להלן דוגמא לשני פסקי דין בערעור על מחלוקת בשאלה מה העונש על נהיגה בשכרות ? פסק דין מס' 1: לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא") שניתן ביום 15.05.08 על ידי כב' השופט מר ש. יציב בתיק ת' 07194/07. הערעור בעניין חומרת העונש התמקד בעונש הפסילה הממשית של 24 חודשים בלבד שהטיל עליו בימ"ש קמא. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 ותקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. כעולה מכתב האישום, נהג המערער ביום 03.08.07 בשעה 04:25 ברח' קיבוץ גלויות 34 בחיפה ברכבו ועוכב על ידי שוטרי משטרת ישראל לבדיקה. בדיקת הינשוף שנערכה למערער העלתה כי מצוי בגופו ריכוז אלכוהול של 615 מיקרוגרם בליטר אחד של אוויר נשוף. המערער הודה בעבירה הנ"ל, הורשע ובימ"ש קמא גזר עליו את עונש הפסילה הממשית הנ"ל, בניכוי חודש פסילה מינהלית, פסילה על תנאי של 3 חודשים ולמשך 3 שנים, מאסר על תנאי של 4 חודשים ולמשך 3 שנים וכן קנס בסך של 1,000 ₪, הכל כמפורט בגזר הדין. המערער טען כי עונש הפסילה הממשי שהוטל עליו מחמיר איתו יתר על המידה ולטענתו, בא כוחו הגיע להסדר טיעון עם המשיבה, שלפיו יוטל עליו עונש פסילה פחות מהעונש שהוטל עליו בגזר הדין. המערער הוסיף וטען כי היה על בימ"ש קמא לעשות שימוש בסמכותו שבסעיף 39 א' לפקודת התעבורה ולהטיל עליו עונש פסילה לתקופה קצרה יותר. עוד טען ב"כ המערער כי בימ"ש קמא לא ייחס משקל ראוי להודאת המערער, לחסכון בזמן השיפוטי וכי זו הפעם הראשונה בה מעורב המערער באירוע תעבורתי כה חמור. על כן, ביקש ב"כ המערער מבית המשפט לקבל את הערעור ולהתערב בעונש הפסילה הממשי ולהפחיתו באופן משמעותי, תוך שהוא מפנה לפסיקה שהוגשה מטעמו. ב"כ המשיבה, סבורה כי יש לדחות את הערעור, העבירה בה הורשע המערער חמורה ביותר ותוצאות הבדיקה תומכות במסקנה שאין להקל בדינו של המערער. מדובר בכמות כפולה מהכמות הקבועה בדין ואף יותר מכך. לטעמה של המשיבה, בית משפט שלערעור לא יתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. מה גם, העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר ומדוד ולכן אין להתערב בו. יש לציין, כי ב"כ המערער ביקש לדחות את הדיון עד לחודש פברואר, הואיל והמערער נסע לחו"ל ולהערכתו, הוא אמור לחזור ארצה במועד הנ"ל. לא נעתרתי לבקשת הסניגור ואף דחיתי את בקשתו להשתחרר מייצוג. המערער הפקיד את רישיונו ביום 15.05.08 ולאחר הגשת הערעור החליט לנסוע לחו"ל לתקופה ארוכה ולכן היה עליו לצפות כי ערעורו ישמע בסמוך להגשתו. עוד יש לציין, כי לא שוכנעתי שקיימת סיבה מהותית לדחיית הדיון עד לחזרת המערער ארצה. מה גם, שהסניגור לא הצביע על נימוק משכנע שיצדיק קיום הדיון במעמדו של המערער וכי הדיון בערעור בהעדר המערער, לא גרם לטעמי כל עיוות דין או פגע במידה זו או אחרת ביכולת הסניגור להעלות את טענותיו בפניי. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא. יש להדגיש כי, בפתח הדיון בפני בימ"ש קמא, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעוןן, על פיו המערער יודה והמשיבה תעתור לפסילה שלא תפחת מ- 24 חודשים, כאשר המערער יהיה רשאי לעתור לתקופת פסילה קצרה יותר. כאמור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור לשים את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית ולבחון את העונש שהוטל על המערער, כאילו היא יושבת בדין. בעניין זה ראה ע"פ (מחוזי חי') 3299/08 מדינת ישראל נ' עיסא, (2008) שניתן על ידי בית משפט זה וכן ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2008). ערכאת הערעור תבחן אם בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקה המקובלת ביחס לרמת הענישה, העונש שהוטל על המערער חורג במידה כזו שתצדיק את התערבותה. כאמור, מקרה זה, אינו מסוג המקרים הנ"ל. העונש שהוטל על המערער אף נוטה במידה מסויימת לקולא. המדובר בנהיגה בשכרות, כאשר רמת האלכוהול שנמצאה בגופו של המערער, הייתה 615 מיקרוגרם בליטר אוויר נשוף והכמות שנקבעה בחוק עמדה על 240 מיקרוגרם בלבד. בעניין הסטייה מעונש המינימום בנסיבות מיוחדות דשה ודנה הפסיקה ודי אם אפנה לרע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006) שם הדגיש בית המשפט העליון את הצורך בהטלת עונש הולם והתייחס לקביעת עונש מינימום על ידי המחוקק ולאפשרות לסטות ממנו רק במקרים חריגים. סוף דבר ועל יסוד האמור לעיל, לא מצאתי כל מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא ואני מחליט לדחות את הערעור. במידה והקנס לא שולם, הוא ישולם תוך 30 יום מהיום. פסק דין מס' 2 לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא"), אשר ניתן ביום 23.1.08, על ידי כב' השופט מ. גינות בתיק פלילי 5178/08. הערעור הופנה תחילה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, אך בפתח הדיון בערעור הודיע המערער באמצעות סנגורו כי הוא חוזר בו מהערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין ומקד טענותיו ביחס לגזר הדין. על כן, אני מוחק את הערעור על הכרעת הדין. בימ"ש קמא הרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בשכרות, עבירה בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נ"ח] התשכ"א - 1961, (להלן "הפקודה") ותקנה 169ב' לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, (להלן, "התקנות"). בימ"ש הטיל על המערער את העונשים הבאים: קנס בסך 800 ₪ שישולם בעשרה תשלומים ופסילה ממשית מלנהוג ולהחזיק רישיון נהיגה למשך 15 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית. ואלו הן העובדות שצריכות לעניין נגד המערער הוגש בבימ"ש קמא כתב אישום שבו נטען כי הוא נהג ביום 12.1.07, שעה 05:05 בכביש 652 - צומת גבעת עדה ממזרח ברכבו הפרטי כשהוא שיכור. בדמו של המערער נמצא ריכוז של אלכוהול העולה על המותר בדין. בדיקת הינשוף הראתה קיומו של 390 מקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף. טענות המערער המערער טען כי הוא שתה חצי ליטר בירה ובהתחשב במימדי גופו, גובה 185 ס"מ ומשקל 85 ק"ג, אין בשתיית כמות שכזו כדי להשפיע על התנהגותו. המערער חייל בשירות סדיר, הודה וחסך זמן שיפוטי ארוך ויקר. עברו נקי, זה הוא כישלונו הראשון של המערער, כך שהוא מבקש לראות בכך מעידה חד פעמית. מכל אלה נתבקש בימ"ש זה לקבל את הערעור ולהפחית את עונש הפסילה בפועל. ב"כ המערער הפנה לפסיקה שעל פיה הטילו בתי המשפט עונשי פסילה קלים מהעונש שהוטל על המערער. טענות המשיבה המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. העונש אינו חמור והנסיבות אינן מיוחדות שמצדיקות חריגה מרמת הענישה המקובלת והמתבקשת. נהפוך הוא, בימ"ש קמא נהג במערער במידת הרחמים והטיל עליו עונש נמוך מעונש המינימום. ב"כ המשיבה הפנה לפסיקה שקבעה כי חריגה מעונש המינימום, תעשה אך ורק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן וכי ענינו של המערער אינו ככזה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק דינו של בימ"ש קמא ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. העבירה בה הורשע המערער חמורה ולאור הסכנה הנשקפת מנהג הנוהג ברכבו תחת השפעת משקאות משכרים או בהיותו שיכור, קבע המחוקק לצד עבירה זו עונש פסילה מינימאלי של 24 חודשים והפסיקה קבעה כי סטייה מעונש המינימום, אפשרית אך ורק במקרים חריגים ונסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת. ככלל אין לסטות מעונש המינימום שהציב המחוקק אלא במקרים נדירים שהנסיבות יאפשרו זאת. (ראו, רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006)). מכאן שהכלל הנו שהגבול התחתון של הענישה בעבירות מסוג זה, מצוי בעונש המינימום שקבע המחוקק שניתן לסטות ממנו ולהקל בעונש בהתקיים נימוקים וטעמים שיפורטו ע"י ביהמ"ש. במקרה דנן נתן בימ"ש קמא ביטוי לכל הנימוקים שהעלה הסנגור והטיל עונש נמוך באופן משמעותי מעונש המינימום. המערער לא הניח כל תשתית הן עובדתית והן ראיתית לטענתו שלמימדי האדם הצורך אלכוהול משמעות כלשהיא להשפעתה עליו ועל התנהגותו מה גם תוצאת הבדיקה של הינשוף סותרת טענה זו. הבדיקה הראתה כי בדמו של המערער ריכוז אלכוהול גבוה מהמותר, ריכוז שרחוק מאוד מהכמות שנקבעה על ידי המחוקק. השכרות נקבעת עפ"י התנהגות הנהג או עפ"י ממצאי הבדיקה המדעית ולא עפ"י תחושתו הסובייקטיבית של הצורך אלכוהול. תופעת הנהיגה בשכרות בכלל ואצל הצעירים במיוחד בכל עת ובעיקר בסופי שבוע גובה מחיר יקר של חיי אדם. מחיר כבד זה פוגע בעיקרון החובה לשמור על קדושת החיים וגורם לקיפוח חיי אדם ובנוסף לכך נזק כלכלי קשה ביותר. מכל אלה אינטרס הציבור מחייב הכרזת מלחמת חורמה בתופעת מדאיגה זו. סוף דבר ולאחר שנתתי את דעתי לטענות המערער ולנסיבותיו, לא אוכל ללכת לקראתו מעבר להליכה בה הלך בימ"ש קמא, שאף הקל עימו באופן משמעותי. המערער היה ראוי לעונש יותר חמור מזה שהוטל עליו בסופו של יום, כך שאין כל מקום להתערבות ערכאה זו. סוף דבר אני דוחה את הערעור. במידה והקנס לא שולם, המערער ישלמו בהתאם לקביעת בימ"ש קמא כשהתשלום הראשון יהיה ביום 1.5.08. יתר התשלומים יהיו בכל 1 לכל חודש שלאחר מכן. משפט תעבורהשכרותשאלות משפטיות