מה העונש על כניסה לצומת לא פנוי ? האם העונש שנגזר על הנהג בגין כניסה לצומת לא פנוי היה קל מדי ? להלן פסק דין בסוגיית כניסה לצומת לא פנוי: פ ס ק - ד י ן 1. המשיב הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת בגין העבירות הבאות: א. נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סע' 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, להלן: "פקודת התעבורה", בקשר עם סע' 38(2) לפקודת התעבורה; ב. התנהגות הגורמת נזק - עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, להלן: "תקנות התעבורה"; ג. כניסה לצומת - עבירה לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה; ד. אי ציות לתמרור ב-36 - עבירה לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה. עפ"י כתב האישום, ביום 14.09.06 נכנס המשיב לצומת כבישים 669/71, להלן: "הצומת", תוך חסימת דרך הפרעה וסיכון רכב אחר אשר התקרב לצומת, להלן: "רכב מס' 2", מבלי לתת לו זכות קדימה, ובניגוד לתמרורי ב-36 שהיו מוצבים בכיוון נסיעתו של המשיב. כתוצאה מכך אירעה התנגשות בין רכבו של המשיב לבין רכב מס' 2 אשר נהדף לעבר רכב שלישי אחר והתנגש בו. כתוצאה מכך נגרמו נזקים שונים לכלי הרכב הנ"ל, ונפגעו בגופם נהג רכב מס' 2 ונוסע נוסף. 2. בישיבת ההקראה הודה המשיב בעובדות כתב האישום, ולאחר שמיעת הטיעונים לעונש הרשיע ביהמ"ש קמא את המשיב במיוחס לו, והטיל עליו קנס בסך 1,500 ₪, וכן 4 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים. 3. בטיעוניה, הן בנימוקי הערעור והן בפניי, מלינה המערערת על קולת העונש. לשיטתה, העונש אשר הוטל על המערער אינו משקף לא את חומרת המעשה ולא את נסיבותיו. לטענתה, מדובר בעבירות המנויות בחלקן בתוספת השנייה של פקודת התעבורה, בצדן נקבע עונש מינימום של שלושה חודשי פסילה בפועל, בעוד שבעניינו של המשיב לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה לקולא. לשיטתה, היה על ביהמ"ש קמא להטיל על המשיב עונש פסילה בפועל לתקופה ממושכת, כמו גם חיוב המשיב בסכום הולם ומתאים. מנגד בקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור. לשיטתו, מקורה של התאונה טעות אנושית, המשיב לא ניסה להתחמק מאחריות. ב"כ המשיב הדגיש את העובדה כי שלט פרסום גדול אשר הוצב על עמוד התמרור ב-36, חסם את שדה הראיה שלו - נסיבות המצדיקות סטייה לקולא מעונש המינימום. עוד טען כי, מדובר באדם המחזיק רישיון נהיגה מזה כ-40 שנה, אשר לחובתו עבירות תעבורה שרובן טכניות בלבד. לחילופין ביקש ב"כ המשיב להסתפק בהארכת עונש הפסילה על תנאי. 4. המשיב יליד 1948, ומחזיק ברישיון נהיגה משנת 1966, וצבר לחובתו 9 הרשעות קודמות שכוללות בין היתר, עצירת רכב בתוך צומת, אי ציות לתמרור ב-44, הפרעה לתנועה, ומהירות בדרך שאינה עירונית. אין לראות המשיב כבעל עבר תעבורתי מכביד, בפרט כאשר הוא נוהג בכבישים מזה כ-40 שנה. באשר לטענה בדבר חסימת שדה הראיה של המשיב ע"י שלט הפרסום שהוצב במקום בכיוון נסיעתו של המשיב, לכאורה אין לטענה זו כל עיגון בפרוטוקול ביהמ"ש קמא. אולם, מעיון בצילומי התאונה אשר הוגשו לביהמ"ש קמא עולה, כי שלט הפרסום הנ"ל חסם את שדה הראיה של המשיב. דברים אלה נכונים במיוחד בקו העצירה המסומן בנתיב שבו נסע המשיב, שם לכאורה ניתן להתרשם כי באותה נקודה, שלט הפרסום חסם החלק הארי משדה הראיה של המשיב. על כן יש לומר, כי שלט הפרסום האמור תרם רבות לאירוע התאונה. אין המדובר במקרה שבו נהג פורץ לצומת ופוגע ברכב אחר. בנוסף לכך, הנזקים אשר נגרמו לרכבים היו קלים, כפי שניתן להתרשם גם מאותן תמונות. אי לכך סבור אני כי נסיבות התאונה ותוצאותיה יש בהן כדי להפחית במידה לא מבוטלת מחומרת העבירות בהן הורשע המשיב. לנסיבות האמורות לעיל מצטרפים גם יתר השיקולים עליהן עמד ביהמ"ש קמא בגזר דינו שעניינם נסיבות ביצוע העבירות, הוותק הארוך של המשיב בנהיגה, תוצאות התאונה הקלות, עברו התעבורתי הלא מכביד של המשיב כאשר העבירה האחרונה הנה משנת 98' מסוג חנייה, סוג ההרשעות שנרשמו לחובתו של המשיב שעניינן הרשעות טכניות מסוג ברירת משפט בלבד, האינטרס הציבורי, הודאתו וחיסכון זמן שיפוטי יקר. נראה לי כי בנסיבות העניין, מכלול השיקולים שהובאו לעיל מהווים, בנסיבות המקרה, נסיבות המצדיקות סטייה מסף הענישה המינימאלי הקבוע בצידן של העבירות בהן הורשע המשיב המנויות בתוספת השנייה לפקודת התעבורה. 5. סיכומו של דבר, לאחר עריכת איזון ראוי בין כלל השיקולים, אני סבור כי גזר דינו של בית המשפט קמא בנסיבות המקרה שפורטו לעיל, היה מאוזן, ראוי והולם את נסיבות העניין, ואינני רואה כל מקום להתערב. 6. אשר על כן, הנני מורה על דחיית הערעור. משפט תעבורהצומת