לפניי ערעור על גזר דין של ועדת משמעת לפי חוק חוקרים פרטיים. הוועדה, לאחר שהרשיעה את המערער בהתנהגות שאינה הולמת, גזרה עליו שש שנות שלילת רשיון, החל מ-01/01/02. הרשעה זאת בדין המשמעתי באה בעקבות הרשעתו של המערער בפלילים. המערער הורשע בבית המשפט השלום בכפר סבא בעבירות של שידול וסיוע להטרדת עד, בניגוד לסעיף 249 בצירוף סעיפים 30 ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ערעורו של המערער על ההרשעה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. אציין כבר עתה, כי אינני יושב כערכאת ערעור על פסקי דין אלה וממצאיהן של שתי הערכאות הפליליות המוסמכות מחייבות אותי. כעולה מפסק דינו של בית-משפט השלום בכפר סבא (מפי כב' השופט י' פרגו) בת.פ. 3446/99 מ"י נ' XX, מעשה שהיה כך היה: אדם אחד, פלוני שמו, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב באינוסה של בת אחותה של אשתו (להלן: המתלוננת). גב' X לא השלימה עם רוע הגזירה ופנתה אל המערער וביקשה שיסייע לה להזים את טענות אחייניתה. לצורך ביצוע המשימה המערער גייס את עמיתו למקצוע, אדם בשם XXX. אותו XXX, איש נאה למראה, יצר קשר עם המתלוננת והחל לחזר אחריה, כאשר הוא מציג עצמו כאיש מבוסס כלכלית, בעל קשרים ענפים, העוסק בהונאת חברות ביטוח בתחום היהלומים. בתעתועיו גרם XXX למתלוננת להתאהב בו. כאשר ראה כי המתלוננת חפצה בקרבתו, הבהיר לה שהוא מעריך בחורות שיודעות לשקר היטב וניהל בנוכחותה שיחות מבוימות עם דמות בדויה, בחורה בשם "שרון", שמיטיבה לשקר ואף הביאה בדרכי כזב להרשעת חף מפשע בעבירת תעבורה שהיא הייתה אחראית לה. XXX ביקש לדעת האם המתלוננת יודעת לשקר וביקש שתספר לו על מקרים בהם היא שיקרה. אולם וידוייה על שקרים פעוטים ועמידתה בחקירות מצ"ח לא הרשימו אותו. הוא ביקש לדעת האם היא הטעתה גוף חזק ובעל עוצמה בעניין חשוב. המתלוננת סיפרה לו כי הטעתה את בית המשפט במשפט אונס של ידידתה, כאשר בדתה מליבה עדות על אונס שלא אירע. אולם XXX המעיט בערכו של השקר והמשיך להלל בפניה את "שרון", השקרנית המעולה, עד אשר המתלוננת אמרה כי עדותה השקרית כביכול נמסרה במשפט אונס שלה עצמה. כל שיחותיה של המתלוננת הוקלטו. משהושגה הודאתה של המתלוננת, לפיה היא שיקרה במשפט, ניתק XXX את קשריו עם המתלוננת והקלטת הוגשה כראיה נוספת בערעור של X לבית המשפט העליון. התיק הוחזר להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי, המתלוננת נאלצה להעיד במשפט האונס פעם נוספת, אך בית המשפט לא ייחס משקל לראיה החדשה וחזר והרשיע את X באינוסה של המתלוננת. XX, המערער בפנינו, שידל את XXX ליצור את הקשר עם המתלוננת, סיפק לו את האמצעים הדרושים לכך והנחה אותו במהלך הקשר. על מעשים אלה הרשיע בית המשפט את XX בעבירות שיוחסו לו. בית משפט השלום ייחס חומרה יתירה למעשיו של המערער וציין, בין היתר, כי לו היה המערער מואשם בשותפות ממש להטרדת עד ולא רק בשידול וסיוע, ניתן היה להרשיעו גם בעבירה זו. בפני בית משפט השלום המערער לא הביע חרטה על מעשיו ובגזר הדין הושתו עליו ועל XXX שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן פיצוי למתלוננת בסך של 30 אלף ש"ח. גם בית המשפט המחוזי, בפניו הוגש ערעור על ההרשעה ועל העונש, לא חסך שבטו מהמערער, הותיר את ההרשעה על כנה וגינה את התנהגותו. בעקבות ההרשעה בפלילים הוגשו נגד המערער ונגד XXX קבילות בגין התנהגות שאינה הולמת לוועדת משמעת על פי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (להלן: וועדת המשמעת, או הוועדה). XXX הופיע בפני הוועדה כשהוא אינו מיוצג, הודה והורשע על סמך הודאתו. בשלב הטיעונים לעונש, טען XXX כי אינו מתחרט על מעשיו, הצהיר כי הוא אינו ממשיך בעיסוקו כחוקר פרטי והביע הסכמה לשלילת רישיונו לצמיתות, כיוון שאין לו חפץ ברישיון. הוועדה קבעה כי במקרה זה ניתן היה לשקול שלילת הרשיון לתקופה קצובה, אולם לאור הצהרתו של XXX לפיה אין לו חפץ ברישיון החליטה הוועדה לשלול את רישיונו לצמיתות. בעקבות דחיית הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, הרשיעה הוועדה גם את וXX בהתנהגות שאינה הולמת, תוך שהיא מבססת את ההרשעה על הרשעתו בהטרדת עד ובפגיעה בפרטיות. כאן יוער, כי המערער לא הואשם ולא הורשע בפגיעה בפרטיות ועל כן לא ברור מדוע הוועדה זקפה הרשעה זו לחובתו. בטיעונים לעונש דרש בא כוח המדינה להטיל על המערער שלילת רשיון לצמיתות, זאת לאור חומרתה של העבירה ונסיבותיה ולאור העובדה כי העבירה נעברה בקשר לעבודתו כחוקר פרטי וכחלק אינטגרלי ממנה, תוך סיכון ההליך הפלילי התקין. בא כוחו של המערער טען בפני הוועדה כי אך הרצון לגלות את האמת ולחלץ את מי שנראה לו כחף מפשע מכלאו הניע את המערער, סקר את עברו הנקי ואת תרומתו לציבור וביקש להתחשב במצבו האישי והמשפחתי. וועדת המשמעת דחתה את טענת התביעה, לפיה המערער וXXX חתרו להשיג בכל מחיר ראיה בדויה שתוכנה הוכתב מראש וקבעה כי המערער האמין כי בעלה של גב' X חף מפשע. הוועדה גם קיבלה את הטענה כי תחבולה היא כלי חשוב בעבודתו של חוקר פרטי. אולם היא קבעה, לא כל תחבולה מותרת ותחבולתם של המערער וXXX חצתה את גבול המותר עמוק לתוך התחום האסור, לאמור: "הווה אומר תחבולה המשעבדת את הנחקר לרצונו של החוקר, שוללת ממנו את המחשבה העצמית האוטונומית, מבלבלת את דעתו ומחלישה אותה עד שהנחקר הופך להיות כחומר ביד החוקר; זו תחבולה אסורה. יתר על כן, תחבולה ממין זה אינה "מוכשרת" ובודאי אינה "מתקדשת" מכוח החתירה לגילוי האמת כביכול. הטעם לכך פשוט. על החוקר (יהא זה XX או XXX) היה להבין שבמצב הנפשי, מצב התלות הרגשית, בלבול החושים ואובדן כושר השיפוט בין מותר לאסור שהמתלוננת נקלעה אליו, קמה הסתברות גבוהה ששינוי גירסת העדות שלה אינו משקף אמת; הוא משקף את רצונה לקנות את לבו של החוקר שהתחזה למאהב. על כל פנים איש לא יכול היה לתקוע לידיהם של הנאשם ושותפו שבמצב הנפשי של המתלוננת יהיה שיקול דעתה מאוזן והיא תשמור על כוח הריסון שבידיה מפני אמירת אמת. לפיכך תחבולת חקירה כמתואר איננה פעולה לשם חקר האמת אלא פעולה שיש סיכוי רב שתעוות את האמת". לעניין העונש שקלה וועדת המשמעת מחד את פסול הכבד, לדבריה, בהתנהגותו של המערער ואת השימוש הציני שנעשה במתלוננת, משל הייתה חפץ חד פעמי ומנגד העניקה משקל לעברו הנקי ולפעילותו החיובית בעבר. הוועדה אף הבחינה בין המערער לXXX וקבעה כי המערער אינו חסר תקנה. כדבריה: "לא ניצב לפנינו אדם חסר תקנה שלא הפנים את הלקח ויהיה מוכן גם להבא לשעבד את הבנתו את הדין לרצונו של לקוח (בכך נבדל עניינו מעניינו של XXX שלפנינו לא השמיע כל חרטה והציע שרשיון החוקר שלו ייפסל לצמיתות. הוא, כנראה, לא יכול היה להבטיח מחויבות מחודשת להתגדר בדלת האמות של החוק, בפעולה כחוקר". בעקבות אלה גזרה הוועדה על המערער שש שנות שלילת רישיון, החל מיום 01/01/02. על גזר דין זה בא הערעור שלפני. בא כוח המערער טען בפני, כי מקביעתם של בתי המשפט השלום והמחוזי בעניינו של המערער עולה כי לחוקר אסור ליצור קשר כלשהו עם מי מהעדים במשפט. איסור כה גורף, הוא טען, אינו סביר והוא ישתק לחלוטין את עבודת החוקרים הפרטיים. על כן במסגרת שיקולי הענישה אין להחמיר עם המערער בגין הרשעתו. כאן אחזור ואציין, שככל שמנסה בא כוחו של המערער להרהר אחר פסקי הדין של הערכאות שהרשיעו את מרשו, אינני יושב בערעור על ערכאות אלה ולא אהרהר אחרי פסיקתם. מאותה סיבה אין טעם בטענת המערער המנסה להיבנות מהעובדה כי נושא המשפט הועלה לראשונה ע"י המתלוננת וכי המתלוננת לא הייתה נתונה במצוקה נפשית משום שבעת האירוע חלפו שנתיים מאז האונס הנטען. בא כוח המערער טוען כי סעיף 7(ג) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, מסדיר את היחס בין חקירה פרטית וחקירה משטרתית. משהתחילה חקירה משטרתית בעניין בו עוסק חוקר פרטי יכול היועץ המשפטי לממשלה לדרוש מחוקר פרטי להפסיק את חקירתו עד סיום חקירת המשטרה. אולם משנסתיימה החקירה המשטרתית, יכול חוקר פרטי לשוב למלאכתו באותו עניין. מכאן, טוען עו"ד עובדיה, אנו למדים כי בסיומה של החקירה המשטרתית ניתן לפנות למי שכבר נחקר ולבקש ממנו ידיעות, בלי שהדבר ייחשב להטרדת עד. בא כוח המערער מנסה להשוות הסדר זה לחקירה ראשית ונגדית בבית המשפט. גם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הרשעתו של המערער. מקובלת עלי גם טענת בא כוח המשיבה, כי טענה זו חסומה בפני המערער גם משום כך שלא ערער על ההרשעה עצמה. מכל מקום, לא יעלה על הדעת שהתנהגות במהלך חקירה שגררה אחריה הרשעה בפלילים תחשב להתנהגות הולמת. מקובלת עלי גם טענת בא כוח המשיבה, כי סעיף 7(ג) לחוק חוקרים פרטיים נועד לצמצם את הרשות הנתונה לחוקר לחקור, בעקבות פתיחת חקירה משטרתית, אך הוא אינו מקנה לו סמכות להטריד עד לאחר סיומה. בא כוח המערער הוסיף וטען, כי תחבולה היא כלי לגיטימי בחקירה וגם המשטרה משתמשת בתחבולות לרוב בחקירותיה, בלי שהדבר יפגום בקבילות הראיות המתקבלות עקב תחבולה. הקו האדום בעניין זה הוא פגיעה בגופו או בנפשו של הנחקר, ובהיעדר פגיעה כזאת החקירה היא סבירה. בכתב הערעור הוסיף המערער וטען, שבהבחנה שעשתה הוועדה בין תחבולה מינורית להטרדה מאג'ורית יש משום חידוש הלכה, מה שמצדיק הקלה בעונש, שהרי אין עונשין בטרם מזהירים. מנגד, משיב בא כוח המדינה, כי מעשיו של המערער מצויים הרחק מעבר לגבול המותר ועל כן העובדה שהוועדה תחמה גבול בין מותר לאסור אינה מסייעת למערער. טיעונו של בא כוח המערער אינו מקובל עלי. המשטרה וגופים ממלכתיים אחרים מופקדים על פי דין על עריכת חקירות, להם הנחקר חייב להשיב אמת (פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1927, סעיף 2(2)) (בכפוף לחיסיון מפני הפללה עצמית) והדין מגן על חקירותיהם כנגד שיבוש ועל עדיהם כנגד הטרדה. כבר מבחינה זו, אין להשוות בין סמכויות החקירה ודרכי החקירה הפתוחות בפני הרשויות המוסמכות על פי דין לבין אלה של חוקרים פרטים. מעבר לכך אני סבור, שתחבולה מחפירה כזאת המנצלת באופן ציני את חולשתה ומצוקתה הרגשית של המתלוננת, לא הייתה לגיטימית גם אילו ננקטה על ידי המשטרה. טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא כי הוועדה החמירה עם מרשו יתר על המידה בהשוואה למקרים אחרים בהם סרחו חוקרים פרטיים והעונש שהושת עליו חורג בחומרתו לעומת עונשים המוטלים על ידי טריבונלים מקצועיים של בעלי מקצועות חופשיים על עבירות מסוג זה. כך מביא בא כוח המערער דוגמאות מהחלטות של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, שהטיל שלילת רישיון לחודשים ספורים על עורכי דין שביצעו עבירות הטרדת עד ואף עבירות חמורות הרבה יותר. בנוסף, מביא בא כוח המערער את החלטתה של וועדת המשמעת בעניינו של החוקר הפרטי X, אשר ביצע תקיפה שגרמה לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות במהלך חקירה (עבירה בניגוד לסעיף 382 לחוק העונשין, שדינה עד שש שנות מאסר), שבגינה הורשע בהתנהגות שאינה הולמת, והוועדה השיתה עליו 21 חודשי שלילת רישיון. בא כוח המערער חוזר ומבקש להבחין בין עניינו של המערער לבין עניינו של XXX, שלא הביע חרטה על מעשיו ואף הצהיר כי איננו מעוניין ברישיון. בנוסף, לזכותו של המערער נזקף עברו הביטחוני ותרומה לציבור, וכן העובדה כי מאז ראשית עבודתו כחוקר פרטי ב-1984 זוהי הרשעתו הראשונה בדין המשמעתי ובמשך שנות העבודה הרבות היה נאמן לחקר האמת וסייע בהוצאת האמת לאור, בין היתר בפרשת משפטו החוזר של עמוס בראנס. בא כוח המדינה טוען, לעומתו, שהמשיב גילה אטימות למצבה של המתלוננת, ניצל את מצוקתה הנפשית ואת מצב הכלכלי של משפחתה, כדי לפתותה באמצעות "נסיך החלומות" שהבטיח לה עתיד זוהר ונטשה לאנחות משסיפקה היא את הראיה בה חפץ. מניפולציה כזו ברגשותיה של המתלוננת המגיעה לכדי התעמרות נפשית מצדיקה הכבדת בעונשו של המערער. משיקולים אלה בא כוח המדינה מבקש לקיים את גזר דינה של הוועדה. בשבתו בערעור על גזר דינה של הוועדה, בית משפט זה יושב כערכאת ערעור לכל דבר ועניין. בית המשפט אינו מסתפק במסגרת זו בביקורת מינהלית על הוועדה לבל תחרוג מסמכויותיה וממתחם הסבירות הפתוח בפניה, אלא שוקל מה העונש הראוי שהיה מוטל על ידו אילו הוא ישב בדין בעניינו של המערער. זאת אנו למדים מתקנות חוקרים פרטיים (סדרי דין של ועדת משמעת), תשל"ב-1972 המתוות סדר דיון דומה מאוד להליך הפלילי ומתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי), תשל"ב-1972, לפיהן ערעור על החלטת הוועדה מוגש לבית המשפט המחוזי על פי פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. השאלה הניצבת לפני היא האם העונש שהושת על המערער הוא ראוי, או שמא יש להתערב בו לקולא. התניית העיסוק במקצוע כחוקר פרטי ברישיון פוגעת בחופש העיסוק, זכות המוגנת בחוק יסוד. בזכות המעוגנת בחוק יסוד ניתן לפגוע בחוק או על פיו, ובלבד שהפגיעה הזאת תעמוד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. התנאים הרלוונטיים לענייננו הם תכלית ראויה ומידתיות. בחינת התכליות לשמן ניתן להגביל את חופש העיסוק של חוקרים פרטיים תוכל להנחותנו לגבי מידת הפגיעה הראויה לשם קידום התכליות הללו. (השווה ע"ש (י-ם) 5251/98 בן יתח נ' הוועדה לרישוי חוקרים ושירותי שמירה, תק-מח 99(2) 22060). חוקר פרטי עוסק באיסוף ידיעות. מלאכה זאת כרוכה מניה וביה בפגיעה, במידה זו או אחרת בפרטיות. הסדרת העיסוק בחקירות פרטיות נדרש אפוא בראש ובראשונה כדי להגן על הציבור מפני אפשרות פגיעה בלתי מידתית בפרטיות במהלך חקירות פרטיות. כפי שהסבירה זאת כב' השופטת שידלובסקי-אור בפסק הדין בע"ש (י-ם) 7144/99 קריגר נ' הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תק-מח 2000(1) 818, בעמ' 820: "מקצוע החוקר הפרטי דורש רשיון בשל אופיו הכרוך באיסוף אינפורמציה לצרכי אחרים ועריכת חקירות שונות, העשויים לגלוש בנקל לתחומים בלתי רצויים כגון פגיעה בזכויות הפרט, ואף להביא להפרת חוק ולמעשים שיש בהם משום פגיעה באינטרס הציבור. השגחה ופיקוח על העוסקים במקצוע יש בהם כדי להפחית במידה ניכרת את החשש מעשיית מעשים אסורים, או פעולות הפוגעות בזכויות האחר". ראה בעניין זה גם פרשת בן יתח, הנזכרת לעיל וכן ע"ש (י-ם) 31/92 פריש נ' ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, פס"מ נב(2) 508, בעמ' 512. מעבר לתכלית זו שעניינה בהגנה על זכויות הפרט, הדין המשמעתי לחוקרים פרטיים נועד להבטיח את רמתו המקצועית של החוקר הפרטי ואת אמון הציבור ביושרו ובהגינותו. ראה בעניין זה ע"ש (ת"א) 628/96 מ"י נ' פריש, הנזכר לעיל, בעמ' 498: "הקביעה הנורמטיבית בחוק חוקרים פרטיים, שיצרה עבירת משמעת של "התנהגות שאינה הולמת" מכלילה את החוקרים הפרטיים בקבוצת בעלי מקצוע חופשי המאופיינים בדרישת אמון של הציבור ביושרת מעשיהם, בהגינותם ובהתאמתם לדרישות החוק. תכלית ההוראה היא לתחום את גבולות ההתנהגות המותרת לחוקר הפרטי כך שבאחת תישמר רמתו המקצועית ובשנייה יישמר גם האמון שהציבור רוחש לעוסקים במקצוע...". התכלית העיקרית של ההסדרים בתחום החקירות הפרטיות היא להגן על הציבור מפני פגיעה בלתי סבירה בזכויותיהם ופרטיותם של הנחקרים. התכליות המשניות הן להבטיח את רמתם של החוקרים הפרטיים ואת כשירותם לשרת לקוחותיהם. תכליות אלה באות לידי ביטוי בדיני המשמעת והאתיקה המקצועית של חוקרים פרטיים. מגוון הוראות ספציפיות בתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג-1972, מסדירות את חובותיו של חוקר פרטי ביחס ללקוח וקובעות דרך להתנהגות נאותה של חוקר פרטי בניהול עסקיו וביחסיו עם עמיתיו. בנוסף, קובע סעיף 25 לחוק חוקרים פרטיים את עבירת הסל של התנהגות שאינה הולמת. מעשיו של המערער במקרה שלפנינו נוגדים את האיסורים שנועדו למנוע פגיעה במושאי החקירה וקלקול דרכי חקירה. במסגרת זו באים בתקנות האתיקה של החוקרים הפרטיים האיסורים על התחזות וההגבלות החלות על חקירת קטין. כאן באה עיקרה של הדרישה להתנהגות הולמת. עבירה על איסורים אלה פוגעת בליבת האינטרסים המוגנים באמצעות הדין הרגולטורי ועל כן היא מצדיקה תגובה עונשית משמעותית. מהי תגובה עונשית ראויה להתנהגות הפוגעת בליבה של הערכים המוגנים על ידי הדין המיוחד והמהווה עבירה פלילית על פי הדין הכללי? בענייני השיפוט המשמעתי של חוקרים פרטיים לא הובאו לפני פסקי דין קודמים היכולים להצביע על מדרג ענישה מקובל בתחום זה. המקרה היחיד שהובא לידיעתי בהקשר זה על ידי ב"כ המערער הוא פסק הדין בע"ש 1315/99 היועמ"ש נ' X, (לא פורסם), בו החליטה הוועדה להטיל שלילת רישיון ל-21 חודש על חוקר פרטי אשר ביצע תקיפה שגרמה לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות במהלך חקירה (עבירה בניגוד לסעיף 382 לחוק העונשין, שדינה עד שש שנות מאסר), כאשר תקף בצוותא עם לקוחו את מאהבה של אשת הלקוח וגרם לו חבלה של ממש. בעקרון, אני סבור שניתן להסתייע לעניין זה גם בפסיקה שעניינה בדינים משמעתיים הנוגעים למקצועות אחרים. מקרים בהם פגעו בעלי מקצועות חופשיים בערכים המוגנים בלבו של הדין המסדיר את עיסוקם ניתן למצוא בערעורי רופאים, רופאי שיניים ופסיכולוגים על החלטות של שר הבריאות ו/או וועדות משמעת לשלול את רישיונם בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, בסעיף 45 לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], תשל"ט-1979 ובסעיף 43 לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977 בהתאמה. כך במספר מקרים בהם רופאים ופסיכולוגים פגעו בזדון פגיעה קשה במטופליהם רישיונם הותלה לתקופה ארוכה. בע"א 50/91 סבין נ' שר הבריאות, פ"ד מז(1) 27 הואשם רופא בשני מעשים מגונים במטופלות ורישיונו הותלה לחמש שנים, בניגוד להמלצת הרוב בוועדת המשמעת שהמליצה על עונש קל יותר. ערעורו של הרופא נדחה; בע"א 2602/95 מרדכי נ' וועדת המשמעת על פי חוק הפסיכולוגים, פ"ד מט(5) 177, דובר בפסיכולוג שקיים מערכת קשר מיני עם מטופלת. לא הוכח יסוד של כפייה, אך גם קשר מיני מרצון עם מטופלת גם הוא בגדר עבירה אתית חמורה מצד פסיכולוג. רישיונו נשלל לשלוש שנים וערעור נדחה. בע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מד(4) 422 הורשע רופא בשוחד, במתן תעודה כוזבת ובהפרת אמונים, בכך שנתן אישורים רפואיים כוזבים בידיעה כי אלה נועדו לסייע למקבליהם להשתמט משירות מילואים. רישיונו נשלל על ידי שר הבריאות שקבע כי לאחר שנה ניתן יהיה לשקול את בקשתו של המערער לחזור ולעסוק במקצוע. בית המשפט קבע כי שלילה לצמיתות אינה ראויה במקרה זה והעמיד את תקופת השלילה על שלוש שנים. בע"א 942/90 פעילן נ' שר הבריאות, פ"ד מה(4) 360 החזיק רופא במוסד לשם עיסוק בזנות במסווה של קופת חולים יישובית. שר הבריאות ביטל את רישיונו של המערער וקבע כי ארבע שנים לאחר ההחלטה ניתן יהיה לבקש לשקול את בקשתו לחדש את הרישיון. בית המשפט העליון קבע, כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער ולנוכח מעבר הזמן תקופת השלילה הראויה היא שלוש שנים. במקרים קשים במיוחד, בכלל זה גרימת פגיעות חמורות במיוחד במטופלים (כגון אינוס מטופלות) או מעשים מתמשכים ושיטתיים נשללו רישיונותיהם של הרופאים הפוגעים לצמיתות. ר' בג"צ 78/71 מזרחי נ' שר הבריאות, פ"ד כה(2) 238 וכן ע"א 4227/94 סמחאת נ' שר הבריאות, תק-על 98(3) 292. להחלטות אלה יש להתייחס בזהירות מה, משום שבית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור רגילה על החלטת שר הבריאות, ומתערב בשיקוליו אך במקרים קיצוניים של חריגות לקולא או לחומרא. אולם דווקא היא הנותנת, שמקרים בהם התקבלו ערעוריהם של רופאים שרישיונם נשלל עשויים ללמד על רמת הענישה הראויה בעיני בית המשפט. תחום מקצועי נוסף אשר עשוי ללמד על מדרג העונשים המקובל בתחום האתיקה המקצועית הוא תחום עריכת הדין. עורכי דין אמונים על ענייני לקוחותיהם ועל שמירה על שלטון החוק. פגיעה קשה באלה לרוב מובילה לשלילת רישיון לתקופה קצובה של מספר שנים. כך בעניין שנדון בעל"ע 2330/01 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' קדם, (תק-על 2002(2) 1000) הגיש עורך דין הגיש לרשויות מס שבח מסמכים כוזבים וזייף חתימות לקוחותיו על חוזה מכר מקרקעין. רישיונו נשלל לחמש שנים. בעל"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' צלטנר, פ"ד נו (2) 895 נדון עניינו של עורך דין שכיהן כמנכ"ל בשכר של "קרנית" והעלים משך שנים הכנסות טעונות מס בסך הכולל של מעל 2 מליון ₪ ורישיונו נשלל לחמש שנים. על"ע 4449/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בילקר, תק-על 2001(4) 344, באותה פרשה נשלל לחמש שנים רישיונו של עורך דין שעיכב בחשבונותיו משך שנים נכסי עיזבון אותו ניהל. במקרים אלה נקבע רף עונשי להפרות חמורות של אתיקה מקצועית במקצוע בו מחויבות לשלטון החוק ונאמנות ללקוח מצויים בליבה של הערכים המוגנים על ידי כללי האתיקה. לעתים, כאשר הפגיעה היא קשה וחמורה, או חוזרת ונשנית, נשלל רשיונו של עורך הדין האחראי לה לצמיתות. ב"כ המערער אף הפנה לפרשה הידועה של הפגישה הלילית, בגינה הורשעו מספר נאשמים, ביניהם עו"ד, בהטרדת עד. על עורך הדין הוטל בשעתו עונש שלילת רישיון למשך חצי שנה. במאגרים המשפטיים עלה בידי למצוא רק מקרה אחד נוסף של הרשעה בהטרדת על-ידי עורך דין (על"ע 5626/02 בוטח נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תק-על 2003(2) 2285). באותה פרשה הוטל על עורך הדין עונש של שלילת רישיון עיסוק במקצוע לתקופה של 10 חודשים בפועל ו-4 על תנאי. יש לציין, שבמקרה האחרון נדון בפני בית המשפט העליון ערעורו של עורך הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור אך לא קבע עמדה לגבי רף הענישה הראוי לסוג זה של עבירות. הסקירה דלעיל אינה מתיימרת למצות את מדרג הענישה הנוהג בענישה בתחום השיפוט המשמעתי במקצועות השונים. עם זאת, אני סבור שיש בה ללמד שהעונש של שש שנות שלילת רישיון שהוטל על המערער במקרה זה נמצא ברף היותר גבוה של עבירות משמעת חמורות, הפוגעות בליבה של האתיקה המקצועית. מקובל עלי אמנם שבנסיבות העניין שלפנינו קיימים צדדים לחומרה. מדובר במניפולציה קשה ברגשותיה של נערה שנפלה קורבן לעבירת מין וכתוצאה ממעשיהם של המערער וXXX היא נאלצה לשוב לדוכן העדים ולהיחקר שוב על גרסתה. יתר על כן, המערער וXXX לא אספו מידע קיים, אלא ייצרו מידע חדש למען לקוחם. אלמלא השיקולים לקולא ספק רב אם היה מקום להתערב בגזר דינה של הוועדה. אולם, כאן יש להביא בחשבון את עברו הנקי של המתלונן העוסק במקצועו זה מזה 19 שנים, את העובדה שלזכותו עומד שירות ביטחוני ממושך ותרומה לגילוי האמת במקרים אחרים, את העובדה שהמערער לא התכוון, על פי קביעת הוועדה, להשיג עדות שקר והאמין כי מדובר בעלילת שווא, כמו גם את העובדה שהנאשם האמין כי מעשיו לגיטימיים. גם התמשכות הפרשה מהווה שיקול לקולא (השווה ע"ש 7052/99 היועמ"ש נ' קריגר, תק-מח 99(2) 3159). בהתחשב במכלול הנסיבות והשיקולים דלעיל אני סבור שיש להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על ארבע שנות שלילת רישיון החל מיום 01/01/02. לאור האמור אני משנה את פסק הדין של ועדת המשמעת במובן זה שעונשו של המערער יועמד על ארבע שנות שלילה החל מיום 01/01/02. ניתן היום, י' באלול תשס"ג (7 בספטמבר 2003), בהעדר. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. י' עדיאל, שופט חוקר פרטיהתחזות