א. הקדמה דין תביעה זו להידחות מכמה טעמים, ולא מקום, לדעתי, להגישה כלל. להלן הנימוקים לדחיית התביעה, לאחר פירוט הרקע העובדתי. ב. רקע (1) התובע היה המעסיק של הנתבע. התובע מסר לנתבע לשימושו כמנהל עבודה, רכב ג'י.אם.סי ונדורה, שנת ייצור 1991 (להלן: "הרכב"). (2) ביום 16.9.97 נגנב הרכב מחצר ביתו של הנתבע בכפר-אביב. התביעה הנוכחית מכוונת לפצות את התובע בגין נזקי הגניבה הקשורים לרכב; בגין ציוד שנטען כי היה ברכב ונגנב; ובגין השקעות שהשקיע התובע ברכב, מספר חודשים לפני גניבתו. (3) הנתבע כופר באחריותו לנזק, וטוען כי התביעה הנוכחית אינה אלא נקמת התובע בו לאחר שנאלץ לתבוע את מעבידו בבית הדין לעבודה, וזכה בתביעה. אני מקבל עמדה זו של הנתבע, שכן התובע אכן פעל בעבר בעורמה, ואין לסייע לו להמשיך בדרכו זו. ג. נימוקי דחיית התביעה (1) הנתבע הגיש תביעה כנגד התובע בבית הדין לעבודה בבאר-שבע. עותק כתב התביעה, נ/4. התובע הגיש כתב הגנה, נ/2. מועדו: 13.7.97. דהיינו, מספר שבועות לפני גניבת הרכב. ביום 30.12.97 התקיים דיון בבית הדין לעבודה (נ/5) והפרטיכל אינו מאזכר, ולו ברמז, את גניבת הרכב או את נסיבות פיטורי הנתבע (התובע שם - ה.פ.) עקב גניבת הרכב. זאת, בניגוד לעדות התובע בפני, לפיה פיטר את התובע מיד לאחר גניבת הרכב (עמוד 5 ועמוד 6 לפרטיכל). ובכן, עדות זו עומדת בסתירה למכתבו של התובע (נ/1) לפיו פיטר את הנתבע ביום 19.1.97, וְהפיטורין נכנסים לתוקף ביום 31.7.97. בשולי המכתב מודה התובע לנתבע על מאמציו ותרומתו לעבודה. נימוק הפיטורין "עקב צמצומים והפחתת היקיפי מקומות העבודה" (השגיאה במקור - ה.פ.). כלומר, באחת מגירסאותיו, לא דיבר התובע אמת. (2) כאמור, המוצג נ/5, פרטיכל הדיון בבית הדין לעבודה, אשר הסתיים בפשרה, נושא תאריך 30.12.97, בעוד שהתביעה הנוכחית הוגשה לבית המשפט ביום 8.10.97. הנתבע ידע על התביעה לפחות ביום 12.11.97, שכן באותו יום ביקש להאריך מועד להגשת כתב ההגנה בתיק זה. והנה, בצדק מציין עו"ד גרינוולד, ב"כ הנתבע בסיכומיו, את תמיהתו הכיצד לא ציין התובע בבית הדין לעבודה את תביעתו הנוכחית? הכיצד לא ביקש לטעון קיזוז או איחוד דיונים? הכיצד לא יידע את בית הדין על התביעה הנוכחית, אלא המתין עם ניהולה לאחר שחוייב לשלם כספים בבית הדין לעבודה? השאלות הללו אינן שאלות בעלמא, אלא יש להן כיוון ומטרה, כמפורט בסעיף ו' לפסק הדין. (3) עוד צודק עו"ד גרינוולד בהערתו, בסיכומיו, כי התובע הסתיר מהנתבע, במשך שנים, את העובדה כי הגיש תביעה נגד הביטוח בגין גניבת הרכב וכי פוצה בגינה. פסק הדין המזכה התובע ניתן ביום 9.11.97, ואילו ההודעה על כך ניתנה לפרטיכל הנוכחי רק ביום 30.10.00. שוב, התמיהה, בעינה נשארת. ושוב, יש תכלית לתמיהות. (4) בכתב התביעה לענין גניבת הרכב כתב התובע, כי אשתו (התובעת עמו באותו כתב תביעה - ת.א 453/97) "התקינה במכונית את כל אמצעי המיגון על פי פוליסת הביטוח וכל אמצעי המִיגון פעלו כהלכה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, ולכן על הנתבעת (חברת הביטוח) לשלם לתובעת את מלוא תביעתה" (סעיף 10 לכתב התביעה נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ - ת/2). והנה, כך משמיענו התובע בסעיף 9 לכתב תביעתו הנוכחי: "המכונית נגנבה עקב רשלנותו הבלעדית של הנתבע, אשר השאיר את מפתחות המכונית במצת ההתנעה, לא הפעיל את מערכת האזעקה ולא את מערכת הביטכונית שהיו מותקנות במכונית..." והשומע? תֶצִילֶנה שתי אזניו, ועיניו ימאנו לקרוא את הסתירה הבלתי נתפסת הזו, של תובע אחד המדבר עם בתי המשפט ב"שתי שפות". שכן, ממה נפשך, אם אכן שיקרו התובע ואשתו בבית המשפט ברחובות ב- ת.א. 453/97, ממילא קיבלו כספים שלא כדין הן מהאספקט האזרחי והן מהאספקט הפלילי, והכל בעבור חופן דולרים. ולתובע כזה ניתן לתת סעד? הרי תביעתו הנוכחית טובלת ושרץ בידה. (5) איני מקבל את טעונו המופרך והבלתי אמין של התובע, לפיו הוא נתן הוראה לנתבע לפרוק את כל הציוד מהרכב, במחסן החברה באשדוד (או במקום אחר). ראשית, אין זה הגיוני כך לנהוג, ובית משפט זה יושב בתוך עמו יושב, וברי ושריר ונהיר וגלוי לכל מי שעיניו בראשו, כי דרישה שכזו אינה הגיונית ואינה מעשית. לאחר יום עבודה, ולאחר פיזור העובדים, לא היה מסכים אף מנהל עבודה לפרוק בעצמו את כל הציוד, כדי שלמחרת בבוקר יאלץ להטעינו שוב על הרכב. שנית, וזה העיקר, עיון בסעיפים הרלבנטיים שבכתב התביעה מלמד, כי התובע אינו טוען כלל בתביעתו כי נתן הוראה כלשהיא לענין הכלים וכי הנתבע הפר הוראה שכזו. המעוניין יעיין בסעיפים 5(ב) ו- 13 לתביעה. רעיון ההוראה הבלתי כתובה הזו צץ ועלה לקראת העדות, מתוך תקווה כי הוא ייקלט על ידי בית המשפט, ומתוך ידיעה כי מדובר (כביכול) בהודעה בעל פה אשר את אי קיומה לא ניתן להוכיח. ובכן, הנסיון נכשל, ונדחה לגמרי. זאת ועוד אחרת: התובע העיד, כי נתן הוראת אחסנה של הציוד לכל עובדיו וכי "בדרך כלל כולם מגיעים לאותו מחסן וסוגרים" (עמוד 9). ובכן, איש מאותם "כולם" לא הוזמן לעדות, וממילא טענה זו, שכולה בידי התובע, לא הוכחה כלל. שוב, הפרחת טענה בעלמא. (6) בסעיף 11 לכתב התביעה כתב עו"ד הרשקו, בשם התובע, כי הוא (התובע) שהה בחו"ל בעת הגניבה "ולכן הנתבע עצמו הגיש הודעה למשטרת אשדוד על גניבת המכונית הנ"ל". ויודגש: התובע טען, כי האמור בסעיף זה הינו טעות!! שכן הוא לא היה בחו"ל. איזו מן טעות היא זו? היה או לא היה? שנית, כתב התביעה מתייחס לתלונה במשטרת אשדוד בלבד, ומתעלם לגמרי מהתלונה הנוספת שהוגשה בשמו בתחנת המשטרה ברחובות, ראה המוצג /6/ג'. הנתבע העיד, כי התובע הלך עמו למשטרת רחובות לעזור לו לזרז את הגשת התלונה הזו. אני מאמין לנתבע ומעדיף את עדותו על פני עדות התובע, בה נתתי עד עתה מספיק סימנים הממוטטים את אושיותה ואת אמינותה. אבל, התובע לא ביקש להכחיש עדות זו של הנתבע או להעלותו על דוכן העדים כעד הזמה. גם הנתבע, יש לציין, קפץ ידו בנושא זה ולא התייחס כלל לענין התלונה במשטרה בכתב הגנתו. המעיין במסמך זה מוצא, כי אין בו כל אזכור לסעיף 11 לתביעה. אבל, כיוון שהנושא עלה בהרחבה במהלך העדויות, ההתייחסות אליו כמפורט לעיל. (7) איני מוכן לקבל את האמור בתמליל, כתורה מסיני, שכן ברור כי השיחה לא היתה טבעית. בל נשכח, כי היא התקיימה לאחר הריב; לאחר התביעה בבית הדין לעבודה; לאחר פסק דין נגד התובע. בנסיבות אלו אין לי ספק, כי הנתבע היה נעלה על מעבידו לשעבר, וגם אם אמר דברים "פוגעניים" אני רואה ושומע אותם כדברים הנאמרים בעידנא דריתחא מבלי חשש או שמינית חשש להקלטה. בנסיבות שכאלו, נאמרים דברים בלתי שקולים, כעוסים ועצבניים. עד כאן ק"ן טעמים לדחיית גירסתו של התובע כגירסה בלתי אמינה, ואכן כך אני עושה וכך אני קובע. ד. הרכב אני מעדיף את גירסת הנתבע לגבי מצבו של הרכב, על פני גירסת התובע, משתי סיבות המשלימות זו את זו: (1) הרכב היה בשימושו הבלעדי של הנתבע, ואין טוב ממנו להעיד על מצבו. (2) התובע מודה בתביעתו (סעיף 5(א)) ובעדותו, כי רק הנתבע טיפל בו. התובע אף מוסיף, למהדרין, ואומר: "אני אף פעם לא נסעתי ברכב הזה" (סעיף 6). אם-כך, הכיצד יכול הבעלים הרחוק להעיד על הרכב הקרוב? הוא שאמרתי - אני מקבל את גירסת הנתבע, כי עסקינן ברכב משומש מאוד, פעיל מאוד עם קילומטרז' גבוה (ראה, למשל, המוצג ת/6, חשבונית המוסך שם מצויין כי הקילומטרז' הוא 201,000 נכון ליום 8.5.96). כן מקבל אני את תיאור הנתבע, כי הרכב היה במצב פיזי רע. גם החלפת המנוע (ת/6) אינה תורמת לתיאור פסטרלי של הרכב. לפיכך, איני מקבל כלל את הערכת המחיר של השמאי חיים כהן לגבי שוויו של הרכב, וטוב גם לו כי בכך אסתפק. הוא לא השאיר רושם משכנע בעדותו, שכן הוא נתן חות דעת לגבי רכב אותו הוא לא ראה כלל, ואשר לגבי הקילומטרז' שעשה, הוא אפילו לא חקר. שכן, כך מאשר המומחה(!) בעדותו: "ש. הרכב שנגנב עמד על קרוב (ל) 300,000 קילומטר. כמה היה צריך להפחית מהמחירון שלו? ת. הנתון הזה לא הובא לידיעתי". זה ייתכן, אך מומחה הבא לבית המשפט, אינו מברר נתון כה קרדינלי, העשוי להשפיע על מחיר הרכב אפילו לדבריו - הוא?! הוא שאמרתי, טוב לו - למומחה - שבכך הסתפקתי. אמור מעתה: הרכב היה ישן; משומש מאוד; בלוי; במצב מכני בלתי שפיר; במצב פיזי קשה, ואין בידי התובע כל שמץ של הערכה לגבי שוויו האמיתי. לאור תוצאות המשפט כפי שפירטתי לעיל, אין כבר כל רלבנטיות לשווי זה. אין גם כל רלבנטיות להשקעה שהשקיע התובע ברכב, מכיוון שהוצאות התיקונים הן חלק מהתחזוקה השוטפת של כל רכב ובוודאי של "סוס עבודה" כלשון שמאי הרכב, מה עוד שהתובע כשל לגמרי בטעונו ובנסיונו להשתית קשר כלשהוא בין מצב הרכב לבין הטענה כי הנתבע התרשל בתחזוקתו השוטפת. ה. הכלים גם כאן דין התביעה להידחות משתי סיבות: (1) התובע לא הוכיח כלל איזה ציוד היה בפועל ברכב; הוא לא צרף כל חשבוניות וקבלות לגבי רכישת הציוד; הוא נתבקש להביא חשבוניות; הוא נשאל מדוע לא הביאן לבית המשפט, וענה: "זה לא פשוט חשבוניות של כמה חודשים לדפדף אחורה, לחזור במסמכים". כלום באמת מבקש התובע, כי "אקנה" תירוץ זה?! ובכן, אני דוחה אותו כנימוק בלתי הגיוני, שכן אם יש לו הנהלת ספרים מסודרת, אין צורך ביותר משעה אחת כדי לחפש ולמצוא, אם ישנן, ראיות לענין הציוד. במקום זאת ביקש התובע לעצמו קיצור דרך באמצעות שמאות, ולא היא. (2) אני מעדיף לגמרי את גירסת הנתבע, לפיה היו מספר פריטים ברכב ותו לא. אין כל ראיה כי הנתבע היה מסתובב כל העת עם כל "המחסן" ואין זה גם הגיוני. זאת ועוד: אם אכן כל הציוד היה ברכב, מן הראוי היה לבטחו הן בשבתו ברכב; הן בביתו של הנתבע והן בהולכו בדרך. ובענין זה אכן כֳשַל התובע בלשונו, כפי שמציין בא כוח הנתבע בסיכומיו, שכן, הכיצד יכול התובע לדבר על "סחורה בהעברה" כאשר הציוד צריך להיות מאוחסן! (הדגש על אחסון ב-ח' כנגד טענות "אי אכסון" בחטא). אני מאמץ גם את עמדת הנתבע, לפיה ביקש ממנו התובע "לנפח" את רשימת הכלים לטובת תביעת הביטוח, וכבר הבעתי דעתי כי התובע היה מוכן לתבוע מהביטוח (של הרכב) כספים בהסתמכו על טיעון הסותר לגמרי את טענותיו בפני. מסקנה סופית: אין כל ראיה לגבי הכמות האמיתית של הציוד אשר היה ברכב, אין כל ראיה לגבי שוויו בעת הגניבה; ודין התביעה בראש נזק זה, כמו בכל יתר סעיפי התביעה, להידחות. ו. לפני סיום: האספקט המשפטי גם אם היה התובע מוכיח את זכאותו לפיצוי הכספי הנתבע על ידו, (והוא לא עשה כן כמפורט לעיל), גם אז הייתי דוחה את תביעתו. כל כך למה? ראשית, מכוח סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, הקובע כי אין "חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תביעה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". והשיהוי? במקרה הנוכחי פירושו התעלמותו "והתאלמותו" של התובע מהתביעה הנוכחית עת ניהל את הגנתו בבית הדין לעבודה. שכן, נתבע תם-לב חייב היה לעורר את טענות הנגד שלו אל מול התביעה הראשונה, ולאפשר לתובע להתמודד עמן. שנית, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המחיל את עקרונות החוק על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. וכבר נפסק, כי עקרון תום הלב וחובת "הדרך המקובלת", חלים גם על הליכים משפטיים. ראה, למשל, דברי השופט ברק (כתוארו אז) במסגרת בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פד"י לה(3) 449, 461. ולמבקש להרחיב דעת, ראה מאמרו של ד"ר ד. שוורץ, "תחולתו של עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי", עיוני משפט כא', 295. כאמור, התנהגותו של התובע לא היתה תמת-לב, היא לא התממשה בדרך המקובלת, עת נהג כפי שנהג בבית הדין לעבודה, וְעֵת טען כאן, טענות העומדות בסתירה גמורה לטענותיו במסגרת ת.א. 453/97 (התביעה נגד חברת הביטוח). לתוצאה משפטית זו כיוונתי דעתי בהערותי בסעיפים ג(2) ו- (3) לעיל. אבל, הואיל ועורכי הדין לא העלו על שולחן הדיונים את הטענות המשפטיות הללו, הסתפקתי בהערות דלעיל, אשר הינן בבחינת תוספת משפטית, שאין בנוכחותה או בהעדרה, כדי להשפיע על מסקנתי הסופית לפיה יש לדחות את התביעה, וכך אני עושה. ז. סוף דבר אני דוחה את התביעה של התובע על כל סעיפיה וחישוביה. כפועל יוצא מכך, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך -.9,800 ₪ (צמוד). חובת הנמקת פסק דין