פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק ת' 5830/05 מיום 12.7.05. בית המשפט קמא הרשיע את המערער במיוחס לו בדו"ח התעבורה, לאחר שמיעת הוכחות. העונש אשר הושת על המערער היה: 1,000 ₪ קנס; 7 חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה; חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים. 2. על פי דו"ח התעבורה, ביום 3.7.05, בשעה 16:20, נהג המערער ברכבו מכיוון סילואן לגד שמנים, ולא ציית לאות עצור שנתן לו שוטר במדים, בניגוד לתקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה. במקום לעצור, נסע המערער אחורה במהירות ופנה לכפר סילואן בנסיעה בחוסר זהירות. השוטר רשם את מספר הרכב תוך כדי חזרתו לאחור. מסיבות מבצעיות לא יכול היה השוטר לרדוף אחרי הרכב. מבדיקה במסוף נמצא כי בעל הרכב פסול לנהיגה. בשלב גזירת הדין, ציין בית משפט קמא כי מדובר בעבירה של בריחה משוטר, ויש להתייחס בחומרה לעבירה כעין זו. בנוסף התברר, כי המערער נהג בזמן פסילה כאשר נתפס מבצע את העבירה האמורה. 3. לטענת הסנגור, לא היה מקום לדחות את טענת "אין להשיב על האשמה" שהעלה בבית המשפט קמא: לא הוכח שהרכב רשום על שמו של המערער; המערער לא נחקר כלל במשטרה על האירוע האמור, והוא זומן מבלי שידע שמייחסים לו העבירה האמורה. בנוסף, לא היה מקום להרשיע את המערער על סמך האמור בסעיף 27(ב) לפקודת התעבורה תוך התעלמות מהאמור בחוק סדר הדין הפלילי בעבירות מסוג זה. לחילופין מבקש המערער להקל בעונשו. 4. בא כוח המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לעניין אי קבלת הטענה של אין להשיב לאשמה, הוא הגיב באמרו, כי אין מקום לטעון טענה זו בערעור, היות שמדובר בהליך ביניים. בהליך זה קבע בית משפט קמא כי "די בשמץ של ראיה" (ראה ההחלטה בעמ' 3). מדובר בכך ששוטר הסיור רשם את מספר הרכב ונתן ראשית זיהוי אשר היה מספיק כדי לדחות את הטענה. באשר להכרעת הדין, טען כי זו מנומקת היטב ואין מקום להתערב בה. בא כוח המשיבה הוסיף כי לאור טענות המערער עבר נטל ההוכחה לכתפיו, והוא לא עמד בו. באשר לגזר הדין, ציין שהנו סביר, וזאת לאור הרשעותיו הקודמות של המערער וחומרת העבירות בהן הורשע. 5. המערער הכחיש את המיוחס לו. הוא טען כי איננו יודע דבר וחצי דבר על האירוע. לאור הכחשה זו, דן בית משפט קמא תחילה בחזקת הבעלות, לפי סעיף 27(ב) לפקודת התעבורה, בעניין אחריות בעל רכב. סעיף זה קובע: "(א) נעשתה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה .. זולת אם הוכיח מי נהג ברכב .. או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב .. או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק..". המערער רשום כבעלים של הרכב, ולפי סעיף 1, שהוא סעיף ההגדרות, בעל רכב מוגדר כמי שרשום ברישיון הרכב. על פי הפסיקה, ישנה החמרה עם בעלים של רכב המנער את חוצנו מהעבירות שנעשו ברכבו (ע"פ 1392/84 מאיר נ' מ"י, פ"ד מה(1) 345). בית משפט קמא קיבל את עדות השוטר לפיה בוצעה עבירה ברכב המערער, ודחה את גרסת המערער כי הוא לא נהג ולא ידע מי נוהג ברכבו במשך 5 חודשים, בקובעו כי גרסה זו בלתי מתקבלת על הדעת. בנוסף לכך, נדחתה טענת ההגנה לפיה חזקת הבעלות איננה מכוונת לעבירות שיש בהן יסוד נפשי כגון העבירה דנן. מבחינתו של בית המשפט, "אין הבדל אם העבירה היא עבירה של אי ציות לשוטר ו/או עבירת תנועה 'סטנדרטית' כגון אי עצירה בעצור או נסיעה במהירות מופרזת" (סעיף 17 להכרעת הדין). לדידו של בית המשפט קמא, המצב היה שונה אם המערער הואשם בביצוע עבירה של נסיעה בפסילה, כי אז "החזקה איננה כי הנאשם נהג ברכב, אלא כי הוא עבר את העבירה שנעברה. דהיינו, קודם כל צריך שתעבר עבירה, ואחריה קובעת החזקה כי בעל הרכב עבר אותה. בעבירה של נהיגה תחת פסילה הרי לא ברור שנעברה עבירה עדיין ולכן לא ניתן להניח חזקה של נהיגה כדי 'ליצור' עבירה" (סעיף 18 להכרעת הדין). נימוקי בית המשפט קמא מקובלים עלי, ולא מצאתי טעם להתערב בהם. מכאן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. 6. באשר לגזר הדין, אין חולק כי מדובר בעונש חמור, בעיקר ככל שהדבר נוגע לפסילה בפועל. המערער מחזיק ברישיון נהיגה מזה כשבע שנים והוא צבר לחובתו 17 עבירות, חלקן טכניות. ואולם, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע, אין מקום להתערב בגזר הדין. 7. הערעור נדחה. המערער יפקיד את רישיונו עד יום 15.12.05. הקנס ישולם בארבעה תשלומים שווים ורצופים, כאשר התשלום הראשון יחול ביום 15.12.05. משטרהמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר