פסק דין לפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן בהעדר ביום 10.10.07 על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת' 5190/07 וכן על החלטת בימ"ש קמא מיום 23.04.08 על פיה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. כאמור, המערער הורשע בהעדר בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת על פי החוק, זאת כאשר נסע ברחוב ההגנה בחיפה במהירות של 119 קמ"ש במקום 70 קמ"ש, המהירות המותרת על פי הדין, ובכך עבר עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בימ"ש קמא דן את המערער לעונשים הבאים: קנס בסך 1,000 ₪, 3 חודשי פסילה בפועל "נטו" כלשון הפסק, 3 חודשי פסילה על תנאי כמפורט בגזר הדין. כמו כן, הורה על הפעלת עונש פסילה מותנה של 3 חודשים שהוטל על המערער ביום 14.03.06 בתיק חיפה מס' 4638/06. המערער הוזמן לדיון ליום 10.10.07 שעה 10:00 לבית המשפט לתעבורה בחיפה, בו ביום, שנרשם ונמסר לידיו דו"ח התנועה ואף אישר זאת בחתימת ידו. המערער לא התייצב לדיון הנ"ל ובית המשפט החליט לדון בעניינו בהתאם לסמכות שניתנה לו ועל כן, הרשיע אותו וגזר את דינו במועד אליו זומן כדין. המערער טען בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, שהוא לא ידע על מועד הדיון, ראה תצהירו מיום 17.04.08. אין ספק שהאמור בתצהיר סותר את העובדה, שהוא קיבל לידיו את דו"ח התנועה ואישר זאת בחתימת ידו. על כן, בצדק, דחה בימ"ש קמא את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר. הרי, לצורך ביטול פסק דין בהעדר על המבקש להצביע על אחד מהנימוקים המפורטים בדין, סיבה מוצדקת להעדרותו או החשש לעיוות דין, וזאת מכוח סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. בבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, לא מצא בימ"ש קמא אחת מהעילות הנ"ל ועל כן, בצדק, דחה את בקשתו. המערער טען בפני כי הוא שחקן כדורגל בליגת העל ובנבחרת ישראל וכי באותה תקופה היה "במחנה אימונים" וזו הסיבה שבגינה לא התייצב לדיון ועל כך הוא לא מסר הודעה מתאימה לבימ"ש קמא, לכן הביע צער וביקש סליחה. ב"כ המשיבה עתר לדחיית הערעור, לטעמו, המערער לא הניח בפני בימ"ש קמא ובוודאי לא בפני בית משפט זה, כל עילה הקבועה בדין, שיש בה כדי להצדיק ביטול פסק הדין בהעדר וההחלטה של בימ"ש קמא בבקשה לביטולו. אין בנימוקי המערער כל הצדקה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר וכן ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטולו. המערער הוסיף וטען כי גם אם בית משפט זה לא יתערב בחלק הראשון של הערעור, קרי, ביטול פסק הדין, הרי בנסיבות העניין, הוא מתבקש להקל בדין. המדובר במערער שזקוק לרישיון הנהיגה ומבקש בכל לשון של בקשה לקבל את הערעור ולהקל בדינו. ב"כ המערער טוען כי המשיבה לא ביקשה מבית משפט קמא להפעיל את עונש הפסילה המותנה ולכן לא היה מקום שביהמ"ש יזום זאת בעצמו. המשיבה מבקשת לדחות גם כן חלק זה של הערעור, לטעמה, בימ"ש קמא הקל בדינו של המערער, כאשר הורה על הפעלת העונש המותנה של 3 חודשי פסילה בחופף לעונש שהטיל עליו. המשיבה סבורה כי אין כל פסול בדרך בה נהג בימ"ש קמא, הרי הדבר התבקש מאליו והיה זה מעשה נכון להורות על הפעלת עונש הפסילה המותנה וכי אף נעשה חסד עם המערער, כאשר הורה בית משפט קמא על חפיפת העונשים. לאחר שנתתי את דעתי לנימוקים שהועלו בפניי ואלו שנטענו בהודעת הערעור שבכתב ועיינתי בפסה"ד של בימ"ש קמא ונימוקיו, אני סבור כי בנסיבות העניין, אין לקבל את טענות ב"כ המערער ביחס להפעלת עונש הפסילה המותנה ואדגיש כי, בימ"ש קמא עשה חסד עם המערער כאשר הורה על הפעלה חופפת של עונשי הפסילה. חרף האמור לעיל, לא מצאתי נימוקים מדוע נמנע בימ"ש קמא מלנכות את עונש הפסילה המינהלי, אין ביטוי לגישתו זו בפסק הדין, אם כי ייתכן וההפעלה החופפת של עונשי הפסילה המותנים, הייתה הבסיס לכך, אך בהעדר אמירה מפורשת, אני סבור כי ראוי הוא שתקופה זו תנוכה מעונש הפסילה שהוטל. כאמור, הבסיס לפסילה מינהלית הוא ביצוע העבירה בה הורשע, מכאן שחובה לקחת אותה בחשבון בעת גזר הדין וככלל יש לנכותה מהעונש שהוטל. אכן, קיימת אפשרות שבית משפט לא ינכה את עונש הפסילה המינהלית מהעונש שהטיל וכי הדבר ייעשה במקרים חריגים תוך פירוט נימוקים לכך. במקרה שבפניי, לא מצאתי נימוקים מפורטים בגזר הדין ומכאן, החלטתי לקבל את הערעור במובן זה, שמעונש הפסילה שהוטל על המערער יש לנכות את תקופת הפסילה המינהלית של חודש ימים. התוצאה, איפוא היא, שהערעור מתקבל באופן חלקי, כך שמעונש הפסילה שהוטל על המערער תנוכה תקופת הפסילה המינהלית. יתר חלקי גזר הדין, יעמדו על כנם ובמידה והקנס לא שולם, ישולם עד יום 03.07.08. אציין עוד, כי מדברי המערער ומאישור שהוצג לעיוני, עולה שרישיונו הופקד ביום 28.04.08. דיוןאי התייצבות לדיון