להלן פסק דין בערעור בסוגיית חובת נהג לצפות אפשרות התרחשות תאונה: פסק דין ענייננו בערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה ברמלה, מיום 27.6.04, בתיק 80793/03. שם, הורשע המערער בעבירות בניגוד לתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח-חדש) התשכ"א-1961; בעבירה בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה הנ"ל וכן תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה הנ"ל. על המערער הוטלו: קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 21 יום; פסילה על תנאי לתקופה של חודש למשך שלוש שנים וכן חידוש עונש הפסילה על תנאי בתיק 38297/01. כתב הערעור מביע טענות בפירוט הנדרש ובפני טען עו"ד מורג, בא כוחו המלומד של המערער, בצורה נאה, סדורה ותמציתית. עיקר חיציו של מערער לכיוון הכרעת דינו של בימ"ש נכבד קמא, באמירה כי שגה שופט נכבד דלמטה בקובעו כי צריך היה המערער לצפות מעבר הנהג המעורב לנתיב הנגדי ואפשרות קרות התאונה. דרישה כזו של צפיה - אמורה לסכל אפשרות תנועה בדרכים. טענה נוספת באמתחתו של סניגור, כי לא הוכח בבימ"ש קמא כי היה נהג הרכב המעורב, כטענת סניגור, לסטות כהכרח, כעולה מפירוש תקנה 64(ד) לתקנות הנ"ל ומהגדרת "זכות קדימה" לפי תקנה 1 לתקנות הנ"ל. כנגדו, עו"ד תואר, הפרקליט המלומד מטעם המדינה, טען בבהירות וביקש לקיים פסק דינו של בימ"ש נכבד קמא, אף כי היה ער ל"זיג זיג", הליכה של בימ"ש כדבריו בהנמקתו. כך ככך, כדברי תובע מלומד, הוכח מעבר לכל ספק כי עבר המערער את העבירות בכתב האישום. ויאמר: לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים, ראיתי לדחות הערעור, אשר כאמור עניינו הכרעת הדין בלבד. יש לחזור ולהדגיש כי אין מוגזם לדרוש מנהגים כי ינהגו במידת הזהירות הראויה ואף יצפו מעשי רשלנות חמורים של נהגים אחרים. אכן, לא בכדי פסק את אשר פסק בימ"ש עליון נכבד באשר לשאלת הצפיות הראויה בע"פ 8827/01 המאוזכר בהכרעת דינו של בית משפט נכבד קמא. בע"פ 3883/04 אבו סידיה נ' מ"י, תקדין עליון 2004(2), 1463, בעמ' 1465, מפי כבוד השופטת פורקצ'יה נאמר: "לא למותר להדגיש, כי במציאות הקשה של ריבוי תאונות דרכים חמורות בכבישי הארץ, מהן תאונות קטלניות, וקיומו של רף זהירות נמוך המאפיין את תרבות הנהיגה בדרכים שומא על בית המשפט לנקוט יד מחמירה וקפדנית בהגנה על החיים ועל שלום הנוסעים והולכי הרגל מפני פגיעה בחייהם ובגופם". ומכלליות אמירה, אל השלכתה בבחינת דברים כאן. אכן, מי המהלך לו בנפתולי פסק דינו של בימ"ש קמא, עלול להתקשות בפילוס דרכו בין הממצאים העובדתיים באשר לתרחיש הברור במסכת ארועים שם. אולם, קריאה מדוקדקת וזהירה, מביאה אותנו לממצאים ברורים שם בקביעת אשמתו של המערער. פניה אל עמוד 41 להכרעת הדין עניינה כי... "לדעת הבוחן, חלקו האחורי של רכב הנאשם נמצא בנתיב נסיעת ההונדה... לא יכול להיות שכל רכב הנאשם יהיה בתוך אי התנועה, במרכז הכביש. הוא חייב לבלוט". והלאה מכן בעמ' 42... "יש לקבל עובדה זו ולקבוע כי הנאשם חסם את נתיב הנסיעה של הנהג המעורב, לפחות בחלקו". הווה אומר, כי רכב המערער הפריע וחסם את דרכו של הנהג המעורב כקביעת הכרעת הדין וכתוצאה מכך נגרעה זכות הקדימה של הנהג המעורב. תקנה 1 לתקנות הנ"ל, מגדירה מתן זכות קדימה - "אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם" (הדגשה שלי ע.ק.ה). אף אם לא נאמר מפורשות כי הנהג המעורב נאלץ לסטות, הרי ברי הוא כי אם נתיב נסיעתו הופרע ונחסם, אפילו בחלקו, היה הוא נאלץ לסטות. אכן, אף ותאמר כי הנהג המעורב אף הוא רשלן, ויכול כי היה עליו להיות מרוכז יותר בנסיעתו, או מיומן יותר בנהיגתו ויכול והתאונה היתה אף נמנעת - אין גורע ולו אף במעט מאשמת המערער; מערער, אשר נכנס לצומת לא פנוי ואף חסם, ולו אף חלקית נתיב נסיעה. מידת תרומתו של "נהג מעורב" נלקחה בחשבון גזר דינו של שופט נכבד למטה. ובאשר להרשעה על פי סעיף 62(2) לפקודה הנ"ל, הרי נהג המערער נהיגה רשלנית כאשר נכנס לצומת במצב בו אינו פנוי, חסם, ולו אף חלקית, נתיב הנסיעה של המכוניות בעודו מחכה לחצות הכביש. הערעור נדחה. ניתן עיכוב ביצוע להפקדת הרשיון עד תאריך 8.5.05. תאונת דרכים