האם הנהג נהג במהירות מופרזת בדרך עירונית או בין עירונית ? פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) ב-ת 14232/04 מיום 24.11.04. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בנהיגת רכב במהירות של 95 קמ"ש במקום 70 קמ"ש בשטח עירוני בניגוד לסעיף 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "תקנות התעבורה"), והוטל עליו קנס בסך 750 ₪. 2. המערער מבקש לזכות אותו, ולחילופין להרשיעו בנהיגת רכב במהירות של 95 קמ"ש במקום 70 קמ"ש בדרך בין עירונית, ולהטיל עליו קנס בשיעור 250 ₪ (בהתאם לשיעור ברירת הקנס בגין עבירה זו). 3. העובדות הצריכות לענייננו הן, כי ביום 26.8.03 סמוך לשעה 08:30, נהג המערער מכונית פרטית מכיוון גבעת משואה לכיוון רח' אהרון שולוב, בכביש שבו המהירות המרבית המותרת הנה 70 קמ"ש (על פי תמרור בכביש). שוטרת תנועה שהוצבה במקום ובידה מכשיר מדידת מהירות מסוג ממל"ז עצרה את המערער ורשמה לו דו"ח על פיו נסע במהירות של 100 קמ"ש (הצדדים הסכימו כי יש להפחית מן המהירות 5 קמ"ש לאור ההלכה שנקבעה בע"פ 4682/01 לוי-עטייה נ' מדינת ישראל פ"ד נח(1) 304). בא כוח המערער חזר על טיעוניו אשר העלה בפני בית משפט קמא שעניינן: תקינות ואמינות מכשיר מדידת המהירות ולאופן הפעלתו על ידי השוטרת. לחילופין, כי אין המדובר בדרך עירונית אלא בדרך בין-עירונית. לדבריו, לא הצליחה המשיבה להוכיח כי מדובר בדרך עירונית, ולפיכך יש לשנות את סעיף העבירה מנהיגה במהירות בדרך עירונית לנהיגה במהירות בדרך בין-עירונית (הנפקות לכך הנה בגובה הקנס ובמניין הנקודות). 4. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. לדבריו, אין לו מה להוסיף להכרעת הדין המפורטת של בית משפט קמא, בגדרה התייחס לכל השאלות שעורר בא כוח המערער. 5. באשר לטענות הקשורות למהירות שנמדדה, לא מצאתי שיש מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. בהכרעת דינו המלומדת והממצה, מזכיר לנו שופט בית משפט קמא כי לאור הפסיקה ניתן לקבוע כי הממל"ז אכן אמין ואין צורך בהוכחת אמינותו כל פעם מחדש. בנוסף, הוא התרשם מהשוטרת שביצעה את כל הבדיקות הנדרשות עובר למדידה, וכי מדובר בשוטרת מיומנת ובעלת ניסיון. כהערת אגב הוא מציין, שהמערער עצמו מעולם לא טען בפניו שהוא נסע במהירות המותרת. מכל אלו הגיע השופט קמא למקנה שהמערער נסע במהירות המיוחסת לו. השאלה השנייה העולה מן הערעור הנה, האם כדין קבע בית משפט קמא כי מדובר במקרה דנן בדרך עירונית וכי הרימה התביעה נטל הוכחתה לגבי עובדה זו? גם כאן מקובלות עלי קביעותיו של בבית משפט קמא, וכי בדין כתב את שכתב בהכרעת דינו. הגדרתה של "דרך עירונית" מופיעה בתקנה 1 לתקנות התעבורה: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו 'כניסה לתחום דרך עירונית', ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו 'קצה תחום דרך עירונית'". אכן, כפי שציין בית משפט קמא: "כבר נקבע בפסיקה ואין על כך עוררין כי אין לתביעה צורך להביא ראיות כי בכל כניסה וכניסה בירושלים מוצב תמרור כי מדובר בדרך עירונית" (עמ' 10 להכרעת הדין, שורות 14-15). הוא הפנה לע"פ (ירושלים) 347/95 יהודה מוק נ' מדינת ישראל תק-מח 97(1), 260 ,עמ' 268, שם נאמר כי "... אינני יכול להניח כי כוונת המחוקק היתה שבכל מקרה של אישום על פי תקנה זו יהא צורך להוכיח את תמרור כל הכבישים שניתן להיכנס דרכם לעיר פלונית, ולענייננו לירושלים, קרי תמרור ב/24", וכן לע"פ (ירושלים) 2165/01 תלמן חרבי נ' מדינת ישראל תק-מח 2001(2), 16186, אשר קבע כי "אין הגיון לדרוש משוטר שיסתובב סביב כל הכניסות לירושלים ויבדוק את התמרור במקום, כאשר מדובר ברחוב שנמצא בלב לבה של העיר". ובאשר לשאלת הנטל הרובץ לפתחה של התביעה להוכיח התקיימות יסוד זה כרכיב נסיבתי של העבירה, ציין בית משפט קמא, שלמרות שישנה מחלוקת פוסקים בעניין (והוא מביא פסיקה מבית המשפט המחוזי), הוא אינו מוצא טעם בקביעה לפיה בכל תיק מהירות שבו מתנהלות הוכחות, תגיש התביעה הוכחות באשר לקיום התמרורים הנדרשים. זאת בעיקר לאור העובדה שיש לבית המשפט, כבית משפט לעניין מיוחד, ידיעה שיפוטית בעניין, ולנוכח התנהגותו של המערער. הלה כפר כפירה מלאה באשמתו ורק בשלב ההוכחות "נזכר" להעלות את הטענה הנדונה. לאחר שהתביעה הודיעה כי בידה תעודת עובד ציבור המוכיח את קיומם של התמרורים הנדרשים, התנגד בא כוח המערער נמרצות להגשת ראייה בשלב הסיכומים. 6. לסיכום, אינני מוצא מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא ודין הערעור להידחות. במידה והקנס טרם ישולם, יש לשלמו עד יום 15.5.05. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות