חוזה אישי של סוכן מכירות שטח

חוזה אישי של סוכן מכירות שטח רקע כללי 1. התובע שימש סוכן מכירות אצל הנתבעת (תחת הכותרת של מנהל מכירות), מיום 2.10.92 ועד 30.6.00, עת פוטר. בתביעתו זו הוא מבקש לקבל הפרש פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ותשלום בגין הפרת התחייבות - פיצויי בגין עגמת נפש. רכיב נוסף, שנתבע בכתב התביעה אך בא אל פתרונו במהלך הדברים, היתה זכותו של התובע לטלויזיה 29 אינ'ץ שהובטחה למי שיעמוד ביעד מכירות מסוים, יעד שהושג על ידי התובע. עניין זה לא הוזכר עוד בסיכומי הצדדים ומצא את פתרונו, כאמור, במהלך הדיון ולפיכך גם אנו לא נעסוק בו. טענות הצדדים 2. לטענת התובע, בכתב התביעה, חל עליו ההסכם הקיבוצי - חוקת העבודה לעובדי ההסתדרות - ולא החוזה האישי עליו הוא חתם בשנת 95, ומכל מקום החוזה האישי הינו חוזה אחיד ומקפח שיש לבטלו. עוד טוען התובע כי יש לשלם לו הפרש פיצויי פיטורים, מאחר והנתבעת לא ערכה את חישוב פיצויי הפיטורים, להם הוא זכאי, לפי השכר הקובע, שצריך היה לכלול בתוכו רכיבים נוספים, ביניהם עמלות בגין מכירות ביצע כסוכן מכירות. בכתב התביעה נטען כי זכאות התובע לפיצויי פיטורים בשיעור 260% קמה לו מכוח ההסכם הקיבוצי ומכאן שקיים הפרש נוסף המגיע לו כפיצויי פיטורים. 3. התובע טוען כי עבד שעות נוספות רבות, בגינן לא קיבל גמול שעות נוספות. לדבריו אין לראות בו, כפי שטוענת הנתבעת, מי שחלים עליו הוראות החריג בסעיף 30 (א) (5) ו 30 (א) (6) לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951, שעניינם עובד בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי וכך גם עובד שתנאי עבודתו ונסיבות העסקתו אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו. כמו כן טוען התובע כי הוא נדרש להגיש דוחות מפורטים, להחתים כרטיס נוכחות כך שכל העת ניתן היה לערוך מעקב ופיקוח אחריו ולדעת היכן הוא נמצא, לפיכך אין לקבל הטענה כי לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו, ובפרט שעבד במסגרת שעות קבועה כך שממילא ניתן היה לזכותו בגמול שעות נוספות בהתייחס למסגרת זו. 4. לטענת התובע, הנתבעת, בסמוך לסיום עבודתו, נתנה בידו מכתב, שהופנה לבנק המזרחי בו נרשם כי יהיה זכאי, בגין סיום עבודתו, לסכום של כ 90,000 ₪ ואלה ישולמו לו במהלך חודש 8/00. בסופו של דבר הסכום ששולם לא שולם במועד ולא בסכום שנקבע, כתוצאה מכך הוגבל חשבון העסק של אישתו, עובדה שגרמה להתמוטטות העסק ולעגמת נפש מרובה לתובע. 5. לטענת הנתבעת התובע לא היה עובד קבוע, לא חלה עליו חוקת העבודה לעובדי ההסתדרות אלא החוזה האישי, עליו חתם מרצונו והוא זה שקבע את מסגרת יחסי העבודה בין הצדדים. אשר לפיצויי פיטורים, הרי שאלו שולמו לו לפי שכר הגבוה מהשכר הקובע (שכר המינימום באותה עת), שהרי אין לכלול בתוך השכר הקובע הוצאות, כמו גם פרמיה ומכל מקום השכר שנקבע, לצורך פיצויי פיטורים, היה כפליים שכר מהשכר הקובע וזה הוכפל ב 130% ובסופו של חישוב הוכפל ב 260% (260%=* 2 (30%+100%). הפיצויים שולמו לתובע בדרך הבאה: סכום של 19,189 ₪ ביום 10.7.00 והיתרה בסך של 32,254 ₪ שוחררה לו עם מתן הודעה לקג"מ. מכאן שלתובע שולמו כל פיצויי הפיטורים ואין לו כל זכאות לסכום נוסף. לאור דברים אלה ולאור המסגרת הנורמטיבית המחייבת - חוזה אישי ללא תחולת הסכם קיבוצי, הרי שהזכאות מומשה בהתאם לדין, כשבפועל פיצויי הפיטורים ששולמו לו עולים על אלה להם היה זכאי על פי דין. אשר לשעות הנוספות, התובע עבד בתפקידי הנהלה ולחילופין בתפקיד של סוכן מכירות, מכיוון שכך לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלו, ומכאן שתחולת חוק שעות העבודה והמנוחה, בהתאם לאמור בסעיפים 30 (5) ו/או 30 (6) לחוק, לא חלה על התובע, דהיינו התובע אינו זכאי לגמול בגין שעות נוספות. לעניין להתחייבות שניתנה לבנק המזרחי ושכאילו הופרה (ביחס להעברת כספים ישירות לבנק המזרחי) הרי שעניין זה אינו בגדר סמכותו העניינית של בית דין זה ובכל אופן ההתחייבות לא הופרה ולא הוכח נזק המצדיק פסיקת פיצויי. ההליך המשפטי 6. בפנינו העיד התובע וכן מר לוי חגי מטעמו. מטעם הנתבעת העידו 3 עדים. הצדדים סיימו להגיש סיכומיהם ביום 16.6.03. פסק דין המסגרת הנורמטיבית החלה 7. נקדים ונאמר כי עדותו של מר חגי לוי, שהעיד מטעם התובע, עשתה עלינו רושם מהימן.בעדותו ציין כי הוא זה שמסר לתובע על כי קיבל קביעות, לאור דברים שמסר לו נציג ארגון העובדים אלא שהסכמה לכך לא באה מצד הנתבעת. מובן שבנסיבות אלה אין לומר כי התובע קיבל קביעות. אשר למסגרת הנורמטיבית של יחסי התובע עם הנתבעת, בנסיבות המקרה שלפנינו, וכעולה מהתשתית העובדתית כפי שהוצגה בפני בית הדין, לרבות עדותו של מר ויניק (פרוט' עמ' 12 ש' 21-22, עמ' 13 ש' 2-4), אין לומר כי ההסכם הקיבוצי מסדיר את המסגרת הנורמטיבית של יחס בעבודה בין הצדדים. ההסכם האישי עליו חתם התובע, מרצונו החופשי, הוא זה שמסדיר את יחסי העבודה וקובע את מעמדו של התובע. יצוין כי גם בסיכומיו ב"כ התובע זנח בסיכומיו למעשה את הטענה באשר לתחולת ההסכם הקיבוצי כשבחישוביו הוא מתעלם מההסכם הקיבוצי ודרש את זכויות התובע מכח החוזה האישי והדין הכללי, אף אנו נעשה כן. מסגרת ההסכם המחייב הינה, אפוא, החוזה האישי מיום 16.8.95. לעניין טענת התובע להיות החוזה חוזה מקפח, לא הוכח כדבעי כי אכן מדובר בהסכם אחיד מקפח. העובדה שמדובר בנוסח סטנדרטי שניתן גם לעובדים נוספים, בדומה לתובע, אין די בה כדי להוכיח כי אכן מדובר בהסכם מקפח. מדובר בהסכם שהעניק לתובע תנאי עבודה מקובלים בענף, בשים לב לאופי עבודתו כסוכן מכירות. לפיכך מסקנתנו היא כי אין מקום לבטל החוזה האישי כפי שטען ב"כ התובע. זכאות לגמול שעות נוספות 8. השאלה העיקרית, אליה עלינו להזקק עתה הינה, אפוא, האם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה חל ביחס לתובע או שמא חל החריג, הקבוע בסעיף 30(א) ו-30(א)(6) לחוק המוציאו מתחולת החוק, כטענת הנתבעת. מאחר ומדובר בחריג לכלל, נטל ההוכחה, כי נתמלא החריג, רובץ לפתחו של המעביד. ראה דב"ע מט/2-7 מישל רבות נגד הורמון שירותי אחזקה פד"ע כא 117, דב"ע נג/3-188 אי.בי.סי ניוז אינטרקונטיננטל אינק נגד בנימין מור (לא פורסם) ראה גם: בג"צ 95/5993 בנימין מור ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם) בו נדחתה עתירת העובד נגד פסה"ד בדב"ע נג/3-188 הנ"ל, ופסה"ד שקבע על מכונה את ההלכה ע"א 68/268 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון נגד שוורץ פד"י כט (2) 703. 9. כדי לענות על השאלה עלינו לנתח את עיסוקו של העובד, ולבחון האם מתמלא ביחס אליו אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 30 (א) (5) לחוק, דהיינו, הוא עובד "בתפקידי הנהלה" או בתפקידים הדרושים "מידה מיוחדת של אמון אישי", או שמא תנאי העבודה ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות העבודה והמנוחה, כאמור בחריג הקבוע בסעיף 30 (א) (6) לחוק. 10. ברור שלא כל מי שיוצמד לו תואר מנהל יוצא, רק בשל כך, ממסגרת החוק. יש צורך שהתפקיד יהיה במובן האובייקטיבי, תפקיד של הנהלה. לא די שכל אחד מהצדדים ראה זאת באופן זה או אחר, אלא יש לבחון את מהות היחסים ומהות התפקיד הלכה למעשה. התואר מנהל, כולל בתוכו סממנים אחדים, ביניהם סמכויות ניהול את פעילויות המפעל ובכלל זה מתן הוראות לעובדים אחרים ופיקוח על עבודתם. התפקיד מקנה חופש פעולה ועצמאות, מעמד בכיר במבנה השכר המתבטא בשכר הולם של מנהל ולא של עובד. במילים אחרות מנהל הוא זה הקובע את מדיניות הנהלת המפעל, מביאה לכלל ביצוע מיישם את החלטות ההנהלה ויש לו שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה. לעומת זאת, עובד המבצע את מדיניות ההנהלה, תוך קבלת החלטות ותוך ביצוע אותן החלטות, אם אינן מחייבות שיקול דעת עצמאי ואינן נעשות מחוץ למדיניות הקבועה, אינו מבצע למעשה תפקיד ניהול. וראה דב"ע מט/2-7 מישל רבות הנ"ל. 11. במקרה דנן, העובדה שהתובע כונה מנהל מכירות לא די בה כדי להופכו למנהל שעליו לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה. גם העובדה שהוא היה אחראי למספר סדרניות בסניפים שבהם ביקר לא די בה, וכך גם העובדה שמספר מחלקים - נהגים שהפיצו את הסחורה בחנויות וברשתות - עבדו בתיאום עימו לא די בה, כדי להופכו למנהל. לא הוכח שהיה לו שיקול דעת רחב כשל מנהל או חופש פעולה ועצמאות כשל מנהל, אלא כשל סוכן מכירות שלו עצמאות חלקית בקבלת החלטות, כך שהוא היה ונותר סוכן מכירות בלבד. השאלה, אפוא, הינה האם יש לראות בתובע כמי שנכנס לגדרו של החריג של סעיף 30 (א) (6), היינו מי שתנאי עבודתו ונסיבותיה אינם מאפשרים למעבידו כל פיקוח על שעות עבודתו ושעות המנוחה שלו. בעניין זה נקבעה הלכה לפיה גם אם יכול המעביד לבדוק - באמצעות מיכשור העומד לרשות העובד, לצרכי העבודה ולא לצרכי פיקוח על עבודת העובד - את מעשיו של העובד בעבודה, מחוץ לחצרי המעביד, תחול ההלכה שנקבעה לפיה אין לאמר שניתן לפקח על עבודתו. ראה דב"ע נג/ 188-3, אי.בי.סי ניוז אינטרקונטיננטל אינק. נגד בנימין מור, (פד"ע כח 284)- עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 5993/95, בנימין מור ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם בפד"י) - נדחתה עתירת העובד נגד פסה"ד בדב"ע נג/ 188-3 הנ"ל. יצויין כי בעניין דב"ע נג/ 3-188 נקבע שחרף העובדה שהועמדו לרשותו של צלם עיתונות אמצעי תקשורת משוכללים, שאפשרו את השגתו בכל עת (פלאפון, איתורית ורדיו דו כיווני), אינה מביאה בהכרח למסקנה כי תנאי עבודתו מאפשרים למעבידו פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו. 12. במקרה דנן תיאר מר חגי לוי, עד התובע, את עבודת התובע. מעדותו, כמו גם מהעדויות האחרות, עולה כי סוכן מכירות דוגמת התובע קובע את תוכנית העבודה השבועית שלו ובמסגרתה את ביקוריו וסדר ביקוריו בסניפים. מעדותו עולה כי לא היה מעקב אחר לוח הזמנים של מנהל המכירות (סוכן המכירות) וכאשר זה עשה את עבודתו כהלכה הרי שכלל לא בדקו אחריו ולא רק זאת אלא שמהראיות אף עולה כי לא ניתן היה לפקח למעשה על פעולותיו. סוכן המכירות היה עצמאי לקבוע כמה זמן ישהה אצל כל אחד מהלקוחות, כפי שהעיד התובע עצמו (ראה פרוט' עמ' 4 ש' 24, עמ' 5 ש' 1-4). לעניין רציפות שעות העבודה: תקופות מסוימות היו סוכני המכירות נוהגים לנוח בצהרי היום (פרוט' עמ' 2 ש' 19-26). לא ברור מה היה אורכה של הפסקת הצהרים. בעניין זה העיד מר חגי הלוי כי מדובר בשעתיים (פרוט' ע' 2 ש' 21). נציין כי אם אכן לא עבדו כל אותן שעות רצוף הרי שלמעשה נזנחה התביעה. פיצויי על הפרת התחייבות - עוגמת נפש 13. באשר לפיצויי בגין עגמת הנפש והפיצוי בגין אי מילוי אחר ההתחייבות להעביר לבנק המזרחי סכום של 90,000 ₪, עד ליום 15.8.00, דינה של טענת הנתבעת, בדבר אי סמכותו העניינית של בית הדין, להידחות. עניין זה מצוי בסמכותו של בית דין זה. מדובר בהתחיבות/הודעה שהינה פרי זכויותיו של התובע כעובד ומכח עבודתו. חלק מהחובות בחוזה העבודה הינם תשלום הזכויות ואף מסירת הודעה על כך ולפיכך יש לאמר כי עניין זה הינו בסמכותו של בית דין זה. אשר לשאלה גופה, במקרה דנן, לא הוכח כדבעי הנזק הנטען, כפי שמודה בצדק ב"כ התובע בסיכומיו (בסעיף 29) שהרי לא הוכח מה היתה סיבת התמוטטות העסק של אשת התובע. כמו כן לא הוכח מדוע הבנק הגביל את חשבון העסק של אשת התובע. לא די לטעון לנזק ואף לא די לטעון לעוגמת נפש, עניין זה צריך הוכחה ככל רכיבי התביעה. משלא הובאה הוכחה כנדרש דין התביעה ברכיב זה להידחות. נזכיר כי אין זה מנהגו של בית דין זה לפסוק פיצוי על עגמת נפש ובמערכת יחסי העבודה, שהינה מערכת יחסים מתמשכת ומוגדרת כחוזה יחס. פעמים רבות יש עגמת נפש, לצד זה או אחר ואין זה מדרכו של בית הדין לפסוק פיצויי על עגמת נפש כדבר שבשגרה. בנסיבות אלה וכשלא באה הוכחה מספיקה דין התביעה אף ברכיב זה להידחות. 14. לעניין פיצויי הפיטורים, אין חולק כי לתובע שולם סך של 19,189 ₪ וכן שוחררו לו הכספים בקג"מ, שם היו ערכי הפדיון של פיצויי הפיטורים, בסך של 32,254.6 ₪. אין גם חולק כי התובע עבד במשך 7.5 שנים ופוטר. הצדדים חלוקים באשר לשכר הקובע, לצורך חישוב זכאותו לפנסיה ובפרט באשר ליחס לעמלות וכן, כפי שעלה מסיכומיהם, היתה מחלוקת האם ההפרשות לקג"מ היו "במקום" פיצויי הפיטורים, כאמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין או שמא "על חשבון" פיצויי הפיטורים. 15. לשיטת התובע שכרו הורכב מרכיבים קבועים, אותם יש לקחת בחשבון כמו שכר היסוד, אש"ל , תלושי אוכל ותשלומי גילום (בעניין האחרון לא פירט מה יכלל בגילום). תשלומים קבועים אלה עולים לכדי חשבון שכר של 3,977 ₪ לחודש. על אלה יש להוסיף את ממוצע העמלות בשנה האחרונה שעמד על 7463 ₪, כך שהשכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הסתכם ב - 11,440 ₪ כך שממילא זכאי התובע להפרש פיצויי פיטורים בסך 37,218 ₪. לחילופין יש לקחת את עמלת המינימום שהיתה 5,000 ₪ ועליה להוסיף שאר הרכיבים הקבועים, ואזי שכרו לצורך חישוב פיצויי פיטורים מסתכם ב 8,977 ₪. לפי חישוב זה ההפרש לו הוא זכאי מגיע לכדי סך של 18,128 ₪. בכל אופן הסכום שהופרש לקג"מ לא בא במקום פיצויי הפיטורין, כאמור בס' 14 לחוק זאת בפרט לנוכח טענת הנתבעת לאי תחולת ההסכם הקיבוצי המיוחד. לאחר 30.6.98 - מועד בו ניתן אישור כללי עפ"י ס' 14 ע"י שר העבודה (י"פ 4659 מיום 30.6.98 להלן: "האישור הכללי") - לא הוכח כי היתה הפרשה בהתאם לאישור והתמלאו כל תנאי האישור ולכן הסכום המצוי בקג"מ יכול להיות לכל היותר על חשבון ולא במקום. 16. לשיטת הנתבעת העמלות אינן חלק מהשכר והיא חישבה את זכאות התובע לפיצויי פיטורים על בסיס סכום גבוה מזה לו היה זכאי וזאת בהתאם לאמור בסעיף 5 לנספח ה' לכתב התביעה, בו נקבע כי לצורך הפרשות סוציאליות, יהיה שכרו כפל שכר המינימום- שהוגדר שם כשכר היסוד ועוד 30%, היינו 260% משכר המינימום [260% (30%+100%)*2]. מאחר ולקג"מ הפרישו 72% מפיצויי הפיטורים (6% לצורך רכישת פנסיה מקיפה) הרי שהיתרה לה זכאי התובע הינה רק 28% מפיצויי הפיטורים. נציין שהשכר לפיו חושב הפרש פיצויי הפיטורים (28%), ע"י הנתבעת, (כעולה מנספח ו', שהופנה למס הכנסה בטופס "הודעה על תשלום עקב פרישה") הועמד על 8,920 ₪. בעניין ההפרשות לקג"מ טענה הנתבעת כי אלה בוצעו בהתאם "לאישור הכללי", עפ"י ס' 14 לחוק והם "במקום" פיצויי פיטורין, (72%). עניין זה, כך טענה הנתבעת, הועלה רק בסיכומי התובע ולא סוכם במסגרת הפלוגתאות והמוסכמות, ולמותר לציין כי אין מקום להעלותו בשלב כה מאוחר. 17. אשר לסעיף 14 לחוק, נאמר כי זהו חריג לכלל הקבוע בחוק פיצויי פיטורים ויש לפרשו בצמצום ובכל אופן נטל ההוכחה לכך שהתקיימו כל תנאי סעיף 14 מוטל לפתחו של המעביד, הטוען לפטור מהחובה הקוגנטית, לשלם פיצויי פיטורים. על הנתבעת היה להוכיח עניין זה, בודאי כאשר התובע טען כל העת שלא קיבל את כל פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי. הנתבעת לא הוכיחה כי התקיימו תנאי סעיף 14 ולכן אין לאמר שהסכומים שהופרשו לקג"מ היו "במקום" פיצויי פיטורים אלא רק על "חשבון". יש לשים לב שלפי "האישור הכללי" אין בו (כאמור בסעיף (3)) כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצוי פיטורים לפי החוק. לא זו אף זו, החוזה האישי הינו משנת 1995 ואילו באישור הכללי נקבע כי יש לערוך הסכם בכתב לא יאוחר משלושה חודשים מתחילת ביצועו ביחס אליו, מה שלא הוכח שנעשה כאן. נציין כי לא ברור מה הסכום שהופרש, מידי חודש בחודשו, והאם נלקח בחשבון השכר הנכון לצורך ההפרשה. יודגש כי עפ"י החוזה האישי, הבסיס להפרשות היה "משכורת הבסיס", שעמדה על סכום נמוך מרכיבי השכר הנכון, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים כאמור, בסעיפים 11.1 ו 12.7 לחוזה האישי. מכל הנימוקים דלעיל יש לאמר שההפרשות לקג"מ הינן "על חשבון" ולא "במקום" פיצויי פיטורים. המשכורת הנכונה לצורך חישוב פיצויי פיטורים. 18. עניין זה נדון פעמים הרבה בבית הדין. תקנה 9, לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים) תשכ"ד - 1964 (להלן התקנות), קובעת את הרכיבים של שכר העבודה שילקחו בחשבון שכר העבודה לעניין פיצויי הפיטורין, במקרה שאינו מתאים לעריכת חישוב לפי תקנה 1. תקנה זו נועדה להסדיר מצב שבו עיקר שכרו של העובד משולם כעמלות תפוקה אישיות (דב"ע ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ דוד רטר, לא פורסם), במקרה דנן עיקר שכרו של התובע, שהיה למעשה סוכן מכירות, הורכב מהעמלות שנגזרו מהיקף מכירותיו, כאשר היתה עמלת בסיס, שאף היא עלתה על שכר הבסיס, שהתובע השתכר (שכר הבסיס כעולה מהחוזה האישי נספח א לכתב התביעה סעיף 11.1, היה נמוך וכעולה מהעדויות הוא עמד על שכר המינימום). זהו, אפוא, "החלק הארי" של שכרו. התמורה שקיבל התובע בעבור עבודתו נגזרה, אפוא, מהמכירות שמכר, כמקובל בתפקיד מעין זה, של סוכן מכירות, ונועדה לתמרץ אותו להשיג השגים טובים יותר. יש לקחת בחשבון, אפוא את ממוצע העמלות ב 12 חודשי עבודתו האחרונים ועליהם יש להוסיף את שכר הבסיס. בדרך זו נקט בית הדין הארצי, כמו גם בית הדין האזורי, במקרים מעין אלה ראה דב"ע ע"ע 30048/98 עובדיה סימן נ' הסתור בע"מ ובפרט סעיף 12 והאיזכורים שם. 19. לעניין החזר הוצאות אש"ל, הרי שכאן ברור כי כאשר מדובר בהוצאה אמיתית אין לכלול אותה כחלק מהשכר הקובע. מטבע עבודתו של התובע, כסוכן מכירות, הרי שהיה כל היום מחוץ לחצריה של הנתבעת והיה עליו להוציא הוצאות אכילה ושתיה. אלא מאי? שבתלוש הופיעו שני רכיבי שכר, המתייחסים להחזר ההוצאות בגין ארוחות ושתיה והם הרכיב הקרוי אש"ל שסימונו 035 והרכיב הקרוי "תלוש אוכל נטו" שסימונו בתלושי השכר - 378, על סך של 442 ₪, נכון לחודש מאי 2000. מאליו יובן כי אין מקום להחזר הוצאות אוכל בשני רכיבים. על כורחך אחד אמיתי ואחד פיקטיבי. לאור זאת יש לראות את רכיב האש"ל שמספרו 035 בסך 356 ₪, נכון למאי 2000, כחלק מהשכר שממנו נגזור את פיצויי הפיטורים. בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי יש מספר רכיבים אותם יש לכלול בתוך השכר. בסופו של דבר, בסיכומיו, טען כי יש לכלול: עמלות אש"ל, תלוש אוכל נטו, אש"ל וגילום. אין מקום, אפוא, מקום להתייחס לרכיבים האחרים שאינם נזכרים בסיכומיו. הרכיב הנוסף אותו ביקש התובע לכלול בשכר, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, הינו גילום. יש לזכור כי נטל ההוכחה שרכיב מסוים הינו חלק משכר היסוד ולא תוספת אותה אין לקחת בחשבון, בחישוב פיצויי הפיטורים, הינה על הטוען זאת - על התובע - ראה דב"ע מד/ 3-78 ברזילי אלבני ישראלי פד"ע יג', 21. במקרה דנן לא הוכח ע"י התובע מהו תשלום "הגילום", בגין מה ניתן, כיצד חושב ומדוע יש לכלול אותו כחלק מהשכר הקובע. מדובר ברכיב משתנה שלא ברור כיצד איך ומתי, יש לשלמו. בתצהירו, בסעיף 30 התייחס התובע לרכיבים שונים וטען כי מדובר בתוספות קבועות שאינן מותרות ולכן יש לראותם כחלק מהשכר. לא מצאנו בסעיף זה לתצהירו התייחסות לגילום. לאור זאת לא נכלול רכיב זה כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין. נציין כי במקרים שיוכחו עשוי רכיב שכר, אף שיקרא גילום, להיות חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורין. בענין זה צריך שתבוא טענה והוכחה מתאימה ובהעדרה אין לראות בגילום כחלק מהשכר הרגיל. 20. עלינו, אפוא, לקבוע את השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים, על סמך שנים עשר החודשים האחרונים, וזה יכלול את שכר היסוד "עמלה לקוד מוצר" סימנה בתלוש 178 וכן את האש"ל הגלובלי שסימנו 035. ממוצע של אחד עשר החודשים האחרונים, כעולה מהתלושים שצורפו לנו, נספח ב' לכתב התביעה, הינו (ממוצע האש"ל 356 ₪, ממוצע שכר הבסיס 2426 ₪ ממוצע העמלות 7,466 ₪, סה"כ 10,248 ₪) ולפיכך זכאי היה התובע לפיצויי פיטורים בסך 79,422 ₪ (10.248 ₪ * 7.75). כאמור שולם לו סך של 19,189 ₪ ושוחרר לו סכום של 32,254 ₪. יתרת פיצויי הפיטורין לה הוא זכאי תהא אפוא 27,979 ₪. 21. אשר לפיצויי ההלנה הנתבעת פעלה בהתאם לאמור בנספח ה', שצירף התובע ועל סמך הנחה מוטעית בקשר "לאישור הכללי" של השר, שלא הוכח, כאמור כי מולאו כל תנאיו. בנסיבות אלה יש לאמר כי מדובר בטעות כנה המצדיקה הפחתת פיצויי ההלנה והעמדתם על הצמדה למדד וריבית בשיעור 10% מיום 1.7.00 ועד התשלום בפועל. סוף דבר 22. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום, מיום שיומצא לה פסק הדין, הפרש פיצויי פיטורים בסך של 27,979 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה עפ"י חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה וריבית שנתית בשיעור 10%. כל זאת מיום 1.8.00 ועד התשלום בפועל. כן ישולמו לתובע, אף זאת תוך המועד הנ"ל, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. חוזהחוזה אישיסוכן מכירות