת. 4. אין חולק כי מסגרת האשראי אמורה היתה להקבע על בסיס פריים (עפ"י שינוי בהודעות בנק ישראל) ותוספת סיכון. עוד קובע ההסכם כי הבנק רשאי לשנות מפעם לפעם את שיעורי הריבית וכן להפחית או לבטל, בכל עת, כל מסגרת אשראי בחשבון כמפורט בתנאי הניהול. 5. אין חולק כי במועד חתימת הסכם האשראי עמד חשבונו של הנתבע ביתרת חובה בסך של 54,796 ₪ וכי עד ליום 12.8.02 הגיעה יתרת החוב עד ל-86,271 ₪. במועד האחרון ולאור החריגה ממסגרת האשראי, נחסם כרטיס האשראי של הנתבע וביום 9.9.02 בוטלה מסגרת האשראי כלה ע"י הבנק. 6. לטענת הנתבע לא קיבל מעולם כל הודעה מצד הבנק על ביטול מסגרת האשראי המוסכמת ואף לא קיבל כל הודעה על שינוי שיעורי הריבית בגין החיובים בחשבון. לעומת זאת החל הבנק להחזיר חיובי כרטיס אשראי עקב חסימתו ולא כיבד את הוראות הקבע בדבר ההחזר של שתי ההלוואות. כל החיובים הנ"ל הועברו לחשבון פיגורים. כנגד זאת טוען הבנק שתי טענות שלובות כדלקמן: א. מסגרת האשראי ניתנה לנתבע מלכתחילה לאור בטחונות כספיים של בנו ולבנק היתה זכות קיזוז בין שני החשבונות. ב. לאחר מימוש הבטחונות בוטלה מסגרת האשראי כיוון שלא היו לו בטחונות נוספים ליתן כנגד מתן האשראי ואופי חשבונו לאחר מימוש הבטחונות, הפך לחשבון רגיל. לטענת הבנק ידע הנתבע במפורש כי לאחר מימוש הבטחונות בוטלה מסגרת האשראי. 7. ביום 9.9.02 הופקדו לחשבון הנתבע סך של 75,000 ₪ ולאחר מכירת נ"יע אופס החשבון נכון לאותו מועד. דא עקא וכפי שצויין לעיל, כל החיובים בחשבון לרבות הוראות הקבע בגין ההלוואות, הועברו לחשבון פיגורים. לטענת הנתבע העברת החיובים לחשבון כנ"ל גררה השתת ריבית בשיעורים של פי שניים או שלושה מהמוסכם. החזרי החוב בחשבון העו"ש חויבו בריבית 22.6% או 22.8% ואת ההחזרים בגין ההלוואות שלא כובדו, חייב הבנק בריבית כנ"ל וזאת במקום בשיעור של 5.3% או 6.8% בהתאם לשיעורי הריבית שנקבעו בהסכמי ההלוואות. 8. ההלוואה הראשונה ע"ס 50,000 ₪ מיום 11.7.00 היתה אמורה להסתיים ביום 17.3.03, ואילו ההלוואה ע"ס 30,000 ₪ מיום 5.12.00 הסתיימה ב-6.12.02. 9. לאחר שניתנה לנתבע הרשות להגן, התבררה התביעה בסדר דין מהיר. המחלוקת 10. המחלוקת העיקרית נסובה סביב זכות הבנק לבטול מסגרת האשראי והשלכותיה. יש לבדוק מה היו התנאים למתן המסגרת והאם התקיימו, מה היקף זכותו של הבנק לביטול המסגרת והאם למרות כל אלה יחוב הנתבע ביתרת החובה חלקה או כלה. טענות הצדדים 11. ב"כ הבנק הדגישה בסיכומיה את העובדה כי הנתבע לא עמד במסגרת האשראי ואף הבטחונות שהיו תנאי למתן המסגרת מומשו, ועל כן בוטלה כדין ע"י הבנק. כמו כן נטען כי הנתבע ידע אודות ביטול מסגרת האשראי ולראיה הפסיק הפעילות מצידו בחשבון ולא הפקיד כספים לאחר מכן, למעט בסכומי כסף קטנים. הואיל והנתבע לא פרע את חיובי הויזה ואת חיובי ההלוואה, ממילא כל טענותיו מהוות נסיון להתחמק מחוב שאינו שנוי במחלוקת. טענתו בדבר שיעורי ריבית חורגים מהמוסכם לא נתמכו בכל חוו"ד חשבונאית כמתחייב. 12. לטענת ב"כ הנתבע לא עלה בידי הבנק להוכיח כי תנאי להעמדת מסגרת האשראי היו כספי הבן המופקדים בחשבונו וזאת בהעדר תנאי כנ"ל בהסכם ובמיוחד שהדבר הופרך נוכח העמדת מסגרת אשראי קודמת לנתבע בלא כל בטחונות. כך גם לא הוכח לטענת ב"כ הנתבע כי נמסרה לנתבע הודעה על ביטול מסגרת האשראי לא בכתב ולא בע"פ. יתרה מזו הנתבע פעל על פי הודעת מנהל הסניף והעביר כספים לחשבון אשר לאחריהם לא היה לו בסיס להניח כי תבוטל מסגרת האשראי. למעשה הבנק הוא שהפר את הסכם האשראי ולו לא היה מבטל את מסגרת האשראי לא היו יוצרים החיובים השונים שלא כובדו ע"י הבנק בחשבון, כל חריגה שהיא בחשבון. לאור מסקנה זו יש דווקא לחייב את התובע בעריכת תחשיב של החוב הנכון עפ"י מסגרת האשראי בטרם ביטולה. דיון 13. סעיף 2 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) קובע כי אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח. הלכה היא כי לבנק שיקול דעת במסגרת האינטרס הלגיטימי שלו להחליט אם ומתי ליתן הלוואה ללקוח (ראה ע"א 323/80 אלתית נ' בל"ל פ"ד לז (ד) 673 ואף זכותו לקבוע מתי להעמיד אשראי לפרעון ( ראה: ת.א. (ת"א) 1129/90 להלן). בהקשר זה ורלבנטית לעניינו היא שאלת זכותו של הבנק להפסקת האשראי לכשהתחייב לתיתו עפ"י הסכם האשראי. יש הסבורים כי גם אם לפי הוראות החוזה מוקנית לבנק אפשרות להעמיד את החוב כולו לפרעון מיידי, כוחו של הבנק לממש זכות זו הוגבל מכוחה של החובה לנהוג בתם לב. בגדר חובה זו יכול שהבנק יחוייב במתן שהות לפרעון התשלום שלא נפרע. ראה: וינרוט ומדינה "דיני הלוואות" בעמ' 140. מכל מקום, הפסקה שרירותית של מסגרת אשראי תהווה הפרה של חובת תם הלב. ראה ג. נרקיס ומ.מור חובות החלות על הבנקים, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ בעמ' 323 והפסיקה שם. וכן ה"פ (חיפה) 1620/95 מעיינות הגליל המערבי נ' בלל תק -מח 98 (3) 1106. 14. בסקירת העובדות מצאתי לאבחן בין שתי תקופות, האחת לפני מועד מימוש כספי בנו של הנתבע וכניסת סך של 75,000 ₪ לחשבון ב-9.9 והשניה לאחריה. נציג הבנק מר מור הצהיר כי חסימת כרטיס האשראי והפסקת המסגרת נעשו לאחר שהנתבע גלש ממסגרת האשראי ויתרת החובה הגיעה לסך של כ-86,000 ₪ בתאריך 12.8.02. עוד ציין, כי למרות שהועברו כספים לחשבון בשיעור של 75,000 ₪ כעבור מספר ימים, הואיל ואופיו של החשבון השתנה לאור ממוש הבטחונות ובהעדרם, בוטלה מסגרת האשראי. בעדותו נתן הסבר אחר לביטול מסגרת האשראי. לאחר שהסביר כי הודיע לנתבע כי הוא עומד להפסיק את מסגרת האשראי והאחרון איים עליו בתגובה קולנית מאיימת, נשאל מדוע למרות הפקדת הכספים והבאת היתרה לאיפוס ביום 9.9 עדין מצא להפסיק את מסגרת האשראי, השיב: "הוא אמר שהוא לא רוצה לעבוד איתנו יותר, הוא גם יפטר אותי מהעבודה, במעמד זה, אז זהו, עובדה שהוא לא הפקיד כסף רק 3,000 ₪" (ראה: עמ' 5 לפר'). לא שוכנעתי כי הבנק פעל על מנת באמת ובתמים להגן על אינטרס כספי שלו. אין מקום גם לקבוע כי עמד על זכותו החוזית בתום לב. בעניין זה נקבע כי עמידה על זכות חוזית אינה מהווה מעשה בחוסר תום לב, במיוחד בהנתן טעם מסחרי - כלכלי להפעלת הזכות. ראה: ת.א. (חיפה) 725/01 יצחק אמר ושות' א'ב ליזום בניה בע"מ נ' בלל. דא עקא שהבנק לא נתן טעם כנ"ל. יתרה מזו, האחרון לא התחשב בעובדה כי החוב אופס ולמעשה נאחז, אם בכלל, באמירה סתמית של הנתבע בלא בסיס מוצדק להפסקת האשראי. ב"כ התובע חזרה וטענה כי הואיל ונקבע תנאי מוקדם למתן האשראי והוא העמדת בטחונות של הבן ע"י הנתבע ותנאי זה פקע עם מימוש הבטחונות, אזי רשאי היה הבנק לבטל את הסכם האשראי. סבורני כי טענה זו דינה להדחות. ראשית, אין התנאי גלום במסמך בכתב. שנית, נסיונו של הבנק להוכיח את קיומו של התנאי לא צלח כאשר נציגו הודה כי כלל לא היה נוכח בעת הסיכום כביכול, בין הבנק לנתבע באשר לתנאי זה. שלישית, לא הוכחה הטענה כי לבנק היתה זכות קיזוז בין שני החשבונות ואף לא כי פעל על פיה. מנהל הסניף העיד: "הלקוח לבד עשה העברה מהחשבון של 75,000 ₪ והעביר אותם" (ראה: עמ' 4 לפר') רביעית, אין די באמירה הכללית של מנהל הסניף כי ברישומיו הפנימיים של הבנק צוין כי יש בטחונות בדמות כספי הבן, כדי למלא אחר חובת ההוכחה. 15. מכל האמור מתחייבת המסקנה כי הבנק לא פעל בתום לב שעה שהורה על ביטול מסגרת האשראי. הצדדים חלוקים לגבי תוצאתה של קביעה זו ובמיוחד כאשר תוצאה זו יכול ותכריע את גורל התביעה שבפני. הבנק כאמור מפנה לתקופת תחולתו הקבועה של הסכם מסגרת האשראי לשנה בלבד ואילו הנתבע טוען כי לולא ביטולה של המסגרת לא היה חב בחוב הנתבע במלואו. שני הצדדים צודקים, אלא מאי? כאן המקום להתייחס לתקופת החיוב שלאחר 9.9.02 - מועד הפסקת האשראי. הואיל וקבעתי שהבנק פעל בשרירות לב בביטול המסגרת תוך נקיטה בפעולה חד צדדית פוגעת, הרי יש לקבע כי יראו את ההסכם ממשיך להיות נוהג בין הצדדים בתקופת תוקפו קרי עד ליום 23.1.03. בהיות הסכם האשראי לתקופה מסוימת הקבועה מראש, אין חולק כי אין ולא היה מקום לראותו כמאורך מעבר לתקופה זו. באשר לתקופה שלאחר תם ההסכם, כבר נקבע כי אין ללקוח זכות קנויה שהבנק ימשיך במתן אשראי וללא הגבלת זמן. ראה ת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר נ' בנה"פ, דינים מחוזי כ"ו (5) 7. וע"א 57/89 בנה"פ נ' מכבשים הדרום בע"מ פ"ד מה (3) 182. עולה מתוך דפי הבנק, שלמרות שהנתבע היה מודע הן לחיובי כרטיסי האשראי (שהרי ידע על חסימת הכרטיס) והן לחיובי ההלוואות, לא טרח לפעול לפרעונם, מלבד הפקדות בודדות בסך כולל של 5,000 ₪. אין ולא יכול להיות ספק שהנתבע חב בתשלומי הקרן של חיובים אלה. 16. הנתבע יוצא חוצץ כנגד חיובי הריבית המופרזים. ברם, בניגוד למתחייב ובמידה מסוימת של סרוב מכוון, לא הגיש הנתבע חוו"ד חשבונאית לתמיכה בטענותיו. שתי הטענות, הן זו באשר לחיובי הריבית המופרזים והחורגים מהמותר עפ"י ההסכמים השונים עם הבנק, ואף זו אשר על פיה לולא ביטול המסגרת היה הנתבע חב בסכום שונה מהנתבע, צריכות תמיכה כנ"ל. אין עסקינן רק בכימות הטענות הנ"ל כי אם בהרמת נטל שכנוע בטענת העדר חוב וזאת לא נעשה. לא מצאתי להטיל חובת עריכת החשבון דווקא על הבנק באשר לתקופה המאוחרת למועד תם תקופת האשראי בשונה מהתקופה שעד תם תחולתו של הסכם אשראי. 17. אני דוחה טענת הנתבע בדבר אי קבלת הודעה על הפסקת מסגרת האשראי באשר נתתי אמון בגירסת מנהל הסניף בדבר ההודעה בע"פ שמסר לו. יתרה מזו גם הנתבע הודה בקיום שיחה כנ"ל עם מנהל הסניף (ראה: עמ' 7 לפר') ולראיה גם פעל על פיה. סיכום 18. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: א. התביעה מתקבלת בחלקה באופן שהנתבע יחוב ביתרת החוב בחשבון לולא ביטול מסגרת האשראי ועד תם ההסכם ביום 23.1.03. ב. ממועד זה ואילך יחוב הנתבע בכל החיובים המצטברים בחשבון, עפ"י התנאים הנוהגים בין הצדדים שאינם נגזרים מקיומו של הסכם אשראי. ג. הבנק יגיש הודעה על יתרת החוב בהתחשב באמור לעיל כתנאי למתן פסיקתא בתוך 7 ימים. עותק ההודעה יועבר לצד שכנגד. ד. נוכח התוצאה, אינני עושה צו להוצאות. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)בנק