1. ביום 28.12.98 נהרג הנער עלאא אבו חמדה ז"ל באמצעות אקדח מאולתר שבנה מצינור מתכת חלול אשר מולא בחומר נפץ. בן 15 בלבד היה במותו. התביעה שבפני היא תביעת עזבונו של המנוח לתשלום תגמולי ביטוח בגין פטירתו, מכוח "פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים" אשר הוצאה על ידי הנתבעת, בין היתר, לתלמידי בית הספר המקיף הדרוזי "אחוה" בכפר ירכא. הנתבעת טוענת כי אין העזבון זכאי לתגמולי הביטוח משני טעמים: א. בעת שנפטר, לא היה המנוח "תלמיד" כהגדרתו בפוליסה, ולכן אין עזבונו זכאי לפיצוי על פי הפוליסה. ב. המנוח שם קץ לחייו במתכוון. משהביא עליו את מותו "במתכוון" אין הוא זכאי לתגמולי ביטוח, בין מכוח הוראות הפוליסה ובין מכוח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. 2. הוראת ס' 2 (א) לפוליסת הביטוח הנדונה קובעת כדלהלן: "המבטח יפצה בפיצוי תאונות אישיות כל תלמיד נפגע שנגרם לו היזק גופני שאירע במקום כלשהו בשטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים ובכל מקום אחר בעולם.. 1. במוות - סכום השווה ל-15,000$...." "תלמיד" מוגדר בסעיף 1 להוראות הפוליסה כדלהלן: "תלמיד הרשום ללימודים באחד ממוסדות החינוך ולומד באותו מוסד הלכה למעשה...." הנתבעת טוענת כי המנוח עזב את לימודיו בחטיבת הביניים בכפר ירכא למעלה מחודש לפני פטירתו. התובע טוען כי אף שהמנוח לא התמיד בלימודיו ואף שנעדר מבית הספר לפרקים, היה רשום עדיין כתלמיד בית הספר, ויש לראותו, נכון למועד פטירתו, כתלמיד מן המניין. לעניין זה הציג התובע אישור של מנהל חטיבת הביניים דאז, מר חאתם עאבד, מיום 21.2.99, אשר ניתן לבקשת אביו של המנוח, והמאשר כי המנוח למד בבית הספר עד ליום 27.12.98, יום לפני פטירתו (ר' ת/1). 3. לבירור סוגייה זו הובאו לא מעט עדים: הנתבעת הביאה לעדות את מנהל חטיבת הביניים כיום, מר רמאל סולטאן, את מנהל חטיבת הביניים בעת האירוע מר חאתם עבד, ואת מחנך כיתתו של המנוח, מר יוסף פרהוד. התובע הביא לעדות את קצין ביקור סדיר באותה תקופה, מר חסן סאלח. מר רמאל סולטאן, מנהל חטיבת הביניים כיום, לא הכיר את המנוח, אולם הציג בפני בית המשפט את יומן הכיתה של כיתתו של המנוח דאז. מן העדויות שהובאו נתברר כי יומן הכיתה המקורי נעלם (לפי עדות מחנך הכיתה - נשרף על ידי תלמידי הכיתה), וביום 6.12.98 הוחל בניהולו של יומן חדש. ביומן זה נמחק שמו של המנוח מרשימת תלמידי הכיתה, ובפרק "תלמידים עוזבים" נרשם המנוח כמי שעזב את בית הספר ביום 9.11.98. רישום נוסף מציין כי ביום 30.11.98 עזב המנוח סופית את בית הספר (ר' נ/5). הרישומים היומיים באותו יומן מורים כי המנוח לא התייצב לבית הספר מתחילת ניהול אותם הרישומים (6.12.98, כאמור), ועד לחופשת החורף שהחלה ביום 26.12.98. עוד הובא לעדות מר חאתם עבד, מי שהיה מנהל החטיבה בעת לימודיו של המנוח ומי שהאישור ת/1 נושא את שמו. לפי בדיקת העד, "נשר" המנוח סופית מבית הספר, על פי הרישומים במחשב בית הספר, ביום 30.11.98. עוד התברר בחקירתו הנגדית כי מעולם לא ראה את האישור ת/1, אלא על דוכן העדים. לפי עדותו, מחייב אישור כזה, ובמיוחד לגבי תלמיד שנפטר, את חתימת המנהל באופן אישי. למרות זאת, ואף שאין הדבר מקובל כל עיקר, נחתם האישור, ככל הנראה, ע"י אחת ממזכירות ביה"ס, ללא ידיעתו. העד יוסף פרהוד היה מחנך כיתתו של המנוח בשנת פטירתו. לפי עדותו, הוא אשר רשם ביומן הכיתה כי המנוח עזב את בית הספר ביום 9.11.98. על פי היומן הקיים אף לא התייצב ללימודיו מתחילת חודש דצמבר. העד אמנם טען בעדותו כי גם לאחר עזיבתו את בית הספר, ראה עדיין את המנוח כתלמידו ואף עשה מאמצים להחזירו ללימודים, אך גם לפי דבריו "הוא עזב", "הוא היה תלמיד בנשירה" (בעמ' 23). התובע הביא לעדות מטעמו את העד חסן סאלח, מי שהיה קצין ביקור סדיר באותה תקופה. לפי עדותו ו"למיטב זכרונו" לא הועבר אליו, כקצין ביקור סדיר, הטיפול במנוח, ואם הדבר כך, היה המנוח תלמיד מן המניין. העד הוסיף והעיד כי העדרות של שבעה ימים ומעלה מבית הספר, שאיננה מוצדקת, מחייבת העברת העניין לטיפולו. 4. מתוך העדויות שפורטו ברי כי המנוח חדל להגיע לבית הספר כבר ביום 9.11.98 ונרשם כמי שנשר ממנו סופית ביום 30.11.98, כחודש לפני פטירתו. לעניין זה יש להעדיף את הרישומים הברורים ביומן הכיתה וברישומי בית הספר על פני עדותו של העד חסן סאלח שהתבסס על זכרונו בלבד. עדות שני המנהלים ומחנך הכיתה מצביעים בבירור כי בעת הפטירה לא היה עוד המנוח "רשום" ללימודים, ואף אם היה רשום, כבר לא למד בבית הספר "הלכה למעשה" כדרישת הפוליסה. להשלמת התמונה יצויין כי על פי הודעתו של אבי המנוח במשטרה, אשר תידון בהמשך, עבד המנוח בתקופה הרלבנטית, בעבודות טיח, יחד עם דודו פואד אבו חמדה. לסיום הדיון בסוגיה זו, יש להסיר גם את טענת התובע לפיה הכחשת הנתבעת את היות המנוח "תלמיד" הינה בבחינת שינוי חזית שאין להתירו. טענת התובע להיות המנוח "תלמיד" הוכחשה, מחוסר ידיעה, כבר בכתב ההגנה, ואף הועלתה מפורשות בקדם המשפט הראשון ללא כל התנגדות מצד התובע. התנגדותו של התובע בענין זה הועלתה, לראשונה, רק לאחר שמיעת כל עדי הנתבעת בסוגייה זו, ויש לדחותה. 5. טענתה הנוספת של הנתבעת היא, כאמור, כי המנוח הביא עליו את מותו במתכוון. לטענתה, התכוון המנוח להתאבד ואף הצהיר על כוונתו זו זמן קצר לפני שהוציאה אל הפועל באמצעות אותו אקדח מאולתר שבנה. התובע איננו חולק על העובדה כי המנוח הביא עליו את מותו באמצעות אותו צינור ברזל אשר מולא בחומר נפץ. יחד עם זאת, הוא טוען כי המנוח אך שיחק עם הצינור, משחק שהיה מקובל בין נערי הכפר באותה תקופה, ומותו בא עליו בשל תאונה טרגית, ומבלי שנתכוון לכך כל עיקר. הראיה העיקרית לכוונתו של המנוח להתאבד מצויה בהודעתו של אביו, יוסף אבו חמדה, אשר נגבתה במשטרה שעות ספורות לאחר הפטירה. אומר האב בהודעתו: "אני אבא של עלאא אבו חמדה שהוא כבן 15 שנה והבן שלי. היום בבוקר אישתי העירה אותו לעבודה בשעה 10:00. הוא עובד בטיח עם קבלן, שהוא דוד שלו בשם פואד אבו חמדה, הוא אמר שלא רוצה ללכת לעבוד היום, אבל הוא קם ויצא מהבית בערך בשעה 10:30, והוא אמר שהוא הולך להתאבד אז אני יצאתי אחריו מהבית בשביל לחפש אותו כי היה ויכוח בין אישתי לבינו לפני שיצא מהבית ואיים להתאבד אישתי אמרה לו אתה הפסקת ללמוד וגם לא רוצה לעבוד למה. חיפשתי אותו בכפר יחד עם דוד שלו הקבלן שעובד אצלו הבן שלי עלאא, ואז מישהוא פגש אותנו, ואמר לנו תחזרו הביתה מיד יש משהוא בבית, חזרנו לבית, ואז בשביל ליד הבית ראיתי ברצפה ובקיר דם מלא ואמרו לנו שפינו את עלאא הבן שלי לביה"ח נהריה באמבולנס נסעתי אחריו מיד, ופגשתי את האמבולנס בכפר יאסיף בדרך, ושם באמבולנס אמרו לי שהבן שלי נפטר. מסרתי לרופא של מד"א את תעודת הזהות שלי ושל עלאא וחזרתי הביתה ועד עכשיו אני לא יודע איך זה קרה, היחסים בבית ביני ובין בני עלאא ומשפחתי תקינים ולא היה דברים מיוחדים. הוא עשה שטויות של בני נוער רגילים רצה טרקטורון, לא רצה ללמוד ואני לא רציתי לקנות לו טרקטורון. אני לא חושד שמישהוא עשה לו את זה ואני בטוח שעשה את זה לעצמו, אין לי טענות לאף אחד, ואני מתנגד לנתיחת הגופה מטעמי דת ולא רוצה שינתחו אותו". (ראה ההודעה נ/1). מהודעה זו עולה, למעשה, כי לא במשחק תמים מדובר אלא בכוונה להתאבד שהוצאה אל הפועל ע"י המנוח, לאחר שהצהיר עליה מפורשות בפני אמו. הנתבעת הביאה לתמיכת טענותיה גם את השוטר שיבל שפיק. שפיק היה מפקד נקודת המשטרה בכפר יאסיף, והיה איש המשטרה הראשון אשר הגיע למקום לאחר פטירתו של המנוח ומצא את המנוח כשהוא ירוי במצחו. עוד מצא במקום ילד כבן 7, תיימור קדמני שמו, אשר סיפר לו כי היה עד לאירוע. לפי דבריו, כפי שנרשמו ע"י שיבל בזכרון הדברים נ/3 ובדו"ח הפעולה נ/4, אמר לו המנוח: "לך תקרא לאמא שלי כי אני רוצה להרוג את עצמי." הילד ניסה, לדבריו, להניאו מכך, ותוך כדי ויכוח הצמיד המנוח את צינור הברזל לראשו, היכה בקיר בצידו השני של הצינור ואירע פיצוץ. הצינור נמצא אף הוא במקום האירוע. הנתבעת הביאה לעדות את תיימור קדמני, היום נער בן 13. כן הביאה לעדות את החוקר מטעמה, מר אוהד איילון, אשר גבה, בחודש מאי 2002, את גירסתו של תיימור לאירוע, הקליט אותה ותימלל אותה (ר' נ/6). בעדותו טען תיימור כי אין הוא זוכר את האירוע. לדבריו, כלל לא היה עד לאירוע והגיע למקום רק לאחר התרחשותו. העד אוהד איילון העיד, והדבר עולה גם מהתמליל נ/6, כי תיימור חזר בפניו על אותה גרסה שנרשמה ע"י השוטר שיבל שפיק. גם אחיו של תיימור, קדמני קדמני, אשר נכח בעת חקירתו של תיימור ע"י איילון, אישר כי אכן תיימור מסר גירסה זו לאיילון, אולם טען כי החוקר מסר את הדברים לתיימור ותיימור אך חזר על דבריו. מתמליל שיחתו של איילון עם תיימור עולה, כי תיימור מסר באותה שיחה כי אכן נוכח במקום וכי המנוח אמר לאחיו (ולא לתיימור) ללכת לקרוא לאמו כדי שתראה איך הוא הורג את עצמו (בעמ' 10 לתמליל נ/6). סבורני כי אף ללא הסתירה בעדותו של תיימור כפי שהובאה לעיל, אין לסמוך על עדותו של תיימור כל מימצא. מדובר בעדות של נער שבעת האירוע היה בן 7 שנים בלבד. משקל עדותו של ילד בגיל זה הינו מוגבל ביותר, במיוחד כשמדובר באירוע כה טראומתי שאירע על פי הנטען לנגד עיניו, לא כל שכן שנים לאחר האירוע. גם אדם בוגר מתקשה להיזכר באירוע שאירע שנים לפני מתן עדותו. קל וחומר ילד בן 13 שנדרש להיזכר באירוע שאירע חמש שנים קודם לכן, ואשר ספק אם הוא מעוניין להיזכר בו. התובע מצידו הביא לעדות, לבד מאמו, אביו ואחותו של המנוח, גם שניים מחבריו. כולם העידו כי בימים שלפני פטירתו התכונן המנוח לקראת יום הולדתו ה-15, אירוע חגיגי במיוחד בעדה הדרוזית. המנוח הזמין עוגה מיוחדת לקראת יום ההולדת וכן הזמין צלם לאירוע. גם הצלם שהוזמן הובא לעדות. אשר לבני המשפחה, עיקר עדותם של אלו כוונה להכחשת תוכן הודעתו של האב נ/1. בני המשפחה, השוללים מכל וכל את טענת ההתאבדות, הכחישו קיומו של ויכוח בין האם לבנה בבוקר האירוע, והכחישו כל איום בהתאבדות. האב טען כי מעולם לא אמר דברים אלו לחוקר. יצויין כי לאור הודעת האב, המימצאים שנמצאו בזירת האירוע (צינור מתכת, כדורים של רובה ציד ותרמיל של כדור), לרבות דו"ח הפעולה של שיבל שפיק המתעד את שיחתו עם תיימור קדמני, הגיעה המשטרה למסקנה כי מדובר בהתאבדות וסגרה את תיק החקירה. 6. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע כדלהלן: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו" (ור' גם הוראת סעיף 7 לפוליסה). נטל הראייה להוכחת קיומו של חריג השולל את הזכות לתגמולי ביטוח, מוטל על המבטחת (ר' ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) ע' 661, בע' 687). הצדדים חלוקים בדבר טיבו של הנטל המוטל על הנתבעת. לטענת התובע מוטל על הנתבעת נטל הוכחה מוגבר, כזה הקרוב לנטל הנדרש במשפט פלילי, ואילו לטענת הנתבעת די בהוכחה על פי מאזן ההסתברויות. על פי ההלכה, אכן נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת הינו נטל ההוכחה הרגיל במשפט אזרחי, כלומר, הוכחה על פי מאזן ההסתברויות. יחד עם זאת מידת ההוכחה וכמות הראיות שתידרש לשם הטיית מאזן ההסתברויות נגזרת מנסיבות המקרה, מהות הטענות וחומרתן (ור' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי ואח', תק-על 2002(3), עמ' 2877). יודגש כי גם בהתעלם מהוראות החוק, די בהוראות הפוליסה כדי לשלול פיצוי במקרה של התאבדות. מעשה התאבדות איננו "תאונה" כהגדרתה בפוליסה. תאונה, מעצם טיבה ועל פי הגדרתה בפוליסה הינה בלתי צפויה, בעוד שמעשה התאבדות הינו מעשה רצוני ואף מכוון (ור' ע"א 2230/92 שמואל צמח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ח (2) ע' 256). 7. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהובאו, הנני סבורה כי גם בהתעלם מעדותו של תיימור קדמני, שכאמור אין ליחס לה כל משקל, הובאו ראיות משכנעות ומספיקות לכך שהמנוח הביא עליו את מותו במתכוון. כאמור, הראיה המרכזית לכוונתו של המנוח להתאבד עולה מהודעתו של האב נ/1. האב, בעדותו, הכחיש כי אמר לחוקר כי בנו איים בהתאבדות. הנתבעת הביאה לעדות את החוקר יעקב דרבינובסקי אשר גבה את עדותו של האב, ואישר כי אלו הדברים שנאמרו ע"י האב. ברם, ניתן להגיע למסקנה זו גם מתוך עדותו של האב. אף שהכחיש, כאמור, כי המנוח איים בהתאבדות, אישר למעשה, במהלך עדותו, את עיקר הכתוב בהודעתו. גם עדויות האם והאחות מאשרות חלקים מן הההודעה. האב אישר כי ביום האירוע הגיע הדוד, קבלן הטיח, לביתו, על מנת לקחת את המנוח לעבוד עימו. לפי עדות האם סירב המנוח לצאת לעבוד וטען שאינו חש בטוב. אחותו של המנוח, אריג אבו חמדה, אישרה בעדותה כי אכן נתקיים ויכוח בין האם למנוח. האם דרשה מבנה לצאת לעבודה וזה סירב (בעמ' 11 ש' 14-16 ובעמ' 12 ש' 10 לפרוטוקול). אין חולק כי בשלב מסויים יצא המנוח את הבית, והאב יצא לחפשו יחד עם הדוד. גם חיפוש זה יכול להיות מוסבר רק בדאגה לבן, בשל איומיו בהתאבדות כפי שתוארו בהודעה. על כל פנים, הסבר אחר לא ניתן. הן האם והן האב אישרו בעדויותיהם גם את האמור בסיפא להודעת האב לפיה ביקש הבן מהוריו טרקטורון ואלו סירבו. הודעתו של האב נ/1 אומתה, אם כן, הן בעדותו של האב עצמו והן בעדויות אחרות. יש להניח, איפוא, כי גם עדותו בדבר איומי ההתאבדות של המנוח אמת היא. יצויין עוד כי לא הוכח כל עיקר כי אותו צינור היה משחק מקובל בין נערי הכפר, וההיפך הוא הנכון. הוכח כי לעיתים שיחקו הנערים בהשלכת בקבוק לתוכו הוכנסו אבק שריפה וסיגריה בוערת, אולם המנוח (ואף לא נערים אחרים מן הכפר) לא נראה מעולם משחק בצינור דוגמת זה בו עשה שימוש ביום פטירתו. לסיכום, סבורני כי לא ניתן אלא להגיע למסקנה המצערת כי אכן הביא עליו המנוח את מותו במתכוון. אף שמדובר במסקנה קשה לבני משפחתו של המנוח, אולי אף מעבר לתחומה של תביעה זו, דומה כי לאור הראיות שהובאו, לא ניתן להגיע למסקנה אחרת. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ה בשבט, תשס"ד (17 בפברואר 2004), בהעדר הצדדים. ג. כנפי-שטייניץ, שופטת דיני חינוךמקרי מוותפוליסהביטוח תאונות אישיותביטוח תלמידים