להלן פסק דין בנושא חבות מעבידים תאונת עבודה עם סכין: ביום 2.8.95 נפגע התובע, שהיה באותה עת פועל של הנתבעת 1, בתאונת עבודה במפעלה של הנתבעת. התאונה אירעה כאשר תוך כדי עבודתו על מכונה לחיתוך ברזל, ירדה סכין המכונה (הגליוטינה) ושש אצבעותיו בשתי ידיו נקטעו. הנתבעת 2 (להלן - אררט) ביטחה את הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) בביטוח חבות מעבידים. מספר שאלות מתעוררות בענייננו. הראשונה נוגעת לדין החל על המקרה, השניה היא שאלת האחריות, השלישית נוגעת לגובה הנזק והרביעית נוגעת לכיסוי הביטוחי. אדון בשאלות כסדרן. הדין החל: התובע הוא תושב הכפר חארס, המצוי בשטחים המוחזקים. הנתבעת היא חברה רשומה בישראל, ומפעלה, בו התרחשה התאונה, נמצא באזור התעשייה באריאל. התובע טוען כי הדין החל הוא הדין השיראלי. הנתבעות טוענות מנגד, שיש להחיל את הדין הירדני. לשאלה זו נפקות מעשית, כיוון שאררט ביטחה את הנתבעת בשתי פוליסות ביטוח. פוליסה אחת (נ/5), שאינה חלה על עובדים תושבי השטחים המוחזקים (ר' פרק ח' לפוליסה), ופוליסה אחרת (נ/ 4) לתושבי השטחים אשר קבוע בה סייג לפיו, תשפה אררט את המעבידה המבוטחת, במידה וזו תחויב לשלם סכומים, לפי החוק הירדני ותיקוניו. יאמר כבר עתה, בפוליסה כשלעצמה, אין כדי ללמד מהו הדין החל בסכסוך שבין התובע ומעבידתו. הפוליסה יכולה לשמש ראיה במכלול הראיות לבחינת צפיות הצדדים, אשר כפי שאראה להלן, רלוונטית, במידה כזו או אחרת, לקביעת הדין החל. עם זאת, אין בפוליסה כשלעצמה, כדי להוות ראיה מכרעת לדין החל. לפוליסה יש כמובן נפקות במישור היחסים החוזיים בין הנתבעת ובין אררט. 4. הנתבעות, ובמיוחד אררט, טוענות כי הדין הירדני הוא הדין החל במקרה זה, זאת לאור קביעתו המפורשת של המחוקק הישראלי, כי על תושבי השטחים המוחזקים ימשיך לחול דין מקום מושבם, דהינו הדין הירדני. קביעה זו מעוגנת במנשר מס' 2 שפרסם מפקד צה"ל באזור הגדה המערבית מיום 7.6.67. המנשר קובע, כאמור, כי המשפט שהיה קיים באזור ימשיך לעמוד בתוקפו עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לצו שינתן על ידי המפקד הצבאי באזור. לפיכך, מבקשות הנתבעות להסיק כי חל חוק העבודה הירדני על תיקוניו שהוחלו במהלך השנים בצווים של המושל הצבאי. הנתבעות הגישו בהסכמה חוות דעת מומחה להוכחת הדין הירדני (נ/ 3). גם לפי כללי ברירת הדין בנזיקין, טוענות הנתבעות, יש להחיל את הדין הירדני ולא את הדין הישראלי, זאת הן לפי מבחן מקום ביצוע העוולה והן לפי מבחן מירב הזיקות. התובעות טוענות כי יש להתחשב בעובדה כי העסקתו של התובע ע"י הנתבעת נעשתה על פי הוראות הדין הירדני ולא על פי הדין הישראלי, הן בכל הקשור לחישוב שכרו, ניכויי מס הכנסה, העדר ניכויי מס בריאות וביטוח לאומי, וכן מן העובדה כי דבר התאונה דווח לקמ"ט לענייני עבודה במנהל האזרחי מכוח חוק העבודה הירדני, ולא מכוח פקודת הבטיחות בעבודה הישראלית. כמו כן, פוליסת הביטוח לחבות מעבידים שהוצאה לנתבעת נעשתה מפני חבות על פי חוק העבודה הירדני כמתחייב מהצו שהוציא המפקד הצבאי בדבר ביטוח מפני פגיעות עבודה (יהודה ושומרון), מס' 662, תשל"ו - 1976. לטעמי, ולמרות נימוקיהם המפורטים של הנתבעות, יש להחיל במקרה זה את הדין הישראלי. אכן, המשפט הישראלי לא הוחל בשטחים המוחזקים, והדין החל בהם הוא הדין הירדני. עם זאת, ראוי להדגיש, כי הפורום הדן בעניין הוא בית משפט ישראלי. טענת "פורום לא נאות" של הנתבעות, שנטענה בכתב ההגנה, נזנחה בשלב מאוחר יותר. משכך, ומכיוון שבנסיבות המקרה מעורבים יסודות זרים ומקומיים: מחד תובע תושב שטחים, ומקום ביצוע העוולה בשטחים, ומאידך נתבעת ישראלית, אין לקבל את גישת הנתבעות לפיה יש להחיל אוטומטית את הדין הירדני מכוח מנשר מפקד צה"ל, אלא על בית המשפט הישראלי להחיל את כללי ברירת הדין של דין הפורום. ראוי להדגיש, החלת כללי ברירת הדין לא תעשה בצורה דווקנית. היחסים בין ישראל ובין השטחים המוחזקים אינם יחסים רגילים בין שני ריבונים עצמאיים. על פי המשפט הפנימי הישראלי השטחים המוחזקים מצויים מחוץ לתחום השיפוט, ולעומת זאת על פי המשפט הבינלאומי הפומבי מצויים שטחים אלה בתפיסה לוחמתית של מדינת ישראל. (ר' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני במדינת ישראל, 1996 כרך ב', בעמ' 1173). בין ישראל ובין השטחים המוחזקים קיימים קשרים כלכליים, מסחריים ותעסוקתיים, וגם בכך בית המשפט הישראלי יתחשב בבואו לקבוע את הדין החל במקרה ספציפי (ר' פסק דינה של השופטת שטרסברג כהן בע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערביטסי, פ"ד לט(1) 365, 373). כאמור, בניגוד למתקל הדינים הקלאסי, במקרה שלפנינו, אין מדובר בשתי שיטות משפט עצמאיות. תושבי השטחים אינם חיים בגדרה של שיטה משפטית אותה פיתחו, אלא כפופים במידה רבה לתכתיב של המושל הצבאי. (ור' פסק דינו של השופט אוקון בבית המשפט השלום בת"א 83875/95 מוחמדה נ' יהושוע, דינים שלום, כרך טו 239, שם נידון מקרה דומה ביותר למקרה שלפני). בין כך ובין אחרת, במקרה שלפנינו מעורבים יסודות זרים ומקומיים כאחד. יש להניח כי אילו התובע היה נפגע במפעל בבעלות תושב שטחים, הדין החל היה אכן הדין הירדני, כיוון שהמדובר היה בסכסוך פנימי מקומי. עם זאת, לאור העירוב, כאמור, בין יסודות זרים ויסודות מקומיים, יש להכריע בשאלת הדין החל על פי כללי ברירת הדין הישראליים. 5. שאלת ברירת הדין בנזיקין היא שאלה סבוכה שלא זכתה למענה חד משמעי בפסיקה הישראלית. עם זאת, עקרון ברור הוא, כי סעיף 3 לפקודת הנזיקין לפיו "כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהיה זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה" אינו מהווה מחסום להחלת דין הפורום גם על מעשה נזיקין שבוצע כולו או מקצתו בחו"ל, אם כללי המשפט הבינ"ל מפנים לדין המהותי הפנימי. (ע"א 98/67 ליבהר נ' שחם, פ"ד כא(2) 243). ביטוי למבוכה הקיימת בארץ ובעולם, בשאלת ברירת הדין בנוגע לעוולה שבוצעה בחו"ל ניתן למצוא בדבריו של כבוד השופט ש.לוין בע"א 701/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705: "שאלות מהסוג האמור מתעוררות בעיקר כאשר מתבררת בישראל תובענה בגין עוולה שבוצעה בחו"ל, שלעניינה - קיימת בשנים האחרונות התחרות בין תיאוריות משפטיות שונות, החל בתיאוריות הדוגלות בדין הפורום ודין מקום העוולה וכלה בתיאוריות הדוגלות ב'דין הראוי' (Proper Law) של העוולה ובאימוץ הדין בעל הזיקה האמיצה ביותר לעוולה... אין ספק בדבר שקשה לקבוע כיום קני מידה העולים מהפסיקה המגבשים מבחן ברור שאפשר לראותו כקו מנחה, ואפילו בפרשת CHAPLIN שבאנגליה מבוססות הלכות רוב השופטים במידה רבה על הצבת סייגים לעקרונות יסוד, המתייחסים לנסיבות המקרה ולא על דוקטרינות משפטיות יציבות וברורות;... גם סקירת האסמכתאות האמריקאיות המודרניות מגלה אוזלת יד להגיע להערכה אחידה לגבי ההלכות המחייבות בדיני ארצות הברית;... המבוכה בעניין זה כה רבה עד שהמחבר של קובץ המשפט הבינלאומי של המשפט המשווה ... רואה את שימושם של בתי המשפט בדוקטרינות בעניין זה רק כאמתלה וכ'תכסיס' המיועדים להגיע לתוצאה הצודקת ביותר בנסיבות העניין" (עמ' 726) במשפט המקובל נהוג להבחין בין עוולות שבוצעו במדינת הפורום ובין עוולות שבוצעו מחוצה לה. המקרה שלפנינו נופל לגדר האחרונות. בקשר לעוולות שבוצעו מחוץ למדינת הפורום, הכלל המסורתי האנגלי, שנקבע על ידי השופטWilles בפרשת Phillips v. Eyre הוא, כלל החבות הכפולה. כלל זה אומץ גם בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262), ועל פיו יחול דין הפורום כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים:       המעשה הוא בר תביעה אזרחית בהתאם למשפט הישראלי.       המעשה אינו מוצדק במקום ביצוע העוולה. על פי כלל זה, קיימת העדפה ברורה של דין הפורום, ואילו דין מקום ביצוע העוולה משמעותי פחות. למעשה, דין הפורום הוא הדין המבסס את עילת התביעה והדין הזר מספק לה רק תנאים מצטברים. (ר' ס. וסרשטיין-פסברג, "ברירת הדין וקביעת הנזק בתביעות נזיקין", משפטים כו 325, 343). כלל זה ופירושו המרחיב בפסיקה מאוחרת ניתפס ככלל בו מדגיש המשפט האנגלי את עליונותו הוא על פני כל משפטי העולם. הדבר התיישב היטב עם התפיסה הקולוניאליסטית שרווחה באותה עת (ר' חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, 1976, בעמ' 520). לכלל החבות הכפולה נוצרו עם השנים חריגים שאפשרו החלת דין סבירה וצודקת יותר במקרים מתאימים. אין מחלוקת כי במקרה שלפני מתקיימים שני תנאי המבחן. 6. לטעמי, בנסיבות המיוחדות של יחסי מדינת ישראל והשטחים המוחזקים, יש טעם רב באימוצו של כלל החבות הכפולה גם בעניננו, וזאת כאשר אין נסיבות מיוחדות המצדיקות קביעה אחרת. כפי שציינתי, אין הפסיקה הישראלית קובעת כלל ברירת דין ברור בנזיקין, ויחד עם כלל החבות הכפולה, החלו בתי המשפט באימוץ מבחן מירב הזיקות לפיו יוחל הדין בעל הזיקות האמיצות ביותר לאירוע. בעניין ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449, הוצע לראות במקום ביצוע העוולה נקודת מוצא לקביעת הדין החל, זאת תוך התחשבות ביתר הזיקות בעניין. זוהי כמדומה הגישה השלטת בארה"ב. (ר' גם ב. ברכה "לקראת כללים חדשים לברירת הדין בנזיקין?" עיוני משפט א (תשל"א) 167). ראוי להדגיש, כי בענין קלאוזנר, ולהבדיל מן המקרה שלפנינו, העוולה בוצעה בישראל, ואילו התובע היה אזרח ארה"ב. בעניין אבו עטיה הנ"ל, הן התובע והן הנתבע היו תושבי השטחים המוחזקים ומקום התאונה היה באל בירה. השאלה המרכזית שנבחנה היתה, האם בית המשפט הישראלי הינו פורום נאות לדון בתביעה. השופטת שטרסברג כהן דנה גם בכללי ברירת הדין הרצויים ושם קבעה כי: "הגישה המבקשת להחיל בכל מקרה את הדין שיש לו הקשר האמיץ ביותר עם בעלי הדין ושאר נסיבות הענין, שמעצם טיבה הוגנת ועושה צדק עם בעלי הדין ומתחשבת גם במאזן האינטרסים וגם במבחן הזיקות, עדיפה על גישת המבחן המסורתי שהביאה להחלת הדין המהותי האנגלי גם במקרים שדין אחר היה הולם יותר את המקרה מכל הבחינות" (עמ' 381). באותו עניין נקבע, כי הדין הירדני הוא הדין אליו היה לצדדים הקשר האמיץ ביותר והזיקות הרבות ביותר. כב' השופט ברק התמקד, בפסק דינו, בשאלת הפורום הנאות ומשאיר בצריך עיון את הדיון בשאלת ברירת הדין, תוך שהוא מציין כי שאלה זו סבוכה ביותר. כך גם כב' השופט בייסקי. כל השופטים באותו עניין היו בדעה כי בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, ועם זאת, יפים לעניננו דבריו של כב' השופט ברק: "שונה היה המצב אילו היה מעורב בפרשה גורם ישראלי משמעותי, כגון שאחד הצדדים הוא אזרח או תושב ישראלי, אשר מבחינת ציפיותיו הסבירות, הפורום הטבעי אינו בית משפט ביהודה ושומרון, אלא בית משפט בישראל... בענין זה יש להתחשב במיוחד, בנימוק נגד הפסקת התביעה, בעובדה שהיחסים בין ישראל לבין יהודה ושומרון אינם יחסים רגילים בין שתי מדינות ריבוניות ידידותיות, אלא ענין לנו באזור הנתון לכיבוש ישראלי, עליו מפעילה ישראל שליטה, המצוי בקרבתה, ואשר בו מתגוררים אזרחים ותושבים ישראלים" (סעיף 1 לפסק דינו). אכן, דברי השופט ברק כוונו לשאלת הפורום הנאות, אך לטעמי, ניתן להקיש מהם גם לשאלת ברירת הדין. בעניננו, שלא כמו בענין אבו עטיה הנ"ל, מעורב גורם ישראלי משמעותי. הנתבעת היא חברה ישראלית, הפועלת בשטחים המוחזקים, והמעסיקה הן תושבי שטחים והן אזרחים ישראלים. קשה לומר כי הנתבעת, כחברה ישראלית, גם בפעולתה בשטחים המוחזקים, רואה עצמה קשורה לדין הירדני ומצפה כי הנורמות הנהוגות בירדן יחולו עליה. זיקתה של הנתבעת היא לישראל ולדיניה. עובדות אלו משפיעות גם על הצד השני. ראוי לזכור, אין מדובר באירוע פנימי בין תושבי האזור. לתובע, כמי שעובד במפעל בבעלות ישראלית, יש ציפיה לגיטימית להחלת הדין הישראלי, בדומה לתושב שטחים העובד במפעל ישראלי בתוך הקו הירוק. (השווה פסק דינה של השופטת דורנר בת"א (י-ם) 910/82 המוסד לביטוח לאומי נ' אבו עיטא, פס"מ מח(2) 133). אין זה סביר להבחין לעניין שאלת הדין החל בין מעסיק ישראלי היושב בשטחים, ובין מעסיק ישראלי היושב בישראל, שניהם יושבים בחסות השלטון הישראלי. תוצאה שבה על פועלים ישראלים ופועלים מהשטחים, העובדים במפעל אחד, לא יחול דין אחד היא תוצאה מפלה ובלתי סבירה, שהרי אין מקום להבחין בין כללי זהירות שעל מעסיק ישראלי לנקוט ביחס לעובד שטחים, לעומת כללי זהירות שעליו לנקוט ביחס לעובד ישראלי (ור' גם תא 83875/95 הנ"ל). אכן, יש אולי בפוליסה הנפרדת לתושבי השטחים, אותה רכשה הנתבעת מאררט, כדי להצביע על ציפיה של הנתבעת להחלת דין שונה על תושבי השטחים. לכאורה, הנתבעת כלכלה את צעדיה בהתאם לדין הירדני, ואין זה צודק להחיל עליה כיום דין שונה. עם זאת, גם תושב האזור לא צריך להיפגע מתוצאות עריכת ביטוח שכזה, ואין מקום כי יושפע מהשאלה הביטוחית שאינה קשורה ישירות לשאלת הפיצוי הנזיקי. גם מנהל הנתבעת בעדותו כלל לא טען כי הניח שהדין הירדני הוא החל על פועליו, תושבי השטחים, אלא עולה מעדותו כי כלל לא נתן דעתו לשאלה זו: "ש. היכן הסבירו לך שהדין הירדני יחול. מי הסביר לך כי הדין הירדני יחול לצרכי הפוליסה. ת. זה התעורר רק במשפט הזה. סוכן הביטוח לא הזכיר לי. ש. היכן זה כתוב בפוליסה? היכן כתוב בפוליסה האישית של התובע כי חל הדין הירדני. ... ש. אמרו לך 'לפי הדין הירדני'. ת. בעת ביצוע הפוליסה? לא. ... ש. אתה שקלת את האינטרס של התובע בעת רכישת הפוליסה הזאת. ת. אני שקלתי את האינטרס של כל עובדי המפעל לא משנה מי הם, מה הם, ומהיכן הם. בימ"ש: כשסוכן הביטוח בא והסביר לך תשמע יש עובדי שטחים שקיימת אפשרות כי הביטוח יהיה על פי החוק הירדני ויש אפשרות כי הביטוח יהיה על פי החוק הישראלי, אפשרויות אלה הובאו לפניך בעת עשיית עסקה זאת עם סוכן הביטוח. ת. לא. כמו כן לא הייתי מודע לאפשרויות אלה. (עמ' 76-77 לפרוטוקול) בכל מקרה, כפי שציינתי עוד בתחילת הדברים, אין בפוליסה לבדה כדי לשמש ראיה מכרעת בבחינת זיקת הצדדים לדין מסוים, ויש להתחשב בכלל הנסיבות ובכלל הזיקות. במקרה שלפנינו, מדובר במעביד ישראלי ובמפעל ישראלי המעסיק הן תושבי שטחים והן אזרחים ישראלים, גם חברת הביטוח היא ישראלית, אופן הניהול והמיסוי של המפעל כפופים לדין הישראלי, התביעה מופנית כלפי המעביד, ויש בה כדי לגבש כללי זהירות הולמים של מעביד ישראלי. כללים אלה צריכים להיות שווים הן כלפי עובדים ישראלים והן כלפי עובדים מן השטחים. 7. כאמור, הן מבחן החבות הכפולה המסורתי והן מבחן מירב הזיקות המודרני יותר צריכים להתפרש לאור היחסים המיוחדים שבין מדינת ישראל והשטחים המוחזקים, אלה אינם מושתתים, כאמור, על יחסי ריבונות הדדיים. לפיכך, הן לפי מבחן החבות הכפולה המחיל את דין הפורום והן לפי מבחן הזיקות יש להחיל את הדין הישראלי בעניננו. 8. שאלת האחריות: כאמור, במהלך עבודתו של התובע במפעל הנתבעת על מכונה לחיתוך ברזל, נקטעו 6 מאצבעותיו של התובע, כאשר ירדה סכין המכונה (הגליוטינה) על ידיו של התובע. לטענת התובע, נהג לעבוד על המכונה עם עובד אחר, ברנרד שמו, שהיה אחראי על הפעלת המכונה. התובע נהג לסייע לברנרד בחיתוך הברזל במכונה. לטענת התובע, ביום התאונה, עזב ברנרד את המכונה למספר דקות והורה לו להמשיך ולחתוך את הברזל עד שישוב. באותן דקות קרתה התאונה. מוסיף וטוען התובע, כי הרשת שאמורה היתה למגן את המכונה היתה מורמת על ידי קרש שהונח במקום, וזאת כדי ליעל את קצב העבודה (עמ' 9 לפרוט' מיום 14.10.98). מוסיף וטוען התובע, כי למכונה יש מנגנון הגנה אוטומטי (מיקרוסוויטש) אשר מונע את פעולתה כאשר הרשת מורמת, אלא שמנגנון ההגנה לא היה במקומו, בעת האירוע. לעומתו, טוענת הנתבעת כי ברנרד היה מפעילה היחיד של המכונה לחיתוך ברזל, ואילו תפקידו של התובע היה בהגשת הברזל לצורך חיתוכו על ידי ברנרד. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לא רק שהתובע לא קיבל הוראה לעבוד על המכונה בעצמו, אלא שהדבר נאסר עליו במפורש, וכי כשעשה כן, גם לפני קרות התאונה, עשה זאת על דעת עצמו ובניגוד להוראה מפורשת שניתנה לו. התובע הגיש את מכתבו של אינג' קורן וינקלר, עובד של קמ"ט עבודה במנהל האזרחי, אשר נשלח על ידי קמ"ט העבודה לחקור את התאונה. (ת/12) המכתב מופנה לבא כוח התובע, כיוון שרק בעקבות בקשתו התקיימה בדיקה של הארוע. הנתבעת עצמה טרחה לשלוח לקמ"ט העבודה במנהל האזרחי הודעה על התאונה רק ביום 22.1.96, כחמישה חודשים לאחר הארוע, ורק בעקבות דרישתו של קמ"ט העבודה (ר' נ/8, וכן עדות מנהל הנתבעת בעמ' 65). במכתבו ציין אינג' קורן וינקלר כי: "משחזור התאונה שהוסבר לי ליד המכונה הוברר לי שזו היא גרדומה (גליוטינה) למתכת המכונה לא היתה בזמנו וגם לא בזמן ביקורי 'גדורה לבטח' (וזאת בניגוד לחוק)". אין מחלוקת כי התובע לא יכול היה להחדיר את ידו לתוך המכונה אם הרשת היתה מורדת. לפיכך, התוצאה החמורה שנגרמה לתובע מלמדת כי המכונה לא היתה מגודרת לבטח. גם מעדות נציגי הנתבעת עולה, כי המיקרוסוויטש, שאמור לנטרל את פעולה הגליוטינה כאשר אחת הסבכות של הרשת מורמת, לא היה תקין בעת הארוע. ור' לעניין זה עדותו של יהונתן עשרי מנהל עבודה במפעל: "לשאלת בית המשפט: ביום המקרה הייתי 5 דקות לפני המקרה. הייתי במשרד ואיך ששמעתי שמישהו חתך את ידיו לא ידעתי שזה התובע. ישר צעקו לעברי מישהו חתך את האצבעות קיבלתי אותו במדרגות חבשתי לו אצבעות הזמנו אמבולנס וירדתי איתו לבית החולים וביקשתי מברנרד שלא לחתוך בגליוטינה. והייתי איתו בבית חולים. למחרת היום סיימתי את המילואים באתי בבוקר וראיתי כי הסוויץ לא במקום. אני לא זוכר מה היה על המכונה. אני גם לא זוכר איזה פחים חתכו. ... ש. כשאתה אומר שהסוויץ לא היה במקום למה כוותך? ת. כאילו הוא הוזז מהמקום שמפסיק אותו ברגע שמרימים את הסבכות. ש. וכשהחזרת אותו למקום הוא פעל? ת. כן. ש. אתה יכול להעריך איך יכול להיות שזה זז? ת. יכול להיות שמישהו הזיז אותו. אם הסוויץ יזוז 5 מ"מ לכאן או לכאן, אחת הסבכות אל תעבוד. אם מרימים סבכת שמאל, ולוחצים על הדוושה, הגליוטינה לא תעבוד. הסבכה השניה אותו הדבר מרימים אותה ולא צריך עד הסוף רק מזיזים אותה איזה 2 ס"מ וזה מפסיק את הגליוטינה". (עמ' 52-53) ראה גם עדותו של יוסי מרגלית, מנהל הנתבעת: "ש. למחרת התאונה כשמחכים לראות מה קורה עם המכונה, מה היה מצבו של המיקרוסוויטש. ת. היה תקין. אלא שככל הנראה כתוצאה ממכה כל שהיא יזומה או שלא יזומה הוזז קמעא ממקומו, החזרנו אותו למקומו, המכונה עבדה באופן תקין, ובמלואה" (עמ' 67) יוצא מהאמור, כי מנגנון ההגנה המרכזי של המכונה, דהינו המיקרוסוויטש, לא היה תקין בעת הארוע. הדבר איפשר את פעולת הגליוטינה גם כשהרשת מורמת. אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובע הזיז בעצמו את המיקרוסוויטש. טענה זו לא הוכחה והתובע אף לא נשאל בקשר אליה. 9. המסקנה היא, כי בעת הארוע, המכונה לא היתה מגודרת בצורה בטוחה, דבר שהוביל לתוצאה הקשה. בנוסף לכך, לא היה שילוט כלשהו בסמוך למכונות המזהיר מסכנותיהן, וכן לא מולאה כראוי חובת ההדרכה לענין בטיחות במפעל. מעדותו של מנהל העבודה, יהונתן עשרי, עולה כי הוא זה שנוהג להזהיר את העובדים החדשים והותיקים "מכל המכונות, לאו דוקא מהגליוטינה" (עמ' 58). משנשאל מתי הזהיר את התובע מפני עבודה על הגליוטינה ענה כי: "כל עובד שבא לדרוש עבודה לפני שהוא נכנס אני עושה לו סיבוב ומראה לו את המכונות מראה את העבודות, מזהיר מסכנות למיניהן נותן לו כפפות" (עמ' 58). דהינו, מעבר להסבר הכללי אותו קיבל, כנראה, התובע עם קבלתו לעבודה, לא קיבל התובע הסבר בדבר מסוכנות העבודה על המכונה שעליה עבד יחד עם ברנרד. הפגם הקשה בגידורה של המכונה, העדר השילוט והעדר הדרכה מתאימה על כללי בטיחות בעבודה עם המכונה, כל אלה עולים כדי התרשלות הנתבעת. אין אני מוצא מקום לקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התובע פעל בניגוד להוראות מפורשות שלא להפעיל את המכונה. הוכח כי תפקידו של התובע היה יותר מאשר הגשת הפח לברנרד, ותפקידו כלל גם סיוע לברנרד לדחוף את הפח אל תוך המכונה עצמה (ר' עדות ברנרד בעמ' 38). כמו כן, אין זה סביר בעיני כי התובע, על אף אזהרות חוזרות ונשנות כלפיו, כפי שנטען על ידי הנתבעת, החליט על דעת עצמו להפעיל את המכונה בעצמו. גם מנהל הנתבעת עצמו הודה כי לא היו לתובע בעיות משמעת מיוחדות (ר' עדותו בעמ' 91). העד ברנרד העיד, כי התובע ניסה לשכנע אותו לחתום על תצהיר נ/2, ואף הציע לו כסף עבור חתימתו, אך הוא לא הסכים לכך (עדותו בעמ' 33). עם זאת, דווקא בעובדה זו יש כדי לחזק את גרסת התובע. כעולה מנ/2, ברנרד התבקש להצהיר כי: "המכונה היתה עם תקלה בחשמל" וכי היה עד לכך שהתובע "עבד במכונה הנ"ל לתקופה ארוכה לפי דרישת הממונים עליו". קשה להניח כי התובע היה מבקש מברנרד להצהיר על דבר מה שיש בו כדי להטיל בברנרד עצמו אשם כלשהו, אם הדבר כלל איננו נכון. גם מעדותו של העד שריף, שעבד במפעל למעלה משמונה שנים, ואשר לטענתו גם עבד עם ברנרד ועם יוני על מכונת הגליוטינה עצמה, ניתן ללמוד כי לא היו הוראות שאסרו על פועלים אחרים לעבוד על מכונת הגליוטינה כאשר ברנרד אינו נמצא במקום. עם זאת הוא ציין, כי בד"כ נהגו לעבוד על המכונה שני פועלים ולא פועל אחד (עמ' 13 לעדותו מיום 31.10.99). בין כך ובין אחרת, יש לקבל את גרסת התובע לדברים ולדחות את טענת נציגי הנתבעת לפיה הורו במפורש לתובע שלא לעבוד על המכונה לבדו. 10. אין גם לקבל את טענת הנתבעת, כי בהתנהגות התובע היה משום אשם תורם. עקרונות חלוקת האחריות לתאונת עבודה בין עובד ומעביד נקבעו כבר בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 593, שם נאמר: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו" (עמ' 603). לפיכך, הנטיה היא שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה, בולט לעין. יפים לעניננו גם דבריו של השופט לנדוי בע"א 7/65 מוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים" (עמ' 211-212). בענייננו, בו התרשלה הנתבעת הן בגידור המכונה, הן בהעדר שילוט מתאים והן באי מתן הדרכה נאותה לגבי בטיחות העבודה במכונה, אין בידי לקבל את טענתה בדבר אשם תורם כלשהו, מצדו של התובע. לפיכך, אני קובע כי הנתבעת נושאת במלוא האחריות לנזק שנגרם לתובע בתאונת העבודה. 11. חישוב הנזק: א. הנכות הרפואית והתפקודית : לתובע נקבעה בעקבות התאונה נכות רפואית של 44% (ר' חוות הדעת הרפואיות ת/ 14, ת/15). התובע טוען, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 100%, לאור היותו חסר השכלה, חוסר יכולתו לעשות פעולות בסיסיות וחוסר הצלחתו למצוא עבודה כלשהי. אין בידי לקבל טענה זו של התובע, לא הובאו על ידו ראיות כלשהן, לרבות חוות דעת רפואית, מהן ניתן ללמוד על שיעור נכות תפקודית גבוהה יותר משיעור הנכות הרפואית. חשוב לציין, כי לתובע הוצע לשוב לעבוד במפעל הנתבעת, מעבר לכך, הוא בעל רשיון נהיגה, וגם בכך יוכל אולי לעשות שימוש לצורך השתכרות עתידית. לפיכך, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 44%, בדומה לנכותו הרפואית. ב. לעניין שכרו של התובע, הנתבעת הגישה את דו"חות השכר אותם העבירה למנהל האזרחי (נ/7). מאותם דו"חות עולה, כי שכרו הממוצע של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה עמד על 1290 ₪ ברוטו. אין בידי לקבל את חוות הדעת של ד"ר פילר, שהוגשה על ידי הנתבעות, בה נותחה רמת השכר בשטחים המוחזקים. חוות הדעת עוסקת בניתוח שכר ברמה הכללית בתוך השטחים המוחזקים, אין היא מתייחסת למקרה הספציפי שלפנינו. אין סיבה להניח כי התובע היה מפסיק את עבודתו במפעל, לולא התאונה שארעה לו. גם מעדותו של מנהל הנתבעת הסתבר, כי הוא מעסיק במפעלו תושבי שטחים במשך שנים מספר, וכי ברבות השנים, עולה השכר בהתאם לתפקידים אותם הם ממלאים. לתובע אף הוצע להמשיך לעבוד במפעל גם לאחר פציעתו, כך שיש להניח כי עבודתו סיפקה את מעסיקיו. לפיכך, הייתי מעמיד את שכרו את התובע, לצורך חישוב הפסד השתכרות בעתיד על 1290 ₪, נכון למועד התאונה. את הפסד ההשתכרות יש לחשב לפי הנכות התפקודית שנקבעה לו, דהינו 44%, ועד להגיעו לגיל 65. ג. אובדן זכויות סוציאליות, אין אני מוצא מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור אובדן זכויות סוציאליות בדמות קרן פיצויים שהופרשה על ידי הנתבעת. ראשית, שיעור ההפרשות לקרן לא הוכח כדבעי. שנית, לתובע הוצע, כאמור, לחזור לעבוד במפעלה של הנתבעת, ומסיבותיו שלו, ויתכן שמוצדקות הן, סרב לחזור לעבוד במפעל. בנסיבות אלו, אין אני מוצא מקום לחייב את הנתבעת בתשלום עבור אובדן קרן הפיצויים. ד. כאב וסבל, לתובע נכרתו 6 אצבעות בשתי ידיו. כמו כן, סבל התובע מדיכאון בעקבות פציעתו. אין ספק כי מגיע לתובע פיצוי בגין כאב וסבל. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע לשילוש הפיצוי בגין כאב וסבל. נראה לי צודק בנסיבות המקרה, לקבוע סכום גלובאלי בסך של 120,000 ₪ לפי ערכם ביום פסק הדין. ה. הוצאות רפואיות, בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד יש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 30,000 ₪. ו. עזרה בעבר ובעתיד, לאור העובדה כי לא התבקש בכתב התביעה פיצוי בגין עזרה סיעודית בעבר ובהווה, ולא הובאה כל ראיה על הצורך בכך, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. 12. הכיסוי הביטוחי: נקבע לעיל, כי הנתבעת נושאת באחריות לנזקי התובע ואחראית לפצותו לפי הדין הישראלי. השאלה האחרונה שנותרה להכרעה היא, האם אררט, שביטחה את הנתבעת בביטוח חבות מעבידים, אמורה לשפות את הנתבעת בגין הפיצוי שישולם לתובע. כפי שציינתי בתחילת הדברים, לנתבעת היו שתי פוליסות ביטוח של אררט. פוליסה אחת לעובדים ישראלים (נ/5), אשר קובעת במפורש, כי הביטוח לפי פרק חבות מעבידים אינו מכסה "חבות המבוטח כלפי עובדיו שהנם עובדי השטחים המוחזקים על ידי צה"ל, בעת העסקתם בשטחים אלה". פוליסה אחרת, החלה על תושבי השטחים הפועלים אצל הנתבעת, מסייגת את חבותה של אררט לסכומים שישולמו לפי הדין הירדני (נ/4), וכך נקבע בסעיף הרלוונטי: “WORKMEN’S COMPENSATION POLICY (as per Labour Law & Amendments) …if at any time during the period of insurance any employee described in the Schedule in the Insured’s service shall sustain personal injury by accident or disease and if the Insured shall be liable to pay compensation for such injury under the Laws: Jordan &/or Palestinian Labour Law and its amendments of 1976 then subject to the terms exceptions and conditions contained herein or endorsed hereon the Company will indemnify the Insured against all sums for which the Insured shall be so liable or pay in his name and will in addition be responsible for all costs and expenses incurred with its consent in defending any claim for such compensation, all subject to the above Laws”. סעיף זה קובע, כי אם תחויב המבוטחת לשלם פיצוי בגין תאונת עבודה שארעה לאחד מעובדיה לפי החוק הירדני על תיקוניו, תשפה אררט את המבוטחת בסכום זה. טוענת אררט, כי אם יקבע על ידי בית המשפט, כפי שאכן נקבע, כי הדין החל לצורך הפיצוי הוא הדין הישראלי, לא מוטלת עליה החבות לפצות את הנתבעת מעבר לסכומי הפיצוי המגיעים לפי הדין הירדני. לעומתה טוענת הנתבעת, כי התקשרותה עם חברת הביטוח אררט נעשתה באמצעות סוכן הביטוח אמיר אזולאי. זה ביקש ממנה תוספת של פרמיה לצורך ביטוח תושבי השטחים, והובטח לה על ידו כי יש לה כיסוי ביטוחי מלא. לפיכך, יש לטענתה לחייב את אררט בשיפויה, אם תיקבע אחריותה כלפי התובע, גם לפי הדין הישראלי. לא אוכל לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. הסכם הביטוח (נ/4) קובע תקרת שיפוי לפי החוק הירדני. הסכם דומה היה לנתבעת גם עם חברת הביטוח "מנורה" עמה התקשרה בעבר, אשר אף היא היתה כפופה לתנאי פוליסה לפי החוק הירדני (ר' נספח ו' לסיכומי אררט). גם הסכם הביטוח נ/5 אינו חל בעניננו, כיוון שהוא מוציא באופן מפורש מתחולתו את עובדי הנתבעת תושבי השטחים. הסוכן אמיר אזולאי, אשר לפי הטענה הבטיח לנתבעת כיסוי ביטוחי מלא, שוהה בחו"ל, ועל כן לא הובא לעדות. לפיכך לא ניתן היה להתרשם ממצג כזה או אחר שיצר כלפי הנתבעת. 13. לאור כל האמור, אין מנוס מן המסקנה כי הכיסוי הביטוחי של אררט עומד על סכומי הפיצוי של החוק הירדני, ואילו בשאר הפיצוי צריכה לשאת הנתבעת בעצמה. ראוי לזכור, הפרמיות אותן שילמה הנתבעת לאררט, בגין עובדי השטחים התאימו לכיסוי ביטוחי לפי החוק הירדני, לפיכך לא ניתן לחייב כיום את אררט לשלם סכומים החורגים מן הכיסוי הביטוחי. לאור העובדה כי חוות דעת המומחה לענין הדין הירדני הוגשה בהסכמה, יחושב הסכום שבו מחויבת אררט לפי חוות דעת זו. 14. לסיכום, לאור האמור, התביעה מתקבלת. על הנתבעת לשלם את הסכומים שנקבעו בסעיף 11 לפסק הדין, וזאת למעט סכומים שישולמו על ידי אררט לתובע לפי הדין הירדני. כמו כן מחויבות הנתבעות בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% וכן הוצאות משפט. סכיןתאונת עבודה