ביום 4.6.91 נטל התובע, שהיה אז כבן 15 שנה, חלק במשחק כדורגל שנערך במסגרת שיעור התעמלות בבי"ס מקיף תרשיחא (להלן - ביה"ס). במהלך המשחק נפל התובע, כתוצאה מדחיפתו ע"י תלמיד או תלמידים אחרים, או התנגשות בינו לבין תלמיד אחר, ושבר את אפו (להלן: "התאונה"). בגין תאונה זו הגיש התובע את תביעתו בה טען כי הנתבעים 1 ו- 2 אחראים לתאונה מאחר שהחזיקו, אותה עת, בשטח בו היא אירעה, וכי לא מילאו חובתם לשמור על כללי זהירות, אשר היו מונעים את התאונה, ונתבעת 3 אחראית בהיותה מבטחת של נתבעת 2. טענתו הספציפית של התובע הינה כי מורה ההתעמלות לא הקפיד על הכנת השיעור והדרכת התלמידים, לא דאג לצייד את התלמידים באמצעי מיגון, ואף עזב את המקום והשאיר את הילדים לשחק, ללא השגחה. בסיכומיו מונה ב"כ התובע פרטי רשלנות שונים אשר, לטענתו, חטאו בהם הנתבעים, ואשר עיקרם הוא חוסר הדרכה ו/או השגחה של הנתבעים 1 ו- 2 על המתרחש במשחק הכדורגל. לטענתו, אילו היו הנתבעים ת 1 ו- 2 נוקטים אמצעי זהירות היתה התאונה נמנעת. הנתבעים טוענים כי נפילה במשחק כדורגל הינה סיכון סביר, ומאחר שמדובר בתאונה כתוצאה מהתנגשות פתאומית ורגעית בין שחקנים, שלא ניתן לצפותה מראש, אין הם אחראים. מטעם התביעה העיד התובע עצמו, ומטעם ההגנה העידו מר נחאס ג'מיל, אשר היה, בעת התאונה, המורה לחינוך גופני בביה"ס, וכן מר ספוואת יוסף עודה, אשר שימש כסגן מנהל ביה"ס. שתיים הן השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת; האחת - האם אירעה התאונה כתוצאה מדחיפת התובע ע"י תלמידים, או מהתנגשות בינו לבין תלמיד אחר. השניה - האם מורה ההתעמלות נכח במקום, כטענתו, או, שמא, עזב את התלמידים והשאירם ללא השגחה. הסיבה לנפילת התובע - בגרסתו לא הבחין התובע בין דחיפתו ע"י תלמיד אחר ובין התנגשותו עם תלמיד אחר. בטופס תביעת תאונות אישיות לתלמידים (מוצג נ/ 1) נרשם ע"י אביו של התובע (אשר שמע, על פי עדות התובע, את אשר אירע, מפי התובע עצמו), באופן כללי: "בעת שיעור בספורט נפל וקיבל חבלה באף..." בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי נפל ונחבל "כתוצאה מדחיפות תלמידים בעת המשחק". בעדותו הראשית ואף בתחילת חקירתו הנגדית בביהמ"ש חזר התובע על הגרסה אשר בתצהירו, אולם בהמשך חקירתו אמר, לגבי הדחיפה: "... בטח שזה לא בכוונה, זה בזמן משחק כדורגל, זה קורה כשמשחקים" (עמ' 4 לפרו' שו' 20-19). וכן: "אם את אומרת שתלמיד אחר התנגש בי תוך כדי משחק, אני אומר שדחף והתנגש זה אותו דבר". ספק רב בעיני אם התובע עצמו יודע האם נדחף או התנגש בתלמיד אחר, ולא ניתן לקבוע ממצא בענין זה, אולם בנסיבות המקרה אשר בפני אין לכך כל משמעות. העולה מכל האמור לעיל הוא, שהתובע נפל עקב דחיפה או התנגשות, אשר אירעו בזמן המשחק, שלא במכוון, אלא כחלק רגיל של מהלך המשחק. נוכחות מורה ההתעמלות - התובע טען, כאמור, כי המורה לא היה נוכח, ועמד על גרסתו זו בעקביות. גרסתו בסעיפים 7 ו- 8 לתצהירו היא כי המורה עזב את השיעור עם תחילתו, ואמר לתלמידים להשאר במגרש הכדורגל ולשחק לבד, וכי לאחר התאונה חיכה במגרש כעשר דקות, ומאחר שהמורה לא הגיע עזרו לו תלמידים אחרים לקום והוא החל ללכת לביה"ס. התובע ממשיך ומספר בתצהירו כי ניקה את הדם בשירותים ואח"כ נתבקש ללכת למרפאה לבד, ללא השגחה. בכל תצהירו לא מזכיר התובע כי המורה הגיע אליו בשלב כלשהו. לעומת זאת, בעדותו בפני העיד כי, כאשר ניקה את הדם בשירותים הגיע מורה ההתעמלות (עמ' 4 שו' 14). המורה טען כי הוא נוכח תמיד בזמן השיעור, וכי הוא נמצא 99% מהזמן עם התלמידים. מעדותו של המורה התרשמתי כי המקרה אינו זכור לו היטב, וכי הוא לא ראה את התרחשות התאונה. אמנם, המורה העיד כי לאחר שהתובע נפל הוא הגיש לו עזרה ראשונה וליווה אותו לחדר המורים, אולם נמנע מלאמר במפורש כי ראה את האירוע עצמו. בסוף עדותו, כאשר נשאל מדוע הוא אומר שהיתה התנגשות ולא דחיפה השיב תשובה כללית המצביעה על כך שאין הוא יכול לתאר כיצד קרה האירוע, ואמר: "אני משיב שבכל משחק אפשר ששני אנשים יתנגשו גם ללא דחיפה". גרסתו של המורה לפיה הושיט לתובע עזרה יכולה להתישב גם עם גרסת התובע (אם כי גרסה מאוחרת במקצת) לפיה פגש אותו המורה בעת שניקה את הדם בשירותים. אני קובעת, איפוא, כי המורה לא נכח בעת קרות האירוע. סגן המנהל העיד כי המורה אינו משאיר את התלמידים ללא השגחה, אולם עדותו מתיחסת למצב הרצוי, וייתכן שאף למצב אשר היה רגיל בביה"ס, ואין היא יכולה להתייחס למועד הספציפי בו נפגע התובע, שכן הוא לא נכח, כלל, באותו שיעור. 8. אין חולק כי הנתבעים 1 ו- 2 חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע, והשאלה היא, האם בנסיבות הענין חבים הם, או מי מהם, בחובת זהירות קונקרטית. 9. וליתר דיוק - האם בנסיבות האירוע, כפי שהוא קרה, דהיינו - נפילת אקראית ופתאומית של ילד, במהלך משחק כדורגל אשר נערך בעת שיעור התעמלות, עקב דחיפה או התנגשות, שלא שמכוון, בעת משחק כדורגל, חבים הנתבעים 1 ו/או 2 חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. אם התשובה לשאלה הנ"ל הינה שלילית, יהא עלינו לבחון האם היא משתנה בשל העובדה שהמורה לא היה נוכח בעת האירוע. 10. האחריות בנזיקין אינה אחריות מוחלטת. אין חולק כי חובת הזהירות כלפי קטינים, וכלפי תלמידי בי"ס, הינה חובה מוגברת, אולם גם היא אינה מוחלטת. לא לכל פגיעה קיים אחראי. ביהמ"ש העליון הבחין בין סיכונים שהינם סיכונים רגילים לחיי יום-יום, ובמיוחד לפעילות ספורטיבית, שאז לא קמה חובת זהירות קונקרטית, ובין סיכונים שאינם רגילים לאותה פעילות, שאז קמה החובה. ראה דברי כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) בע.א. 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז' (1) 113, שם נאמר: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על כן מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות... המשחק עם כלב עשוי להשרט והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים." (ההדגשה שלי - ת.ש.נ.) כך בעניננו - משחק כדורגל הינו, מטבעו, משחק דינמי, בו רצים השחקנים ולעיתים נדחפים ו/או מתנגשים זה בזה. מדובר בחלק אינטגרלי, צפוי ורגיל, המובנה במשחק, כחלק בלתי נפרד ממנו. ובלשון ביהמ"ש - מדובר בסיכון שהינו סיכון רגיל למשחק מסוג זה. מסתבר שגם התובע עצמו סבור כך ומבין זאת, שכן העיד, כאמור לעיל: "בטח שזה לא בכוונה, זה בזמן משחק כדורגל, זה קורה כשמשחקים". כך העיד, למעשה, גם מורה ההתעמלות, באמרו: "אני משיב שבכל משחק אפשר ששני אנשים יתנגשו גם ללא דחיפה". ואכן, במקרה דומה המתייחס גם הוא לנפילה, בנסיבות דומות, במשחק כדורגל, הוא ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פד"י לה (2) 764, קבע ביהמ"ש, מפי כב' השו' שמגר (כתוארו אז) כי לא הופרה כל חובת זהירות, בהסבירו כי במשחק כדורגל "תיתכן, באופן סביר, האפשרות ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן יפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכד'. למרות שבמקרה הנ"ל היתה בפני ביהמ"ש עדות כי המשחק החל כמשחק שליו ואח"כ התלהטו הרוחות, דחה ביהמ"ש את התביעה וקבע כי אין בכך "דבר יוצא דופן, כל עוד לא הוצבע על ביטוי מוחשי של ההתלהטות וזיקתה לנפילת המערער." כן קבע ביהמ"ש בהתייחס לדחיפה כי "זוהי תופעה רגילה למדיי במשחקי הכדורגל". לאור זאת, הרי שבעניננו, בו אין חולק כי לא היתה כל התלהטות רוחות עובר לאירוע, וכי האירוע היה, כאמור, פתאומי, ספונטני, וללא כל כוונה, מצד כלשהו, יש לאמר כי מדובר בסיכון רגיל וטבעי למשחק, ובאירוע אשר לא ניתן למנעו מראש ולא קמה חובת זהירות קונקרטית בגינו. אשר להעדרו של המורה - לאור הקביעות דלעיל, הרי שאין כל קשר סיבתי בין העדרו של המורה ובין האירוע. רוצה לאמר, שאילו היה המורה נוכח, לא יכול היה לצפותו מראש או למנעו. בע"א 715/79 הנ"ל, נאמר, לענין העדרותו של המורה, כי כל עוד אין כל ראיה לכך כי המשחק בו נפגע המערער חרג מגבולות "משחק הכדורגל הסביר", אלא הדחיפה היתה ספונטאנית, הרי ש"שום מורה, גם לו נכח במקום, לא יכול היה למונעה כי זוהי תופעה רגילה למדי במשחקי הכדורגל"…. לו הוכח בבית המשפט שהדחיפה שהביאה לנפילת המערער היוותה חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים בין השחקנים, היינו, שהמשחק הפך בהדרגה ממשחק שליו לפרוע, ניתן היה לומר שנוכחות מורה במקום היתה יכולה למנוע את התאונה, שכן שומה היה עליו להרגיע את הרוחות ... אך מחומר הראיות הקיים בתיק עולה שהדחיפה והנפילה שבעקבותיה היו ספונטאניות ובמהלך הטבעי של הדברים במשחק כדורגל ומשום כך שומה עלינו להסיק כי גם לו נכח במקום מורה, ואפילו יכול היה לצפות תאונה מסוגה וטיבה של זו שארעה, לא היה יכול למנעה". (ההדגשה שלי - ת.ש.נ.) ראה גם: ע"א 635/70 יעקב מנדלסון, קטין, ע"י אביו ד' מנדלסון נ' יעקב קפלן ואח', פ"ד כה (2) 113, בו נדחה הערעור אשר הוגש ע"י הקטין, וביהמ"ש פסק כי התאונה, אשר אירעה בבית הספר, בעת ההפסקה, לא היתה יכולה להיות נמנעת אפילו היתה מורה נוכחת ממש בזמן התאונה. בפסק דין זה סיכם כב' השופט עציוני את ההלכה, בקבעו: "ההלכה הפסוקה היא, כי מידת ההשגחה הנדרשת ממנהל בי"ס ומוריו כלפי תלמידיהם היא כמידת ההשגחה שמקיים אב זהיר כלפי בנו... באופן תאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו, אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא ענין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים. כזו היא גם מידת ההשגחה שמקיים אב סביר כלפי בנו. גם כאן לא מן הראוי להגזים". כלומר מורה, כמו אב שדואג לשלום בנו, לא יכול למנוע תאונות בלתי צפויות שקורות במהלך הרגיל של החיים, במהלך רגיל של משחק בין ילדים. כך גם במקרה שלפנינו. אף אם היה המורה, בעניננו, נוכח ממש ליד התובע, ולא רק בקרבת מקום - לא יכול היה למנוע את התאונה, שכן התאונה היתה בלתי צפויה לחלוטין. במקרהWARD V. HERTFORDSHIRE COUNTY , הנזכר בע"א 715/79 הנ"ל, אומר הלורד דנינג, בין היתר, כי מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו וכיוצ'ב. וכן כי ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחר, או כדי שניתן יהיה להזעיקו לאלתר. אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. 11. לסיום אומר כי, לאור קביעותי הנ"ל, אין כל ממש בטענותיו של ב"כ התובע כנגד אי נקיטת אמצעי זהירות, מהסוגים השונים אשר פורטו בסיכומיו, ע"י הנתבעים 1 ו- 2. התובע לא הוכיח כל קשר סיבתי בין העדר אמצעי כלשהו לבין קרות האירוע. 12. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי, בנסיבות הענין לא חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. מעבר לאמור - לא הוברר מהי אישיותו המשפטית של הנתבע 1, אם קיימת כזו, וכן לא הוצגה פוליסת הביטוח לפיה חבה נתבעת 3 בחבות כלשהי, וגם מסיבות אלה מן הדין היה לדחות התביעה נגד נתבעים 1 ו - 3. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ, מהיום. המזכירות תמציא העתק מפס"ד זה לצדדים. ניתן היום ו' באדר, תשס"ב (18 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים. ת. שרון-נתנאל, שופטת כדורגלדיני חינוךדיני ספורטבית ספר