התובע הינו הבעלים של המקרקעין הם חלקה 44/26 בגוש 6135, המצויה ברח' אצ"ל 69. ת"א, בחלקה 4 חנויות, ביניהן חנות בשטח של כ - 66 מ"ר (להלן - החנות), אשר הושכרה לנתבע ולאחר התקופה החוזית הוא רכש בה זכויות של דייר מכוח החוק, חוק הגנת הדייר, (נוסח משולב) תשל"ב-1972. החנות שימשה כבית עסק - מאפיה וקונדיטוריה. על פי הנטען בכתב התביעה, נטש הנתבע את החנות, מאז שנת 1996, וכן שילם לאורך התקופה את דמי השכירות באיחור ומאז חודש ינואר 99', חדל לחלוטין מלשלמם. בגין עילות אלו מבקש התובע צו לפינוי הנתבע מהחנות. הנתבע מכחיש את כל טענות התובע, ולחילופין, עותר לסעד מן הצדק. הנתבע נהג לשלם את דמי השכירות מדי שנה, למפרע. עו"ד שמגר, מטעם התובע, היה נוהג לשלוח לנתבע מכתבי דרישה לגבי שיעור וסכום דמי השכירות וכן לגבות את הדמים בחנות. ביום 1.7.96 הגיע המועד לתשלום דמי השכירות לשנה השוטפת, אך סכום זה לא שולם, כך לטענת התובע, ואף בימים 1.7.98 ו - 1.7.97, לא שולם דבר. ביום 1.9.99 בא הנתבע לב"כ התובע ושילם לו סך של .-5,000 ₪, אך על פי האמור במכתב נספח א' לתצהיר התובע - ת/1, נותר עדיין לאותו מועד חוב דמי שכירות בסך של .-2,255 ₪. מאז לא שילם הנתבע כל סכום נוסף על חשבון דמי השכירות והחוב, נכון ליום הגשת התביעה, הגיע לסך של כ - .-9,000 ₪. הנתבע טוען בעדותו כי שילם את דמי השכירות במלואם ובמועד. טענה זו לא תתקבל, באשר הנתבע נמנע מלהציג לבית המשפט כל קבלה על התשלומים ששולמו, כביכול, וללא כל הסבר למחדל זה. קשה לבית המשפט להאמין כי עו"ד שמגר יעלים תשלומים אלו מהתובע, חתנו, או שימנע ממתן קבלה. עובדה היא כי הנתבע שילם ביום 1.9.99 סך של .-5,000 ₪, ובכך למעשה הודה באיחוריו בתשלום עד לאותו יום. הנתבע אף לא יכול היה לתמוך בראיות את גירסתו לתשלומים נוספים שעשה, לאחר יום 1.9.99. בית המשפט אף אינו מוכן ליתן כל אמון בטענתו כי לא קיבל את כל מכתבי ב"כ התובע, נספחים ב' ו - ג' ל - ת/1, שם חוזר התובע ודורש את חוב דמי השכירות. בפי הנתבע טענה נוספת והיא כי לפני שנה לערך, וטרם הגשת כתב התביעה (ביום 12.12.00), פנה ישירות לתובע, על אף שהיה זה עו"ד שמגר שטיפל בגביית דמי השכירות, והציע לו תשלום במזומן, אך התובע סרב לקבל את הכסף ושלח את הנתבע אל עו"ד שמגר. הנתבע טוען כי עניננו בסרוב בעל הבית לקבל דמי שכירות ומכאן שהוא פטור מתשלומם. אין בטענה זו כל ממש. הנוהג שהשתרש בין הצדדים היה כי עוה"ד שמגר יגבה את דמי השכירות והתובע, אדם מבוגר, כבן 86 שנה, התקשה בכך. על כן, לא היתה כל סיבה לנתבע שלא יצור קשר עם עוה"ד שמגר ויציע לו להפגש ולקבל את הכסף. גם אם הנתבע לא היה בקו הבריאות והתקשה בתנועותיו, יכול היה ללא כל קושי ליצור קשר טלפוני עם עו"ד שמגר, אותו הוא מכיר מזה למעלה מ - 10 שנים, ולבקשו לבוא אליו ולגבות את הכסף. במצב זה, כשהחובה בתשלום דמי הכירות הינה על הנתבע, אין הוא פטור מחובה חוקית זו רק בגין בקשת התובע כי התשלום יעשה, כנהוג, מול עורך דינו. הנתבע אף לא טרח להפקיד את יתרת החוב, על פי חשבונו הוא, בקופת בית המשפט, או להציע את התשלום לתובע, עם הגשת כתב הגנתו, והמשמעות לכך ברורה - הפרה בוטה של חובתו לשלם לבעל הבית את דמי השכירות. הנתבע אף טוען כי הוא שילם בעבר דמי שכירות בשיעור הגבוה מדמי השכירות הנכונים, על פי הוראות החוק והתקנות ועל כן, לדבריו, יש לקזז את הסכום ששילם בעודף כנגד חובו בדמי שכירות. גם בטענה זו אין כל ממש. אם מבקש הנתבע לקזז סכום כל שהוא כנגד יתרת חובו, עליו לפרט במדויק את הסכום הנדרש בקיזוז. הנתבע לא עשה כן ואף נמנע מלהציג כל חשבון לדמי השכירות ששולמו בעודף. כל אשר בפיו הוא כי בעבר, בשנות ה - 80', חישב את העלאת דמי השכירות שלא במדויק, ועל כן עלה הסכום ששולם על השיעור הנכון של דמי השכירות. משום מה, לא טען הנתבע דבר בענין זה, במשך כל השנים, ואף היום, מעל דוכן העדים, לא יכול היה להצביע על מועד הטעות בחישוב או על עצם הטעות, מהי, מתי וכמה. ברור לבית המשפט כי אין כל אמת בדברים. כך או כך, הרי על פי האמור בסעיף 52א' לחוק הנ"ל, דמי השכירות בעבור בתי עסק יחושבו על פי דמי השכירות שהיו ערב תיקון החוק, ה - 1.1.83, בתוספת של 300%, ולאחר מכן התוספות תהיינה על פי עלית המדד. על כן, גם אם נפלה הטעות בחישוב קודם ליום 1.1.83, אין לנתבע כל פתחון פה, וכזכור, הנתבע לא יכול היה לציין בעדותו מתי, כביכול, נפלה הטעות שבחישוב. הנתבע אף לא פנה לבית הדין לשכירות, כאמור בסע' 52 לחוק הנ"ל, בבקשה לתקן או לשנות את שיעור דמי השכירות. לאור כל זאת, הוכיח התובע את עילת הפינוי שבגין אי תשלום דמי שכירות, כאמור סעיף 131(1) לחוק הנ"ל. לענין הנטישה, הרי מודה הנתבע כי עסק הקונדיטוריה סגור לפחות מאז חודש נובמבר 1996, שאז אושפז בגין ניתוח מעקפים. לדבריו, אף קודם לכן כשהיה עסוק בבעיותיה הקשות של בתו, היה העסק פתוח רק 3 ימים בשבוע, ובשלושת החודשים שקדמו לאשפוז, בגין מחלת הלב, היה מגיע לעיתים רחוקות בלבד לעסק. הנתבע אף מודה כי מאז ועד היום - העסק סגור ואין לנתבע כל הכנסה מהעסק. במילים אחרות - עובדת הנטישה בפועל - הוכחה. אולם עדיין על התובע לשכנע את בית המשפט כי אין לנתבע כל כוונה של ממש לחזור ולנהל את עיסקו בחנות, דהיינו, את קיומה של "כוונת נטישה" בלב הנתבע. במשך התקופה שמאז נובמבר 96', מועד סגירת העסק, לא שב הנתבע לעסק, להפעלתו, אף לא ליום אחד. בעסק נותרו ציוד הקונדיטוריה, כאבן שאין לה הופכין. הנתבע פיגר בתשלום דמי השכירות ונותר חייב לתובע דמים רבים. הנתבע אף הפסיק לשלם את הארנונה לעיריית ת"א, והוא מודה בחוב של כ - .-60,000 ₪ לפחות (ראה ת/2 סעיף 24), שהוא נאלץ לשלם רק לאחר שניתנו כנגדו פסקי דין ונפתחו הליכי הוצל"פ ובהליך של "איחוד תיקים" הוטל עליו לשלם את חובו בתשלומים בסך של 200₪ לחודש. במצב זה, כל הסיכויים כי החוב לא יכוסה לעולם. הנתבע טוען עקב מחלת ליבו, הוא אינו יכול לעבוד, אך טענה זו כלל לא הוכחה באשר כל חוות דעת רפואית לא הוגשה לבית המשפט (ראה תקנה 127 לתסה"א). לא היה כל מקום כי בית המשפט יפטור את הנתבע מהצגת חוות דעת שכזו, באשר התרשמותי הינה כי הנתבע במצב כשיר לניהול עסק, ולמיזער - באמצעות פועלים או עוזרים. מתברר כי עוד טרם לקה בליבו, בשנת 95' או 96', פנה הנתבע לתובע או לעורך דינו, בהצעה כי התובע יסכים להשכרת החנות בשכירות משנה, בתמורה לדמי שכירות בסך 2,000 דולר. לאור דרישת התובע למחצית מדמי שכירות המשנה, הצעה לגיטימית לאור העובדה כי אין על התובע כל חובה להסכים לכך, לא הושכרה החנות בשכירות משנה, עד היום. בערך לפני כשנה, לדברי הנתבע, הוא פנה אל התובע בהצעה כי החזקה בחנות תוחזר לתובע, בתמורה לדירה או לשווי ערך של דירה. הנתבע טוען כי בערך דמי המפתח ששילם לתובע לפני שנים, יכול היה לרכש אז שתי דירות, ועל כן, נראה לו צודק כי התובע ישלם לי לפחות מחצית מכך. התובע סירב להצעה זו והנתבע לא עשה מאז דבר. הוא לא פנה לחפש "דייר מוצע" ולא שלח לבעל הבית, התובע, כל תצהיר, כאמור בסע' 85 לחוק הנ"ל. לשאלות בית המשפט ענה הנתבע כי כיום, במצבו הרפואי, אינו יכול לנהל את העסק ועל כן - "אני מחכה או שיבוא לקראתי ונגמור את זה יפה... או שאני אביא שותף ואני אהיה שותף לא פעיל בעסק". כשנשאל מדוע לא עשה דבר על מנת לממש את כוונותיו אלו, ענה כי - "לא לקחתי שותף כי חשבתי שאולי בעתיד אני אתחזק ואוכל לעבוד. היה גם תקופה קשה של מיתון וכל העסקים ברח' האצ"ל היו מושבתים" (עמ' 7 לפרוטוקול). ואכן, ברח' אצ"ל בוצעו שיפורים ושיפוצים על ידי עיריית ת"א והרחוב היה סגור. הנתבע לא יכול היה להעיד על מועדי השיפוצים והתובע העיד כי עבודות אלו הסתיימו כבר בשנת 98' (סע' 15 לתצהיר ת/1). 6. ולטעמי, אין ולא היתה לנתבע כל כוונה אמיתית לחזור ולהפעיל את העסק בחנות. הכוונה לסגור את העסק נפלה עוד טרם לקה בליבו, ומכאן הבקשה להרשאה לשכירות משנה קודם למחלתו. מאז נובמבר 96' ועד הגשת התביעה,חלפו ועברו 4 שנים. בתקופה זו לא נעשה דבר בעסק ואף לא שולמו דמי הארנונה לעירייה. עשיית שיפוצים ברחוב אינה סיבה לסגירת העסק. העסק נסגר, ככל הנראה, עקב ירידה בהכנסות או "מיתון" כדבריו. הנתבע יכול היה להפעיל את העסק בעזרת פועלים או עוזרים או בני משפחה, אך לא נעשה דבר. אם לא נמצא פועל שכזה עד היום, יש להניח כי לא ימצא אף בעתיד. הנתבע אף לא הוכיח כל נסיון של ממש למציאת שותף, ובמיוחד ששותפות שכזו מהווה הפרת תנאי שכירות וממילא - יש בה כדי להקים עילת פינוי נוספת. נראה לבית המשפט כי מטרת המשך חזקתו של הנתבע בחנות איננה כוונה עתידית כל שהיא לחידוש העסק,אלא נסיון לקבל מבעל הבית פיצוי כספי או חלק מדמי המפתח, בתמורה להחזרת החזקה. כוונה שכזו איננה שוללת את עצם הנטישה. על הנתבע להראות כי כוונתו הינה לנהל את העסק, ולא להמתין לקבלת פיצוי מהתובע. אם היתה כוונתו של הנתבע לחפש דייר מחליף, החוק קובע את ההליכים הנדרשים בענין זה והנתבע בחר להתעלם מכך. אין על התובע להמתין שנים עד שהנתבע יתעשת ויחפש לו "דייר מוצע" וישלח את התצהירים כנדרש בחוק. על הדייר להגיש תצהירים אלו מיד עם כוונתו לעזוב את המקום, ולא לאחר שנטש את המקום, כך שממילא איבד את זכויותיו כ"דייר מוגן". על כן, בכל הנסיבות כאמור, נחה דעתי כי אכן נטש הנתבע את החנות. 7. הנתבע עותר, לחילופין, לסעד מן הצדק. לטענת באת-כוחו, לא יהיה זה צודק ליתן את צו הפינוי. אין דעתי כדעתה. עניננו בבית עסק ולא בקורת גג. החנות, כעסק קונדיטוריה, כבר אינה משמשת לנתבע מקור פרנסה, מאז שנת 96'. כל השימוש שעושה הנתבע בחנות הינו בנסיון לזכות בחלקו בדמי מפתח, אך הנתבע כבר איבד זכותו זו ואין לו אלא להלין על עצמו. אין הנתבע זקוק לחנות ולקונדיטוריה לשם קיומו. אמנם שילם הנתבע לתובע דמי מפתח, ונותר לו ציוד בקונדיטוריה, אך אין בכך דבר. לא הוכח בפני מה הוא הערך האמיתי של ציוד ישן זה ואם הוא עדיין במצב הניתן לשימוש. לענין דמי המפתח - התשלום מקנה לדייר זכויות, אך בצד הזכויות אף חובות והנתבע לא עמד בהן. עצם תשלום דמי המפתח בעבר אין בו כדי לאיין את עובדת הנטישה. בית המשפט אף אינו רואה כיצד יוכל הנתבע לשלם לתובע את דמי הסעד מן הצדק, כאשר חובו עבור דמי השכירות עומד על אלפי שקלים, ואף אם היה מקום לסעד מן הצדק, מדובר, על פי נסיבות הענין, בסכומים נכבדים, כאשר את חובו לעיריית ת"א, בגין ארנונה, משלם הנתבע בתשלומים של .-200 ₪ לחודש, וזאת לאור מצבו הכלכלי הקשה. כל אותה תקופה אין הוא מוצא כל דרך לחזור ולנהל את עסק הקונדיטוריה, אף לא באמצעות אחרים. גם לזלזולו בחובותיו לשלם הן את דמי שכירות, והן את דמי הארנונה, משקל רב לחובתו, בשיקולי מתן הסעד מן הצדק. אשר על כן, אף עתירה זו - דינה להדחות. 8. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: א. על הנתבע לפנות את החנות, ברח' האצ"ל 69, ת"א, ולהחזיר את החזקה בה לתובע, כשהיא ריקה מכל אדם או חפץ שלו. מועד הפינוי יהיה לא לפני עבור 45 יום מהיום. כמו כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של .-3,000 ₪ + מע"מ, לתאריך היום. פינוי דייר מוגןצו פינוינטישת המושכרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)צוויםפינויפינוי דירה