גרימת מוות ברשלנות - פסילת רישיון

החלטה ביום 28.9.05 הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה, המייחס לו עבירה של גרימת מוות בהתרשלות, תוך נהיגת רכב, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. נוכח מעורבותו של המשיב בתאונה הקטלנית נפסל רשיון הנהיגה שלו פסילה מנהלית ולאחר הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה לפסול את רשיון הנהיגה עד תום ההליכים במשפט. ביום 13.11.05 פסק בית משפט השלום לתעבורה (כב' השופט ויטלסון), כי אמנם יש ראיות לכאורה העשויות להוליך להרשעתו של המשיב בדין, אולם, הראיות אינן משקפות רמת רשלנות המעידה על קיומה של סכנה מתמשכת מצד המשיב בנהיגה עד כדי סיכון שלום הציבור ולכן אין מקום לפסול את רשיון הנהיגה שלו. מכאן הערר של המאשימה שלפני. כתב האישום אומר כי ב-24.6.05 לפנות בוקר עשו שני בני זוג את דרכם רוכבים על קטנוע בכביש מס' 2, סמוך לכפר שמריהו לכיוון לתל אביב. בין מחלף רבין (כפר שמריהו) סטה הקטנוע מסיבה כלשהי לימין הדרך ופגע במעקה בטון. שני הרוכבים נפלו ממנו. אותה עת נהג המשיב ברכב מסוג G.M.C (להלן: "הרכב הפוגע") באותו כביש ובאותו כיוון נסיעה. המשיב הגיע אל קרבת המחלף לאחר שהקטנוע התהפך בלי להבחין בקטנוע וברוכביו. הרכב הפוגע התנגש בקטנוע ופגע גם ברוכבת (אשתו של נהג הקטנוע) והדף אותה למרחק 37 מ'. היא נפטרה. נוכח הנסיבות מייחס כתב האישום למשיב נהיגה רשלנית חסרת זהירות בכך שלא ניתנה תשומת לב לדרך ובכך שמהירות הנסיעה של הרכב הפוגע היתה גבוה מן המהירות המותרת ובכך נמנעה שליטה מלאה ברכב הפוגע ובכלל זה נמנעה עצירת הרכב או הסטתו מנתיבו בעוד מועד כדי למנוע את התאונה. השופט הנכבד קמא השתית את החלטתו על כך שהתרחשות התאונה היא תוצאה של אירוע בלתי צפוי לחלוטין; ייתכן שהקטנוע והנוסעים "נפלו" לתוך נתיב נסיעתו של המשיב סמוך מאוד לרגע שבו הגיע אליהם ומכאן שהמשיב "נקלע למצב מסובך, נדיר ובלתי צפוי". נוכח נדירות הסיטואציה ומצב הדחק שאליו המשיב נקלע, אין לחשוש כל כך ממסוכנותו בעקבות החזרת רשיון הנהיגה לידיו. השופט כי תיק החקירה אינו מגלה בברור איזה פרק זמן חלף מהרגע שהמנוחה נפלה אל הכביש ועד לרגע שהמשיב פגע בה פגיעה אנושה וקטלנית. המדובר בדרך בינ-עירונית שבה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש. בוחן התאונה מצא כי מהירות נסיעתו של המשיב בעת הפגיעה בקטנוע היתה כ-83 קמ"ש לפחות (בשל מנגנון מניעת החלקה שבבלמי הרכב הפוגע, אין סימני בלימה על הכביש ומנגד ברור שהרכב הפוגע לא נעצר במקום התאונה אלא גרר את הקטנוע ואת המנוחה עוד מרחק של עשרות מטרים. מכאן מתבקש שהמהירות שנקבעה בידי הבוחן אינה משקפת את המהירות למעשה והיא בגדר קביעת ערך מינימלי). הבוחן גם שחזר את התאונה ולפי שחזורו בהנחה שהמשיב נהג במהירות 90 קמ"ש הוא אחר בתגובתו ב-2.4 שניות, ואם נסע במהירות 100 קמ"ש הוא אחר בתגובתו ב-0.9 שניות. אין לאל ידי לקבל את מסקנתו של השופט הנכבד בדבר נדירותו של מצב הדחק שהמשיב נקלע אליו ובדבר הסבירות הנמוכה של התרחשות מצב דברים כזה. התאונה התרחשה בכביש רחב (3 מסלולי תנועה בכיוון נסיעת הרכב הפוגע) מואר ששדה הראיה בו פתוח למרחק גדול. לפי שחזור שערך בוחן התאונה עם המשיב נמצא כי המשיב הבחין בקטנוע המוטל על הכביש ממרחק של 122 מ' (בהנחה שהקטנוע מוטל לאורך ציר התנועה. שכן, בשחזור כאשר הקטנוע מוטל לרוחב ציר התנועה הבחין המשיב בו ממרחק העולה על 140 מ'. הבוחנים שהשתתפו בשחזור הבחינו בקטנוע ממרחק גדול יותר). בנתונים אלה הביע הבוחן את דעתו שניתן היה למנוע את התאונה אילמלא אחר המשיב בתגובתו (אחור בתגובה משמעותו, כך אני מבין, הבחנה מאוחרת מידי במצב המצוקה שנוצר). הכלל הוא שנהג מחוייב בהתבוננות מתמדת בנעשה בדרך שלפניו. נסיון החיים, למרבה הצער, נסיון יום יומי, מראה שתאונות עלולות להתרחש וליצור מכשול בנתיבי התנועה. כך היה גם בתאונת הקטנוע. חובת ההתבוננות המתמדת מבוססת על אותו נסיון חיים. על כן אין לומר, שהיווצרות מכשול על נתיב התנועה מסוג המכשול שנוצר עקב תאונת הקטנוע, היא נדירה ובלתי צפויה. הצדדים לפני לא חלקו על כך שזמני האחור בתגובה שבוחן התאונה נקב בהם הם בגדר זמן עודף על פני זמן התגובה הרגיל של נהג המקיים ערנות לנעשה בדרכו (מקובל שזמן התגובה הרגיל הוא כשניה אחת. מכאן שתגובת המשיב היתה בין 1.9 שניות לבין 3.4 שניות לאחר שהבחין במצב הדחק). בכך נעוץ עיקר ההתרשלות של המשיב. אינני בטוח שבהיווצר מצב דחק אפשר לדרוש מנהג לנקוט בדרך תגובה מסויימת דווקא. כך למשל בברירה שבין בלימה לבין הסטת הרכב הפוגע לנתיב אחר, ברור שבעניין דנן האפשרות השניה היתה פשוטה יותר ויעילה יותר. אולם, המשיב דנן הגיב לדבריו בבלימה וקשה לתבוע ממנו שבסיטואציה הנתונה ובמרווח הזמן הקצרצר שעמד לרשותו שידע לבחור ולקיים "תהליך קבלת החלטה" שיינתב אותו אל האפשרות הטובה יותר. אלא, שבוודאי ניתן היה לדרוש ממנו כפי שנדרש מכל נהג, מודעות לנעשה בכביש, כך שהמכשול המוצב על פניו ייאותר בהקדם האפשרי וממילא הדבר יותיר בידיו מרחב זמן תגובה גדול יותר. בעיני דרך הנהיגה של המשיב משקפת התרשלות ברורה. אפשר בוודאי לומר, שעל פני סולם ההתרשלויות ניתן לגלות התנהגויות המגלמות התרשלות גבוהה יותר אך גם כך הוכיח המשיב לכאורה שהוא נכשל במילוי חובתו הבסיסית ביותר של נהג. בא כח המשיב טען כי יהיה לאל ידו להראות במשפט שלא מוטלת כל אחריות על המשיב. יתר על כן, הוא הצביע על כך שאין וודאות שהמשיב גרם למות המנוחה, שהרי לא מן הנמנע שהיא נפגעה פגיעה קטלנית בעת התהפכות הקטנוע. חלקו הראשון של הטיעון הזה הוא בגדר חזון למועד. שלב הזה, מצוי לפני תיק החקירה שממנו הפיק השופט קמא את מסקנותיו וכמוהו עשיתי גם אני. ברור, שאם בעת התנהלות המשפט יתרחש שינוי נסיבות בתוצאה מן העדויות שישמעו, יהיה מקום לשקול את שאלת קיומן של הראיות לכאורה שעליהם מושתתת טענת אחריותו של המשיב. חלקו השני של הטיעון מתייחס לנסיבות המעוררות שאלה משפטית נכבדה הנוגעת לטיבו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין התנהגות רשלנית לבין תוצאה קטלנית. כמדומה לי שבנסיבות העניין הקונקרטיות, שאלה אינה מתעוררת משום שמפי המשיב נשמע בחקירה שהוא הבחין במנוחה כשהיא מבצעת תנועות מסויימות המעידות על כך שעובר לפגיעה בה עדיין היתה בחיים. נוכח האמור אני סבור שיש מקום לקבל את הערר ולפסול את רשיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים במשפט. על המשיב להפקיד את רשיון הנהיגה עד יום 1.12.05 בשעה 11.00 במזכירות בית המשפט השלום לתעבורה. מקרי מוותמשפט תעבורהגרימת מוות ברשלנותשלילת רישיון נהיגה