1. ביום 12.7.12 בשעה 11.45 בערך אירעה תאונת דרכים בצומת עתלית אשר בכביש 4, שבה היו מעורבים מכונית מסוג רנו מגאן RN מספר רישוי 48-002-57 (להלן: המכונית) שבה נהגה התובעת (להלן: הנהגת) ואוטובוס זעיר ציבורי מסוג פולקסוואגן TDI מספר רישוי 38-832-60 (להלן: המיניבוס), שבו נהג הנתבע 1 (להלן: הנהג). 2. כתוצאה מהתאונה נגרמו למכונית (ולמיניבוס) נזקים. הנהגת, הסבורה כי מלוא האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה רובצת על כתפי הנהג, הגישה תובענה זו נגדו, נגד הבעלים הרשום של המיניבוס ונגד מעביד הנהג כמתירי השימוש, ונגד המבטחת של האוטובוס בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. 3. המחלוקת נעוצה בשתי סוגיות עיקריות: נסיבות אירוע התאונה וחבות הנהגים המעורבים. לפיכך בהמשך יתמקד הדיון במחלוקות אלה. 4. כביש 4, העובר לכל אורכו של מישור החוף מצפון לדרום, הוא דו-סטרי. במועד הרלוונטי לתובענה היו במסלול המוביל מדרום לצפון - מסלול נסיעתם של כלי-הרכב המעורבים בתאונה - שלושה נתיבים: שניים נועדו להמשך נסיעה צפונה ונתיב אחד לפנייה בצומת לכיוון מערב (שמאלה). צומת עתלית מרומזר, רמזור אחד מיועד לפנייה שמאלה ורמזור נוסף מורה על המשך נסיעה לכיוון צפון. 5. בזמן התאונה נסעה הנהגת מכיוון דרום לכיוון צפון ובכוונתה להגיע לעתלית. כאשר הגיעה לצומת הראה הרמזור שלפניה אור אדם. לפיכך השתלבה בנתיב השמאלי (המיועד לכלי-רכב הפונים שמאלה) עצרה את המכונית והמתינה לשינוי מופע האור ברמזור. מלבד המכונית לא היו כלי-רכב נוספים בנתיב נסיעתה. הנהג נסע מהיישוב פוריידיס (דרום) לכיוון חיפה (צפון). לפיכך השתלב בנתיב הנסיעה השמאלי מבין שני הנתיבים לכיוון צפון, הסמוך לנתיב שבו עמדה המכונית, ולפניו אור ירוק ברמזור. 6. כאשר נמצאה הנהגת בצומת אירעה התאונה, שעל נסיבותיה חלוקים הנהגים. עם זאת, אין חולק כי לאחר התאונה נעצרה המכונית במרכז הצומת שמאלה, והמיניבוס, שנעצר בצד ימין, הוזז והועמד בסמוך לשול הימני. 7. כתוצאה מהתאונה ניזוקו 'פח אחורי, דופן פנ' אח' ימ', פח סף ימני, דלת אח' ימ' נלחצו והתקעמו ונמצאו טעוני תיקון' של המכונית (ראה חוות דעת השמאי, נספח י"א לכתב התביעה). אף כי 'פיענוח' דברי השמאי אינו קל, ברי כי מוקד הנזק מצוי בחלק האחורי הימני של המכונית. לאחר התאונה וכתוצאה ממנה הוכרזה 'רכב באבדן גמור למטרת פירוק בלבד' (ראה חוות דעת הנ"ל של השמאי). שרידי המכונית נמכרו, והנהגת קִבלה את תמורת המכירה. מוקד הנזק במיניבוס - בחזיתו (ראה נספח ז' לכתב התביעה). 8. העובדות שצוינו לעיל אינן שנויות במחלוקת בין הנהגים. כאמור, המחלוקת נעוצה בנסיבות קרות התאונה, וכפועל יוצא, על מי רובצת האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה. לגרסת הנהגת, בעודה ממתינה לשינוי מופע האור ברמזור חשה לפתע חבטה חזקה בחלק האחורי של המכונית, בעטיה נזרקה זו שמאלה עד אשר נעצרה במרכז הצומת. לאחר מכן התברר לה כי המיניבוס פגע בעצמה בחזיתו בחלק האחורי של המכונית. לגרסת הנהג, בנוסעו בנתיב המוביל לחיפה במהירות של כ-50 קמ"ש הבחין במכונית העומדת בצומת בנתיב המיועד לפנייה שמאלה, וממתינה לשינוי מופע האור ברמזור. הוא המשיך בנסיעה בנתיבו כשלפניו אור ירוק, ולפתע סטתה המכונית ימינה כדי להשתלב בנתיב שבו נסע המיניבוס. כתוצאה, התנגשה המכונית במיניבוס. הנהג הבחין בסטיית המכונית וניסה - ללא הצלחה - 'לברוח' ממנה. לכן סטה אף הוא ימינה ברם לא עלה בידו למנוע את פגיעת המכונית במיניבוס, שהועף לכיוון ימין. המיניבוס הוזז ממקום התאונה והועמד לאחר הצומת בסמוך לשול הימני. מטעם הנהג העידה נוסעת במיניבוס אשר ישבה במושב לידו. אין להסתמך על עדותה, הסותרת בחלקה את גרסת הנהג - כאמור, שני הנהגים תמימי דעים כי לפני הנהגת הראה הרמזור אור אדום. בניגוד לעדותם זו, מסרה העדה כי מופע האור ברמזור שלפני הנהגת היה ירוק. מכאן, העדה לא היתה ערה למתרחש בכביש (ואין לבוא אליה בטרוניה), ולכן לא הבחינה במופע האור ברמזור או שהבחינה בו רק לאחר קרות התאונה. 9. הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנהגת על פני זו של הנהג. ראשית, מיקום הנזקים בכלי-הרכב המעורבים מתיישב עם גרסתה. המכונית ניזוקה בחלקה האחורי והמיניבוס ניזוק בחזיתו. עובדות אלה מתיישבות עם המסקנה כי המיניבוס סטה שמאלה ופגע בחזיתו במכונית בחלקה האחורי. שנית, לו סטתה המכונית ימינה אזי היה הנזק בדופן הימנית, ולא בחלקה האחורי, ולעניין זה אין נפקא מינה אם המיניבוס סטה ימינה, אם לאו. לו סטה המיניבוס ימינה הנזק היה לכל אורך הדופן הימנית של המכונית, ולא היא. שלישית, מיקום כלי-הרכב לאחר התאונה מתיישב אף הוא עם גרסת הנהגת. לו פגעה המיניבוס במכונית במהלך סטייה ימינה, אזי היתה זו 'נזרקת' ימינה, ולא למרכז הצומת משמאל. רביעית, מיקום כלי-הרכב אף מעיד על עצמת הפגיעה. זו מושפעת בין היתר ממשקל כלי-הרכב המעורבים וממהירות נסיעתם. לפי גרסתו, נסע הנהג במהירות של כ-50 קמ"ש. לעומת זאת המכונית עמדה בצומת (לפי גרסת הנהגת) או החלה בנסיעה בסמוך לפני קרות התאונה (לפי גרסת הנהג). בנסיבות אלה, אין זה יתכן כי פגיעה של המכונית במיניבוס 'תעיף' את הראשונה למרכז הצומת. 10. אני קובעת אפוא כי התאונה אירעה כאשר הנהג סטה מנתיב נסיעתו ופגע במכונית אשר עמדה משמאלו בצומת. אין צורך לומר, כי סטייה מנתיב הנסיעה מלמדת על רשלנות מצדו של הנהג (נוסף על עוולה של הפרת חובה חקוקה). האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה רובצת אפוא במלואה על כתפי הנהג. 11. כתוצאה מהתאונה בדק שמאי את המכונית, ובשים לב להיקף הנזק הגיע לכלל מסקנה כי אין כדאיות לתקנה. המכונית הוכרזה אפוא 'אבדן מוחלט' (Total loss), שוויה הוערך ב-24,320 ₪ ושרידיה נמכרו ב-10% ממנו (2,430 ₪). לפיכך הנזק שנגרם לנהגת (שהיא גם הבעלים של המכונית) בשל אבדן המכונית מסתכם בסך 21,890 ₪. הנהגת גם שילמה לשמאי שכר טרחה בסך 1,720 ₪. כן צירפה קבלה על תשלום 140 ₪ בעבור 'צילום מסמכים'. 12. מלבד הנזקים האמורים תבעה הנהגת בכתב התביעה אבדן שלושה ימי עבודה בסך כולל של 1,200 ₪ (שני ימי עבודה לצורך ביקורים במוסך ויום עבודה נוסף לצורך הופעתה במשפט). 13. הנהגת זכאית לפיצוי בגין שווי המכונית ושכר טרחת השמאי (23,610 ₪) ובגין עלות צילומים (140 ₪) שהיא חלק מהוצאות המשפט. לעומת זאת, אינה זכאית לפיצוי בגין אבדן ימי עבודה, שלא הוכחו כלל (לא הוכח כי אמנם נעדרה מהעבודה ולא הוכח שכרה). 14. לפי עדותה, המכונית בוטחה בביטוח אחריות כלפי צד שלישי בלבד, כך שלא היתה זכאית לקבל, וממילא לא קִבלה, תגמולי ביטוח. היא גם צירפה לכתב התביעה 'אישור אי הגשת תביעות' מטעם מבטחת המכונית. בין כך ובין כך, זכאית אפוא הנהגת-הבעלים לפיצוי. 15. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצוי בסך 23,750 ₪ (שווי המכונית בניכוי ערך השרידים, שכר טרחת השמאי ועלות הצילומים). כן אני מחייבת אותם לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 400 ₪, כולל אגרת התביעה. סך הכול - 24,150 ₪. הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום שאיחרו בתשלומו ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 החל מהיום וכלה ביום התשלום המלא בפועל. בעלי-הדין רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט-המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום המצאת פסק-הדין לידיהם. משפט תעבורהתאונת דרכיםצומת