החלטה המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (ת"ד 12147/06) בגין עבירת אי ציות לתמרור ב-36 (מתן זכות קדימה) וגרימת חבלה של ממש, לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: פקודת התעבורה); וכן עבירת נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נכנס עם רכבו לצומת תוך שהוא מתעלם משלט המורה על מתן זכות קדימה וכתוצאה מכך התנגש בקטנוע. כתוצאה מהתאונה נחבלה הרוכבת על הקטנוע חבלות של ממש וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. ביום 28.11.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו. ביום 15.1.2008 גזר עליו בית המשפט קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים; וכן פסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים וזאת למשך שלוש שנים. על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית משפט מחוז מרכז (ע"פ 3554-01-08). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט אברהם יעקב) דחה את הערעור, בקבעו כי לאור העובדה כי מדובר בעבירות שלצידן פסילת חובה של שלושה חודשים כל אחת, הרי שיש צורך בהנמקה מיוחדת בכדי לסטות מענישה זו. עוד ציין כי לנוכח עברו המכביד של המבקש הגם שזה לא כולל הרשעה בתאונת דרכים, לא נמצא נימוק המצדיק התערבות בחומרת העונש. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי כתב האישום מכיל עבירת סל, קרי עבירת נהיגה בקלות ראש, הכולל בתוכו את העבירה הספציפית, קרי אי ציות לתמרות ב-36. על כן שגה בית המשפט המחוזי בציינו כי כתב האישום מכיל שתי עבירות נפרדות המחייבות, כל אחת, בהטלת שלושה חודשי פסילת מינימום. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ועל אף הניסיון לעטות על הבקשה שאלה עקרונית, ביסודה עניינה חומרת העונש. ברם הלכה ידועה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). ואילו בבקשה שלפניי לא נטען כי בית המשפט חרג ממדיניות הענישה לחומרא ועל כן די בטענות המבקש בכדי לדחות את הבקשה. מעבר לנדרש יוער כי המבקש ממקד את טענתו בכך שלבית המשפט המחוזי היתה הסמכות להפחית את משך פסילתו של המבקש ללא הנמקה מיוחדת, וזאת היות ומדובר למעשה באירוע אחד. איני נדרש להכריע בשאלה זו שכן השאלה הבסיסית אשר עמדה בפני בית המשפט המחוזי ואשר עומדת בפנינו היא האם עונשו של המבקש הינו מידתי. תשובתו של בית המשפט המחוזי לשאלה זו היא ב-הן וזאת לאור עברו התעבורתי המכביד של המבקש. קביעה זו, המגובה בכך שלחובתו 104 הרשעות קודמות אשר בחלקן אינן עבירות טכניות, הינה מתקבלת על הדעת. על כן איני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. ערעור לעליוןמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהערעור