סגירת מרפסת - הסגת גבול ברכוש המשותף

הערעור 1. בית-משפט השלום בירושלים קיבל את תביעת המשיבים כלפי המערערים, שסגרו מרפסת וצירפוה כחלק מהדירה ובנוסף לכך הפכו מחסן ליחידת מגורים, בבית משותף הנמצא ברח' הרב ברלין 1 בירושלים (גוש 30023 חלקה 55). בנסיבות אלו הורה על החזרת המצב לקדמותו. כמו-כן נדחתה בפסק הדין התביעה שכנגד, אותה הגישו המערערים כלפי המשיבים.   2. על-כך הוגש הערעור דנן, שבגדרו טוענים המערערים בפתח הדברים, כי במתן הסעדים כפי שנקבעו בפסק הדין חרג בית-משפט קמא מהמסגרת הדיונית, אשר נקבעה והותוותה בהחלטה קודמת שלו, לפיצול הדיון באופן שבשלב הראשון תידון ותוכרע רק הפלוגתא, האם העבודות בוצעו ברכוש המשותף אם לאו. בנסיבות אלו עמדתם היא, כי לא מן הראוי היה לסיים את הדיון במתן הסעדים, בטרם מוצו כל יתר הטענות בנושא, ובעיקר הטענות לגבי שיקול דעת בית המשפט, להימנע מלהורות על ביצוע השבת המצב לקדמותו, ובכללן הטענה בדבר זוטי דברים. עוד נטען בכתב הערעור, כי בפסק הדין חרג בית-משפט קמא מהסעדים אשר נתבעו מלכתחילה בכתב התביעה. לגופם של דברים סבורים המערערים, כי שגתה הערכאה הקודמת בכך שנעתרה לתביעת המשיבים והורתה על החזרת המצב לקדמותו. עם זאת, הם אינם עומדים עוד על דחיית התובענה שכנגד. אמנם בכתב הערעור נזכר הנושא האמור, אולם בסיכום הדברים שם לא התבקש בית-משפט זה להתערב אופרטיבית בחלק הנ"ל של פסק הדין. כך הם פני הדברים גם לפי הנובע מעיקרי הטיעון. בנסיבות אלו נתמקד בערעור זה רק בנושא קבלת תביעת המשיבים כלפי המערערים, והסעדים שניתנו.   כללי 3. המשיבים הם בעלי זכויות בדירה בבניין הנ"ל, הרשום כבית משותף. דירתם נמצאת בקומה השניה של הבניין ומתחתיה, בקומה הראשונה, מצויה דירתם של המערערים. כמו-כן רשום על שמם של המערערים מחסן, המסומן כתת חלקה 1.   בשנת 1985 קיבלו המערערים היתר בנייה להתקין במרפסת גגון העשוי מפיברגלס. בפועל בוצעו, שנים לאחר מכן, עבודות בנייה נרחבות הרבה יותר, כפי שעוד יפורט להלן. בכלל זאת נבנו תיקרה וגג רעפים וחלק משטח המרפסת אף סופח אל הדירה. כמו-כן, המערערים קיבלו לטענתם היתר בנייה להרחיב את שטח המחסן, אולם בפועל ביצעו במקום עבודות רבות נוספות, עד שלבסוף הכשירוהו כיחידת מגורים נפרדת עם פתח כניסה חיצוני, בשונה מהכניסה הקודמת למקום, דרך חדר המדרגות בבניין. החזרת המצב לקדמותו לגבי שני נושאים אלה, היא כאמור הנושא המרכזי השנוי במחלוקת בין הצדדים בערעור שלפנינו. הטענה לגבי פיצול הדיון 4. לא מצאנו ממש בטענת המערערים, אשר בכותרת סעיף 7 לעיקרי הטיעון כונתה "הסדר דיוני חלקי", לפיה הוחלט בבית-משפט השלום על פיצול הדיון בתיק, באופן שקודם לכל נושא אחר תתברר השאלה: האם העבודות נשוא התביעה בוצעו בתחומי הרכוש המשותף?   בפרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 16.6.99 נרשם, כי בא-כוח המשיבים הסכים לקבל את המלצת בית המשפט, לפיה הדיון לא יתמקד בשאלת גובה הנזק, ונושא זה ילובן בעת הצורך רק לאחר מתן ההחלטה בעתירה העיקרית, להשיב את המצב לקדמותו. הווי-אומר: רק אם תידחה העתירה העיקרית בכתב התביעה יהיה מקום לעבור ולדון בעתירה החלופית, שעניינה בפיצויים על הנזקים. בא-כוח המערערים התנגד להצעה האמורה. למרות זאת החליט בית המשפט ביום 29.6.99, כי מר פטל, המומחה מטעם המשיבים, ייחקר בשלב זה רק בשאלת ביצוע העבודות ברכוש המשותף או ברכוש הצמוד לדירת המערערים. פשיטא, שהקביעה מתייחסת רק לצמצום חקירת השמאי לשאלת הנזקים, דהיינו, בנושא הסעד החלופי בלבד. אין ללמוד מכך את שהמערערים מבקשים להסיק עתה, כאילו הדיון כולו התמקד אך בשאלה הראשונית, לגבי המעמד המשפטי של המקום שבו בוצעו העבודות השונות. כאמור, חקירת השמאי היא זו בלבד שפוצלה, באופן שנושא הנזקים לא לובן באותה ישיבה. הא ותו לא. ואכן, בסיכומיהם לפני הערכאה הקודמת התייחסו המערערים במפורש לאפשרות השבת המצב לקדמותו, בציינם שם (עמ' 17 בדברי הסיכום): "מכאן שהשבת המצב לקדמותו לא תביא כל תועלת אובייקטיבית לתובעים". נובע מכאן, שגם לדידם לא רק שאלת סיווגו של המקום בו בוצעו העבודות - האם רכוש משותף אם לאו - עמדה לדיון בתום ההליך.   מן הטעם האמור אין גם ללמוד על הודאה כלשהי מצד המשיבים, לנוכח דבריהם בפתח סיכומיהם בבית-משפט קמא, שלפיהם, בכל הנוגע לעדויות המומחים סיכומיהם מתייחסים רק ל"נושא ביצוע או אי ביצוע עבודות ברכוש המשותף או ברכוש הצמוד". מכיוון שבפסק הדין הורה בית המשפט על החזרת המצב לקדמותו, בבחינת הסעד הראשי, ממילא התייתר הצורך לדון ולהכריע בסוגיית הנזקים, כתרופה החלופית.   5. לאור האמור נדון להלן בנפרד בטענות השונות, המתייחסות לבניית המרפסת ולעבודות שבוצעו ביחידת המחסן.   העבודות במרפסת 6. בית-משפט קמא קבע בפסק הדין, כי סגירת המרפסת בוצעה ללא היתר בנייה. כמדומה שעל-כך אין חולק, שכן ההיתר אשר ניתן לפני שנים רבות ואינו עוד בן תוקף, התייחס אך להחלפת הגגון בלבד ולא לבנייה כפי שנעשתה בפועל, אשר ניתן לראותה בתמונות המצורפות לתיק בית המשפט (לתוקפו המירבי של היתר בנייה למשך שלוש שנים מעת הוצאתו, ראו: תקנה 20(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל1970-).   בפסק הדין (סימן 3 בעמ' 4 לפסק הדין) נקבע לעניין ביצוע העבודות במרפסת, כהאי-לישנא:     "עובדה היא כי במרפסת המזרחית בדירת הנתבעים (המערערים דכאן), בוצעו עבודות מאסיביות שכללו כאמור בניית גג רעפים, בניית תקרה מתחת לגג הרעפים, הגבהת המעקה, ביטול המחיצה שבין שטח המרפסת לבין שטח הדירה כולה או חלקה, וצירוף המרפסת או חלק לפחות לשטח הדירה".     פירוט מלא ומפורט יותר ניתן בפסק הדין בעמ' 6 לפסק הדין, ממנו ניתן ללמוד על ההיקף המשמעותי של הבנייה בחלק זה של הנכס: "בנוגע למרפסת בוצעו עבודות באופן שמירב שטחה נסגר, דהיינו הוגבה המעקה על-ידי בניית קירות בלוקים הכוללים חלונות, הוחלף גגון הפיברגלס בגגון אסבסט שהוחלף בגגון רעפים. הקיר המפריד בין המרפסת לבין הדירה, בחלקו, נהרס לשם חיבור המרפסת כולה או חלקה לשטח דירת הנתבעים. נפתח במרכז המעקה לכיוון מזרח לשטח הגינה, נבנו מחיצות בשטח המרפסת באופן שהמרפסת חולקה לשלושה חלקים במחיצות פנימיות: בחלק הצפוני נוצר חדר המשמש לטענת התובעים חדר כביסה, החלק האמצעי נותר כמרפסת ובו הפתח שנפרץ במעקה לכיוון הגינה והחלק הדרומי הפך לחלק מהדירה, באופן שהקיר המפריד בין חלק זה לבין הדירה נהרס. כן נבנתה תקרה פנימית מתחת לגג הרעפים. אין מחלוקת כי לכל העבודות הלל לא ניתן היתר בניה כדין. עוד אין מחלוקת כי בוצעה חפירה בגינה הצמודה למרפסת באופן שמפלס הגינה הפך להיות כמפלס המרפסת והחפירה משתרעת לרוחב של למעלה ממטר וחצי לכל אורכה של המרפסת".   בולט הדבר, כי המדובר בעבודות רחבות היקף, שיועדו להכשיר את רוב שטח המרפסת כחלק אינטגרלי מדירת המערערים. לא בכדי טען לפנינו בא-כוחם המלומד של המערערים, כי החזרת המצב לקדמותו תחייב "פשוט להרוס את הבית", מכיוון ש"הסגירה מהווה היום חלק מהמטבח" (פרטיכל הדיון בערעור, עמ' 1 למטה). אף אם אין בידינו לקבל טיעון זה, שכן ניתן להחזיר את המצב לקדמותו והשאלה היא רק שאלה של עלויות, הרי יש בדברים אלה כדי להמחיש ולבטא היטב את ההיקף המסיבי של עבודות סגירת המרפסת והכשרתה כחלק מהדירה. כך גם לגבי הנמכת שטח החצר ממולה המהווה חלק מהרכוש המשותף. לעניין אחרון זה אין אנו מקבלים את הטענה, שלפיה הסיבה לביצוע העבודות בחצר נועדה רק כדי למנוע חדירת מים אל השטח המבונה. למזער נעשה הדבר גם לשם הכשרת המקום, בכדי שיהווה המשך ורצף אחד של חלק המרפסת אשר עדיין נותר, ובכך יסופח למעשה אל דירת המערערים, להנאה כמעט ייחודית של המשתמשים בה.   7. יוצא מן האמור, כי בענייננו אין המדובר בסטייה זניחה ושולית מתוכנית בנייה על-פי היתר כדין, אלא בפגיעה בולטת ומזלזלת בשלטון החוק ובזכויות הקניין של השכנים, תוך ביצוע עבודות בנייה החורגות מעבר לכל פרופורציה. בנסיבות אלו, אנו תמימי דעים עם הערכאה הקודמת שלא היה מנוס זולת מלקבל את התביעה ולהורות על השבת המצב לקדמותו, כמפורט בפסק הדין.   8. לפנים מן הנדרש ועל-אף שלעיל קבענו, כי הפלוגתאות בנוגע להשבת המצב לקדמותו עמדו במלואן לפני הערכאה הקודמת, בחנו בשנית את השאלה, האם בטענות המערערים יש כדי להוות הגנה מפני מימוש זכות כלפיהם שלא בתום לב ושלא בדרך ראויה. דא-עקא, בכל טענותיהם לא מצאנו הצדקה למניעת התרופות מהמערערים מהטעמים דלעיל, ועל-כן גם לא ראינו כי בית-משפט קמא שגה בנושא זה. הלכה היא, כי בית המשפט ישעה לטענות מן הסוג האמור - שבעבר נחשבו כטענות מן היושר - רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, כפי שהדברים בוארו בדעת רוב ששת השופטים, ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון (פ"ד נה(1) 199). ואולם, גם אם נאמץ לענייננו את דעת המיעוט של כב' השופט אנגלרד, שלפיה יש ליישם במשפט הישראלי את דוקטרינת "כופין על מידת סדום", שמקורה במשפט העברי - ואשר לפי דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן יש בה כדי להרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט "כרוחבו של אולם" (שם, 288 מול א') - עדיין לא היינו מוצאים כי בנסיבות העניין שלפנינו, היה מקום להיעתר לטענות המערערים בנושא. לא בנקל ישלימו בתי המשפט עם מצב שבו שכן אחד יוצר עובדות מוגמרות בשטח, הן בנוגע לנגיסת חלקים מן הרכוש המשותף (גם אם אין בהם כדי לנצל אחוזי בנייה), והן בנוגע לפגיעה בחזות החיצונית והאסתטית של המבנה. לעניין אחוזי הבנייה נציין, כי אין בידינו לקבל את הטענה לפיה מרפסת סגורה אינה מהווה ניצול של אחוזי הבנייה; כל שכן, כאשר זו הפכה לחלק ממשי ואינטגרלי של הדירה. 9. בנוסף לאמור גם לא מצאנו ממש בטענות המערערים, על-כך שבנסיבות העניין דנן הקירות החיצוניים המצויים בסמוך למרפסת, אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף. אכן, ייתכנו מקרים נדירים ויוצאי דופן, שבהם לא יהיה בבית רכוש משותף כללי וכולו יוצמד הצמדה ייחודית ליחידות בבניין, כפי שהדברים בוארו בע"א (י-ם) 4414/97 ירד נ' הממונה על המרשם (דינים מחוזי, כרך לב(3), 412). ואולם, שם המדובר בנסיבות שבהן קיימת הפרדה מוחלטת ומלאה בין היחידות בבית המשותף, מבלי שיש שיתוף בחלקים כלשהם של הנכס. אין אלה התנאים בענייננו. לפי הגדרת "רכוש משותף" בסעיף 52 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, הקירות החיצוניים מהווים חלק מהרכוש המשותף בבניין. כך גם בענייננו, לרבות הקיר המזרחי בצד הבניין הפונה אל המרפסת, כאשר החצר ממול הנה רכוש משותף. בנסיבות אלו מהווה סגירת המרפסת הסגת גבול של הרכוש המשותף (ע"א 93/81 אליאס נ' שיפר, פ"ד לז(2) 444, 448 מול ה'-ז'; ע"א 429/80 גרפינקל נ' ארליך, פ"ד לז(4) 141, 144 ואילך).   להסגת גבול רשאי להתנגד כל אחד מהדיירים, זאת כל אימת שאין המדובר בשינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבנייה, לפי סימן ג'1 לפרק ה' בחוק המקרקעין (השוו: ע"א 188/76 רוזנוקס נ' הוטרר, פ"ד לא(1) 382, 388 מול א'-ג'). הנה-כי-כן, הכלל הוא כלל ואין על דרך של שיגרה להפוך את החריג ואת היוצא מן הכלל, לכלל. גישת המערערים, שלפיה הקירות החיצוניים הצמודים למרפסת אינם רכוש משותף, תוביל במהרה לכך שכל בעל מרפסת יוכל לסגרה, מבלי שהדבר ייחשב להסגת גבול הרכוש המשותף. לא רק שהתוצאות מכך לציבור הדיירים בבתים משותפים תהינה שליליות ביותר, אלא שכאמור לעיל מסקנה זו אינה דרה בכפיפה אחת עם הפסיקה העקבית וארוכת השנים של בית המשפט העליון.   העבודות במחסן 10. אשר לעבודות ברכוש המשותף בנוגע למחסן המצוי במרתף, קבע בית המשפט בעמ' 7 לפסק הדין, כדלקמן: "אטימת פתח הכניסה למרתף מכיוון חדר המדרגות ופתיחת פתח מצידו הדרומי של הבניין לתוך המרתף תוך חציבת שביל גישה לאותו פתח".     בנוסף לכך רוצף שביל הגישה ושטח המחסן הורחב בכ20- מ"ר. בית-משפט קמא הניח לטובת המערערים, כי עבודות אלו במרתף בוצעו על-יסוד היתר הבנייה שניתן כדין. מכיוון שאין בדבר כדי להועיל למערערים, נניח גם אנו כך, אף אם היתר הבנייה לא הוצג ולא הוכח. כל שהוצג היו ת2/ (בקשה להיתר) ונספח א' לתצהיר המערערת (נספח ג' לכתב הערעור). מסמך אחרון זה מהווה את אישור הבקשה לקבלת ההיתר, אולם כנקוב בו במפורש: "ההחלטה הנ"ל אינה מהווה היתר בניה". כידוע היתר הבנייה הנו מסמך קונסטיטוטיבי, על-כן באישור הבקשה - ללא ההיתר גופו - לא סגי. הדעת נותנת, כי משלא הוצג היתר הבנייה עצמו, ניתן להניח שהוא לא קיים או שרשומים בו תנאים אשר אינם מתיישבים עם עמדת המערערים במשפט. עוד יצוין, כי החלטת הוועדה לאשר את הבקשה סויגה בתנאים אחדים, כמפורט בה. במהלך המשפט הובאו ראיות רק לגבי מילוי חלק מהם בלבד. כך, למשל, לא הוצג חישוב סטטי מפורט הערוך לפי תקנות התכנון, כפי שדרשה הוועדה בסעיף 1 לתנאים למתן ההיתר. אין צריך גם לומר, שלא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא צורף כראיה טופס ההיתר עצמו.   אף-על-פי-כן, נצא כאמור מתוך הנחה דיונית לפיה בידי המערערים היה היתר בנייה כדין לביצוע העבודות במרתף. דא-עקא, שבקיומו אין כדי לגרוע מזכויות קנייניות של דיירים אחרים והמשיבים בכללם, בכל הנוגע לפגיעה בחלקי הרכוש המשותף (חציבת שביל, קריעת פתח חיצוני ואטימת הפתח מחדר המדרגות), כמו-גם בנוגע לזכויות הבנייה. זאת ועוד, לפי הרשום בהחלטה לאישור היתר הבנייה, מהות הבקשה היא "בניית מחסן למגורים". בבקשה להיתר הבנייה עצמה (ת2/) נרשם שמטרת השימוש היא ל"אחסנה". ייעוד "מחסן למגורים" בא להבחין בינו לבין מחסן למטרות אחרות. מכל מקום, זה אינו ייעוד ל"דירת מגורים", ומטרת "אחסון" או "אחסון חפצים" אינה באה אל גדר של מגורים ושהיית אנשים במקום. בנסיבות אלו, גם העבודות שבוצעו בתוך הנכס להכשרת המחסן למגורים: התקנת מטבח, שירותים, חיבור להסקה המרכזית והתחברות לרשת החשמל, מהוות עוולה של הפרת חובה חקוקה ופגיעה בזכויות קנייניות של המשיבים. מטעמים אלה לא מצאנו, כי על בית-משפט קמא היה להחליט אחרת בנושא.   בשולי האמור נציין, כי את הטענה שנטענה לפני בית-משפט קמא, לפיה אין כלל אחוזי בנייה בנכס ועל-כן אין מתקיימת פגיעה כלשהי במשיבים, ניתן לדחות, שכן לעניין זה די בפגיעה בפוטנציאל אחוזי הבנייה (ע"א 483/86 ברינבך נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, פ"ד מב(3) 228, 233 מול א'-ג'; לאחוזי הבנייה כנכס ראו: ע"א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 504-503). כל-שכן עת המדובר בהוספת יחידת דיור נוספת בבניין והגדלת מספר הדיירים, דבר העלול להשפיע גם על ערכן של הדירות. המערערים לא הסתירו את העובדה, שבמהלך חלק מהתקופה הושכרה יחידת המחסן לצד שלישי (עמ' 39 ש' 6). על טיב הפגיעה האמורה בשכנים בבניין ובמשיבים בכללם, אין צורך להוסיף ולהרבות במילים.   11. כמקודם, גם לעניין זה יפים דברינו לעיל, בכל הנוגע לטענות שהועלו בנושא מימוש זכות שלא בתום לב מתוך "צרות עין ורעות", כהגדרת בא-כוחם של המערערים. כאמור, אין אנו סוברים כדעתו בנושא זה. הכשרת המקום לשימוש למגורים מעידה על תכנון מוקדם לעשות כן, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, תוך עקיפת הרשויות והשכנים, במטרה להעמידם בפני עובדות מוגמרות. בנסיבות אלו, אין אנו רואים לנכון לבחון האם הפעולות שנעשו על-פי היתר הבנייה יכולות להיוותר על כנן, תוך מניעת השימוש האסור בלבד. אכן, ניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם אדם יבקש להרחיב פתח למחסן - על-פי היתר בנייה כדין - כדי לאחסן בו ציוד גדול (למשל: פסנתר כנף), כאשר אגב כך ייפגע הרכוש המשותף פגיעה מזערית. ייתכן שאז פני הדברים יהיו שונים, בבחינת "עמידה על מידת סדום". ברם, לא שוכנענו כלל וכלל שאלו הן הנסיבות בענייננו. מכל מקום, עצם קיומו של היתר בנייה (ככל שקיים) אינו מלמד על הסכמת המשיבים או מי מהשכנים לפגיעה ברכוש המשותף והסגת גבולו (פתח בקיר חיצוני והתקנת שביל גישה מרוצף). גם הטענה שיש באלה כדי להשביח את הרכוש המשותף טוב היה לה אלמלא נטענה, שהרי המערערים ביקשו להטיב עם עצמם, ללא כל התחשבות במשיבים כבעלי דירה סמוכה ובזכויותיהם.   טענות נוספות 12. בכתב הערעור טענו המערערים על-כך שפסק הדין, בכל הנוגע לביצוע החזרת המצב לקדמותו לגבי המרתף, חורג מהנטען בכתב התביעה. דא-עקא, שטענה זו לא חזרה ונשנתה בעיקרי הטיעון. יתרה מכך, בעיקרי הטיעון ביקשו המערערים להדגיש, כי "השבת המצב לקדמותו, לא תביא תועלת למשיבים" (עמ' 5, פרק הסיכום). נובע מכאן שרק מטעמים אחרים הם עתרו למנוע תוצאה זו. ואולם, גם אם לא נראה בהעדר הטיעון האמור משום ויתור על הטענה, עדיין לא מצאנו בעיקרה ממש.   אכן, בכתב התביעה מפורטים הנושאים שאותם נדרשים המערערים לתקן במסגרת הסעד הסופי, אולם מובן לחלוטין שהכוונה הייתה להחזרת המצב לקדמותו, באופן שלא תהיה פגיעה בזכויות הקניין של המשיבים וברכוש המשותף. מכל מקום, במהלך הדיון הורחבה החזית לנושא זה, כך שבסופם של דברים בית המשפט היה רשאי להורות את שקבע בפסק הדין. עדיין ניתן להקשות, מדוע יהא על המערערים לאטום את הכניסה החיצונית למחסן ולבטל את שביל הגישה, כאשר ניתן להסתפק בפסק דין המחייב אותם להשתמש במקום לאחסון בלבד. ואולם, כמדומה שבעניין זה זכאים המערערים להשבת המצב כמקודם, ולו כדי למנוע כל פוטנציאל עתידי של שימוש אחר בנכס, תוך ניצול הכניסה החיצונית, שהתקנתה בוצעה כאמור על-ידי פריצת קיר הרכוש המשותף, מבלי שנתקבלה לכך הסכמה כדין. בנסיבות אלו, עמידתם על הזכות שלא יגרע דבר מן הרכוש המשותף היא סבירה ואף מובנת. ואכן, גם לעניין זה לא שוכנענו מטענת המערערים, כי המדובר במיצוי זכות של המשיבים שלא בתום לב, מתוך שיקולי נקמנות אישית גרידא. נוסיף עוד, כי לנושא האמור אין נפקא מינה בכך, שהמשיבים אינם מתגוררים בפועל בנכס. זכותם נובעת מכוח זכויות הקניין שיש להם בדירה, ולא מכוח זכות שימוש והחזקה, שלא להיות מוטרדים משימושו של אחר בנכס שלו.   בשולי הדברים האלה נציין, כי לא מצאנו ממש גם בטענת המערערים, לגבי הסכמה מכללא מצד המשיבים לביצוע העבודות. מכלול הנסיבות מלמד בבירור למדי, כי בשום שלב לא הייתה הסכמה מעין זו. אין המדובר אפוא, אלא בטענה בעלמא בלבד. כך גם אין רלוונטיות לטענה שחזרה ונשנתה, כביכול להצדקת האסור, שלפיה המערער הנו אב שכול ואדם חולני. לעניין זה יפים דברי עו"ד בלום בטענותיו לפנינו: "זה מכניס לכאן מערכת שיקולים מאד מסוכנת כשמדובר בזכויות קנייניות. לא ייתכן שמי שהגורל התאכזר אליו, יוכל לפגוע בזכויות של אחרים" (עמ' 3). דעתנו בנושא היא כדעתו.   לבסוף, לא למותר יהא לציין, כי המשיבים לא ישבו באפס מעשה לנוכח העבודות שביצעו המערערים בנכס. הם פנו לבית-משפט קמא, הן בהליכי צו מניעה זמני (המר' 1072/98) והן בהליכי בזיון בית-משפט (המר' 1309/98), ברם, לא עלה בידיהם להסתייע בדבר. המערערים הצליחו להשלים את ביצוע העבודות, אולם ברי שהיה עליהם להיות מודעים לסיכון שמא בית המשפט יורה לבסוף על השבת המצב לקדמותו. 13. טענתם האחרונה של המערערים נוגעת לשיעור שכר טרחת עורך דין, שבו חויבו בבית-משפט קמא (25,000 ש"ח), בנוסף להוצאות. ברגיל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת שכר טרחה והוצאות שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית. בשיקול דעת כגון זה תטה ערכאת הערעור להתערב רק במקרים מיוחדים, שבהם ההחלטה לוקה בפגם או בטעות יסודיים (ע"א 166/87 חמני נ' אדטו-לוי, פ"ד מג(3) 104, 112 מול ב'-ג'; ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי הנ"ל, 544). ענייננו אינו נופל אל גדר האמור. המדובר בהליך רחב היקף, שכלל תביעה שהתקבלה ותביעה שכנגד מיותרת וקנטרנית לגמרי, שנדחתה. לעניין אחרון זה, בצדק ציין בית-משפט קמא, כי התובענה שכנגד הוגשה אך "לצורכי משא ומתן ולחץ על התובעים" (עמ' 12 לפסק הדין), כל זאת במסגרת מכלול הטענות "שבאו לייפות או להסוות את המציאות ולטשטש את מעשיהם" (עמ' 4 לפסק הדין). בנסיבות אלו, לא מצאנו כל הצדקה להתערב גם בנושא ההוצאות ושכ"ט עו"ד.   התוצאה 14. לאור האמור, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. ההוצאות נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוען. שכר הטרחה והמע"מ הם להיום.   ניתן היום, ח' בניסן תשס"ב (21.3.02).   המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מאושרים של פסק-דין זה.סגירת מרפסתהסגת גבולמרפסתרכוש משותף