פסק דין 1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (תד 1043/05) מיום 11.6.07, לפיו הורשע המשיב בעבירות של נהיגה ברשלנות וגרימת נזק וזוכה מעבירה של אי ציות לתמרור אדום. הוא נדון לקנס בסך 3,000 ₪, פסילת רשיון לתקופה של 60 יום בפועל ופסילה על-תנאי. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 2. המדובר בתאונה שאירעה ביום 14.4.04, בשעה 13:15. המערער נהג ברכב משטרתי בכביש 4 מצפון לדרום. בהגיע המערער לצומת "פל-ים" לא ציית לרמזור אדום - משום שהיה בנסיעה מבצעית כרכב בטחון - נכנס לצומת, ואז אירעה תאונה בין רכבו לבין רכב "רנו" שנכנס לצומת, באור ירוק, מכיוון דרום לצפון ופנה שמאלה לכיוון כביש 651. כתוצאה מהתאונה נפצעה נהגת הרכב הפרטי (להלן גם: הנהגת) ונגרם נזק לשני כלי הרכב. 3. בית המשפט קמא קבע, כי המערער וחברו לעבודה היו ברכב משטרתי בסיור בכביש 4, וכי בסמוך לצומת אורות קיבלו הודעה על אירוע תאונתי בצומת "מגל". המערער נכנס למצב חירום, הפעיל סירנה והחל לנתב את דרכו בין כלי הרכב הנוסעים בכיוון נסיעתו. בהגיעו לצומת "פל-ים" נסע בנתיב הימני מבין שני נתיבים לנוסעים ישר לכיוון חדרה, כאשר כלי רכב פינו לו את הנתיב. בצומת היו כלי רכב. כאמור, המערער נכנס לצומת באור אדום. לעומת זאת, נהגת הרכב הפרטי נכנסה לצומת כשהאור ברמזור ירוק. כלי רכב שהיו ממול לכיוון נסיעת הרכב הפרטי חצצו בין הרכב הפרטי והמשטרתי והסתירו את התקדמותו של הרכב המשטרתי. נקודת הפגיעה בין כלי הרכב הייתה במקום שסומן על ידי הנהגת ב-X בצומת, והוא במסלול הפנייה שמאלה. נקודת הפגיעה (האימפקט) לא הייתה במקום שסומן על ידי המערער, ברבע האחרון של הצומת (ת/3א). בית משפט קמא קבע: בכניסתו של הנאשם לצומת כשאור הרמזור אדום, מעצם היותו רכב בטחון, לא היה הנאשם ער למתרחש בצומת ובדרך כיוון נסיעתו, ועל כן אני קובע כי הנאשם נהג ברשלנות ולא כפי שנהג במעמדו ובמצבו בהיכנסו לצומת נדרש לנהוג בנסיבות העניין. 4. טענות הערעור העיקריות הן אלה: א. לא היה מקום להרשיע את המערער, בהסתמך על עדה יחידה שבעדותה היו סתירות. מצד אחד, ציינה הנהגת בחקירתה במשטרה, כי כשהגיעה לצומת היה ירוק אור הרמזור בכיוון נסיעתה, ועל כן המשיכה בנסיעה בלא שעצרה בצומת, ולעומת זאת בעדותה ציינה, כי אור הרמזור בכיוון נסיעתה היה אז אדום, ולכן נעצרה והחלה בנסיעה רק כשהתחלף הרמזור לירוק. כמו כן, בחקירתה הראשית העריכה כי הניידת נסעה במהירות 50 קמ"ש, ואילו בחקירתה הנגדית ציינה כי זהו מספר ש"סתם זרקתי". ב. המערער נהג ברכב משטרתי בנסיעת חרום, ונהיגתו הייתה איטית וזהירה. הצומת היה פנוי. על הרכב הפרטי היה לתת זכות קדימה לרכב המשטרתי שהפעיל סירנה. לא הייתה כל סיבה שהנהגת לא תשמע את הסירנה. ג. לא היה מקום להתעלם מנקודת הפגיעה, כפי שתוארה על ידי המערער ועל ידי העד שישב לצידו. 5. תשובתו של ב"כ המשיב היא כדלקמן: א. נקודת המוצא במקרה זה היא, שהמערער הוא שנכנס לצומת באור אדום, ולכן היה עליו לעשות הכל כדי למנוע תאונה. עצם העובדה שהמערער לא ראה בכלל את הרכב הפרטי מהווה התרשלות. ב. במקרה זה יש חשיבות לכך ששדה הראייה של המערער היה פתוח למרחק 100-200 מטר לכיוון נסיעת הנהגת. ג. אין זה רלוונטי, אם הנהגת הייתה בנסיעה רצופה בהיכנסה לצומת או בעצירה קודם לכן. העיקר הוא שהיא נכנסה לצומת באור ירוק. דיון 6. לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת טיעוני הצדדים, נראה לי כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. ראשית אציין, כי אין מקום לדעתי להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. בין השאר קבע ביהמ"ש, כי נקודת הפגיעה בין כלי הרכב הייתה במקום שסומן על ידי נהגת הפרטי ב-X, דהיינו במסלול פנייתה שמאלה, ולא קיבל את גירסת המערער כי נקודת הפגיעה הייתה ברבע האחרון של הצומת. קביעה זו היא הגיונית לאור מסלול הפנייה הטבעי של הנהגת. אכן, מעיון בפרוטוקול נראה, כי נקודת הפגיעה שצוינה על ידי המערער נועדה לתת הסבר לטענה שהתאונה אירעה באשמתה של הנהגת (עמ' 14-15 לפרו'). ואולם, טענה עובדתית זו לא התקבלה על ידי בית המשפט. כמו כן אין נראה לי כי יש מקום להתערב ולקבוע שעדותה של הנהגת הייתה בלתי אמינה. המערער שנהג רכב בטחון היה רשאי אמנם בנסיבות המקרה לעבור באור אדום, ואולם היה עליו לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע סיכון לעוברי הדרך (תקנה 94 לתקנות התעבורה). האפשרות כי רכב שנוהג באור ירוק יגיע לקירבתו של המערער הייתה צפויה. בכך שלא הבחין בנהגת הרכב הפרטי טמונה אכן התרשלותו של המערער. בעת שמיעת הערעור התעוררה השאלה, האם הצומת עצמו היה פנוי. לפי קביעת בית משפט קמא הצומת לא היה פנוי, וקביעה זו של בית המשפט התבססה הן על עדות הנהגת והן על עדות המערער. ואולם, גם אם הצומת עצמו היה פנוי, כטענת הסניגור המלומד, היה על המערער - ואף ביתר שאת - להבחין בנהגת ולמנוע את התאונה. ייתכן כי אחריות מסוימת רובצת גם לפתחה של הנהגת, שלא הבחינה ברכב הביטחון, ואולם, בעצם התרשלות אפשרית של הנהגת אין כדי לגרוע מהתרשלותו של המערער. 7. באשר לעונש, הרי שנראה לי, כי יש מקום להימנע במקרה זה מהטלת עונש פסילה בפועל. המדובר בנסיעת חרום של רכב משטרתי, שבאה לאחר הודעה על תאונת דרכים. המערער הוא מתנדב משטרתי מצטיין שזכה לתעודות הוקרה רבות. גם במקרה זה היה בפעילות כמתנדב. יתכן שהייתה במקרה זה גם תרומת רשלנות מצידה של נהגת הרכב הפרטי. 8. התוצאה היא, שנדחה הערעור לעניין הכרעת הדין, והוא מתקבל לעניין גזר הדין. עונש הפסילה בפועל יבוטל. שאר העונשים יעמדו בעינם. משפט תעבורהנהיגה רשלנית