השאלה היחידה אשר הועמדה לדיון היתה - כיצד יכול היה הנהג, אשר נתפס נוהג במהירות של 173 קמ"ש ממרחק של 268.6 מטר, לעצור את רכבו מייד ובסמוך לניידת המשטרתית במרחק של 10 מטר, שהרי על פי המהירות המיוחסת לו, הרכב יכול לעצור במרחק של כ- 400 מטר? להלן פסק דין בסוגיית גרסה של שוטר לעבירת תנועה: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) בתיק ת' 7357/05, מיום 19.4.05. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של נהיגה בדרך שאינה עירונית במהירות של 168 קמ"ש כאשר באותו קטע כביש המהירות המותרת הנה 90 קמ"ש. העונש אשר הושת על המערער היה 5,000 ₪ קנס, 8 חודשי פסילה, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וכן, 21 יום מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא ינהג במהירות מעל 50 קמ"ש מעל המותר או בזמן פסילה. 2. בא כוח המערער טוען שהרשעת המערער נבעה מהעדפת בית המשפט את גרסת השוטר על פני גרסת המערער, כאשר השאלה היחידה אשר הועמדה לדיון היתה - כיצד יכול היה המערער, אשר נתפס נוהג במהירות של 173 קמ"ש ממרחק של 268.6 מטר, לעצור את רכבו מייד ובסמוך לניידת המשטרתית במרחק של 10 מטר, שהרי על פי המהירות המיוחסת לו, הרכב יכול לעצור במרחק של כ- 400 מטר? המערער הודה שהוא נסע במהירות מעל המותר אך זו היתה 120 קמ"ש, לפי מכשיר בקרת שיוט שיש לו ברכב. הוא הוסיף וטען: "לא יתכן כי הנהג, זוהה ע"י השוטר ממרחק של 268.6 מטרים ועצר לאחר רכב המשטרה, כשהמהירות בה נסע - טרם ההוראה לעצור - היתה זו שיוחסה לו בכתב האישום". במלים אחרות, סדרת הפעולות שעל השוטר לעשות, מצד אחד, מרגע שהוא מזהה את המטרה שלו במכשיר הממל"ז, ועד שהוא נותן ההוראה, וסדרת הפעולות שעל הנהג לעשות, מצד שני, מרגע שהוא מזהה את השוטר המאותת לו לעצור, אורכות זמן שלפי חישוביו, המערער היה חולף על פני ניידת המשטרה תוך 5.58 שניות ועוצר במרחק ניכר מהניידת. לפי זה, אין זה הגיוני שבמסגרת הזמן האמור יכול היה המערער לעצור את רכבו בסמוך לניידת. תיאור זה מלמד על קיומו של פגם בעדות השוטר. לעומת זאת, המהירות בה הודה המערער, שהיא 120 קמ"ש, מתיישבת עם גרסת השוטר. לכל הפחות, הוא טוען, יש בכך כדי לעורר ספק סביר שיש בו כדי להעדיף את גרסת המערער. מדובר בעניין של שיקול לוגי שאין לערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור. הוא ביקש להתערב בהכרעת הדין ולקבוע שהמערער נהג במהירות בה הודה, קרי 120 קמ"ש במקום 90 קמ"ש. באשר לחומרת העונש הוא ביקש להקל בעונשו של המערער, מאחר והלה למד את הלקח, והפקיד את רישיונו למשך חמישה חודשים. 3. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור, ולהלן תמצית טענותיו: מדובר בערעור הנשען על טענה בדבר הערכות הנתונות לפרשנויות שונות. מקומו של דיון בפרשנויות אלה הוא בערכאה קמא; טענה זו הועלתה והיא נבחנה על ידי בית המשפט קמא אשר דחה את הפרשנויות של בא כוח המערער וקבע לגביהן שאינן רלוונטיות (בעיקר זמן הזיהוי); בית המשפט קמא קבע כי גרסתו של השוטר הנה מהימנה עליו; עת נתפס המערער והודע לו על המהירות בה נסע, הוא לא הגיב, כפי שניתן לצפות אילו נסע במהירות של 120 קמ"ש, בעיקר כאשר מדובר בפער גדול של מהירות. באשר לעונש, ביקש בא כוח המשיבה שלא להתערב בו. לדידו, מדובר בעונש מידתי ואיננו חריג בחומרתו. 4. בהכרעת הדין התייחס בית המשפט קמא לטענות הנוגעות להערכות אשר העלה הסנגור המלומד. בית המשפט קמא קבע: "אשר לטענות ב"כ הנאשם, בעניין חישובי השניות ... מדובר בהערכות כשיש לומר לגביהן שני דברים: האחד, זמן הזיהוי והמדידה אינם רלוונטיים ויש (אם בכלל) לערוך החישוב רק מרגע הקליטה, והשני, איזה ראיה יש, ממנה ניתן לקבוע כי הנאשם נהג לאורך כל אותם 268 מטר במהירות בה נקלט על ידי השוטר. ומכאן שלא ניתן להתבסס על הערכות אלה ואין בהן כדי לערער על ממצאי הממל"ז" (עמ' 3 להכרעת הדין, ש' 1-6). כאשר קביעת בית המשפט מבוססת על נתונים עובדתיים, מהם הוא מגיע למסקנות מסוימות, ומסקנות אלה נראות סבירות על פניהן, אין ערכאת הערעור לוקחת על עצמה את התפקיד של הערכאה הדיונית ובוחנת את העניין מחדש כל עוד לא קיימת בפניה ראיה ברורה שיש בה כדי להטיל ספק במסקנה אליה הגיעה אליה הערכאה הדיונית: "הלכה היא שבית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בסוג זה של מימצאים, למעט במקרים חריגים שבהם נמצא כי 'ממצאים אלה הם בלתי סבירים בעליל או נטולים כל אחיזה בחומר הראיות'" [ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 140 (2000); כן ראו: ע"פ 5041/04 ג'אד נ' מדינת ישראל (2005)]. כפי שקבע בית משפט קמא, אין ראיה לפיה ניתן לקבוע שהמערער נהג לאורך כל אותם 268 מטרים במהירות המיוחסת לו בכתב האישום מרגע שנקלט. בנוסף לכך, כאשר מדובר בהערכות, בטווחים כה זעירים שמטבע הדברים שונים הם מאדם לאדם, לא ניתן לסמוך על כך כממצא, כאשר טווח השוני לא ניתן למדידה. לא למיותר להעיר, ששתיקתו של המערער עת הודע לו מהו ממצא הממל"ז, כאשר יש פער עצום בין המהירות בה הודה בבית המשפט והמהירות המיוחסת לו בכתב האישום, יש בה כדי לחזק מסקנתו של בית משפט קמא. לאור האמור, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. 5. באשר לערעור על חומרת העונש, מדובר בהפרש עצום של מהירות מעל המהירות המותרת (78 קמ"ש). לא אחת נקבע שמהירות מופרזת הנה אם כל הצרות. נוכח מגבלות טווח התגובה של הנהג או הרכב יכולים להתרחש תרחישים חמורים של פגיעות בגוף וברכוש. משכך, נחה דעתי כי העונש אשר הושת על המערער הנו ראוי בנסיבות העניין, ודין הערעור על חומרת העונש להדחות. 6. סיכומם של דברים הנו, כי הערעור, על שני פניו, נדחה. המערער יפקיד את רישיונו למשך שלושה חודשים נוספים וזאת החל מיום 15.12.05. משטרהשוטר