הכרעת - דין בפתח הכרעת הדין, מודיע אני לצדדים, כי החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום המתוקן. כתב האישום 1. הנאשמים עומדים לדין לפני בית משפט זה בעבירה של שימוש חורג בבנין, בניגוד לסעיפים 145 (א)(3) ו - 204 (ב) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון") ותקנה 1 (1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש טעונים היתר), התשכ"ז - 1967 (להלן: "התקנות"). 2. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, מעשה שהיה כך היה: בתאריך 1/8/01 או במועד סמוך לכך, נמצא, כי הנאשמים משתמשים בשטח של 800 מ"ר ומסומן באות "A" בתשריט המצורף לכתב האישום, בבנין שבמקרקעין הידועים כחלק מחלקות 64 ו - 65 כגוש 13953 בקרקעות הישוב חצור הגלילית (להלן: "הבנין"), שימוש למסחר - סופרמרקט, שעה ששימוש זה נעשה ללא קבלת היתר כדין ו/או בסטיה מהיתר. הנאשמים אחראים לשימוש החורג ולעבירה, על-פי מצוות הוראות הסעיפים 208 ו-253 לחוק התכנון. התשובה לאישום 3. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. לגירסתם, הבנין נבנה, בזמנו, על-פי היתר כדין. וכן, השימוש שהם עושים, נעשה על-פי היתר כדין. מסכת הראיות 4. שתי עדות העידו מטעם התביעה: מפקחת הבניה, הגב' חגית בן דוד (להלן: "המפקחת"), ומהנדסת הועדה (המאשימה), הגב' מיכל אמיתי (להלן: "המהנדסת"). וכן, הוגשו מטעמה חמישה מוצגים: ת/1 - היתר בניה מס' 2930060 שניתן לנאשמת 1 ע"י הועדה המקומית לתכנון ולבניה - גליל מזרחי, והמפרט השימוש המותר בבנין (להלן: "ההיתר"); ת/2 - דו"ח פיקוח של המפקחת, מיום 6/8/01; ת/3 - תדפיס פרטי הנאשמת 1 במרשם רשם החברות; ת/4 - תדפיס פרטי הנאשמת 4 במרשם רשם החברות ות/5 - תכנית מתאר מקומית מס' ג/בת 191 (להלן: "התכנית"). 5. גם ראיות ההגנה כוללות עדויות בעל-פה ומסמכים. מטעם הנאשמים, העידו שניים: הנאשמים 1 ו- 4. וכן, הוגש מטעמם מוצג אחד, הלוא הוא נ/1 - הסכם שכירות בן הנאשמות 1 ו- 3. דיון 6. שימוש חורג לפי החוק - מהו? בחוק, ישנה הגדרה סטטוטורית לתיבת המילים "שימוש חורג". סעיף 1 לחוק, מגדיר "שימוש חורג", בהאי - לישנא כדלקמן: "שימוש חורג בקרקע או בבנין - השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על פי חוק הדן בתכנון ובניה". בענייננו וכפי שעולה מכתב האישום המתוקן, עניין לנו, כטענת המאשימה, בשימוש בבנין למטרה שלא הותרה לפי ההיתר שניתן לנאשמת 1 על פי החוק, (ת/1). הכיצד? ממשיכה המאשימה וטוענת בפירוט, בכתב האישום, כי בפועל הנאשמים מנהלים בבנין חנות סופרמרקט, ושימוש זה במקום לא הותר על פי ההיתר. מנגד, טוענים הנאשמים, כי הבנין משמש כמחסן לאספקת מזון (בקמעונאות ובסיטונאות) ואין הם מנהלים במקום חנות סופרמרקט. הדין - עם מי מהצדדים הוא? הווה נדון בקושיא זו. 7. אין חולק בין הצדדים, כי הבנין הוקם, בזמנו, על-פי היתר, אשר ניתן והוצא כדין, לפי הוראות חוק התכנון והתקנות אשר הותקנו על-פיו. (ת/1, פרוטוקול, עמ' 8, ש' 13-14). עיון בהיתר גופו, מראה, כי בתאריך 16/11/93 אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה - גליל מזרחי את בקשת הנאשמת 1 (בקשה מס' 2930060), להקמת שני מבני תעשיה בשטח כולל של 16,165 מ"ק, ממ"ד (מקלט) בשטח של 137 מ"ר וקיר גבול או גדר למגרש בשטח של 390 מ"א, במקרקעין הידועים כמגרש - 16, חלקה - 64, גוש - 13953 בקרקעות מועצה מקומית חצור הגלילית. השימוש המותר הוא - תעשיה. ההיתר הוצא ביום 11/4/94. בהיתר, לא צויינו, משום מה, פרטי תכנית המתאר, אשר על-פיה ניתן ההיתר. להשלמה, נדגיש, כי בהיתר ובמקום המיועד לחישוב שיעור אגרת הבניה, ניתן תיאור לעבודות הבניה נשוא ההיתר. המדובר ובין היתר, בהקמת בניני תעשיה, מלאכה, אחסנה. 8. האם הוכיחה המאשימה לפי מידת ההוכחה בפלילים, כי בבנין מנוהלת חנות סופרמרקט? התשובה היא בשלילה. בעניין זה, העידה המפקחת והודתה, בפה מלא, במהלך חקירתה חקירת שתי-וערב, כי בבנין לא מנוהלת חנות סופרמרקט. וכה היא העידה: "עובדתית המבנה (הבנין - ש.ס) קיים מזה כ-7 שנים. עד כמה שאני זוכרת שרשום בחשבוניות אשקר מרקט מחסני מזון. לא מדובר בסופרמרקט (פרוטוקול עמ' 9, ש' 3, ההדגשה שלי ש.ס). כמו כן, ציינה היא בדו"ח הפיקוח, החתום על-ידה, כי בבנין מנוהלת חנות. קרא ודוק: "חנות" - כן נאמר ובמפורש, "סופרמרקט" - לא נאמר כלל. זאת ועוד, אף המהנדסת הודתה בפניי, במהלך חקירתה חקירת שתי-וערב, כי הבנין משמש, בפועל, כמפעל לתעשיה - בלשונה: "בפועל [בבנין - ש.ס] יש מפעל לתעשיה. לא קניתי במקום, לא עשיתי סיבוב בתוך החנות. הייתי בחוץ" (שם, עמ' 11, ש' 25 ועד עמ' 12 שר' 1). כאן המקום לציין, כי עדות זו עומדת בסתירה פוזיטיבית וקוטבית לעדות המהנדסת, שנמסרה בחקירה הראשית, ולפיה "השימוש שנעשה במגרש (בבנין - ש.ס.) הוא שימוש לסופרמרקט" (שם, עמ' 11,ש' 21-22). בפניי, לא זכיתם לשמוע הסבר סביר ומהימן לסתירה זו. זאת גם זאת, הנאשמים העידו בפניי, בין השאר, כי הבנין משמש כמחסן לאספקת מוצרי מזון (בקמעונאות ובסיטונאות) (שם, עמ' 14, ש' 10-12, עמ' 15, ש' 8-10, ש' 18, ש' 25, עמ' 16 ש' 1) לעדות זו, מצאתי חיזוק, אישור ותימוכין במוצג נ/1. 9. האמת ניתנת להיאמר, כי עדויות עדי ההגנה היו סבירות ואמינות עד למאוד. לא מצאתי בהן סתירות, לא כל שכן סתירות מהותיות והיורדות לשורשו של עניין. על-פי התרשמותי הישירה, קובע אני, כי עדים אלה עדי אמת המה ועדויותיהם ראויות למלוא המשקל. 10. כמבואר, ההיתר ניתן ע"י הועדה המקומית לתכנון ולבניה - גליל מזרחי בתאריך 16/11/93. במועד זה, התכנית (ת/5), לא היתה בתוקף. בהיתר, לא צוינו פרטי תכנית המתאר שעל -פיה הוא ניתן. צויין, כי הבנין מוקם על מגרש מס' 16 בחלקה 64 גוש-13953 בקרקעות הישוב חצור הגלילית. זאת ועוד, עיון בתכנית (ת/5), (בתשריט ובתקנון), מראה בעליל, כי היא נערכה בחודש יוני 94 ע"י מ.ת.ל. מרכז תכנון לגליל בע"מ; אושרה ע"י הועדה לבניה למגורים, בתאריך 11/4/94 (?!); וההודעה על אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4248, בתאריך 22/9/94!. קל להיווכח, כי נפלה, ככל הנראה, טעות בתאריך אישור התכנית, כי לא יעלה על הדעת, שהיא תאושר לפני עריכתה והפקדתה בפני הועדה לבניה למגורים המוסמכת לאשרה. מקריאת התכנית, עולה, כי תוכניות המתאר המאושרות, ואשר חלו על המקום (גן תעשיות צ.ח.ר) בזמן נתינת ההיתר, הן תוכניות המתאר המפורטות מס' ג/2297 , ו- ג/4211 . בפניי, לא הוגשו תוכניות מתאר אלו. בהיתר עצמו, אין הגדרה כלשהי לשימושים המותרים בשטחים המיועדים לתעשיה, למלאכה, לאחסנה וכו'. הנאשם 2 העיד בפניי, בעניין זה, כי לפי תקנון תכנית המתאר שחלה במקום בזמן נתינת ההיתר, השטחים לתעשיה ישמשו למבנים לתעשיה, למלאכה ולמתקני שרות, כמו משרדים, חנויות ומחסנים ולכל מטרה דומה אחרת (פרוטוקול עמ' 14, ש' 3-5). כפי שציינתי דלעיל, עדויות ההגנה, ראויות למלוא המשקל. מה עוד, שבחקירת שתי-וערב, לא נשאל הנאשם 2, לגבי עדות זו, שאלה כלשהי, ולמעשה התביעה לא ניסתה כלל להטיל דופי באמינות העדות האמורה. התביעה לא הביאה ראיות קרדינליות לפני בית המשפט, והכל ללא הסבר סביר ואמין. הלכה היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה, מקימה למעשה חזקה שבעובדה לפיה אילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו. על כן, ובמצב דברים זה, יש לראות במחדל התביעה כחיזוק לראיות ההגנה ולגירסתה. (ע"פ 437/82 אבו נ' מ"י, פד לז (2), 85,97,98; קדמי, על הראיות, הדין-בראי הפסיקה, חלק שלישי (1999), 1391-1407 והפסיקה המצוטטת שם). מכאן יוצא, כי השטחים לתעשיה, לפי תכנית המתאר החלה על המקום בזמן מתן ההיתר, שמשו, בין השאר, למבנים לתעשיה, למתקני שירות, כגון משרדים, חנויות, מחסנים ולכל תכלית דומה אחרת. בענייננו, אין כל ספק, כי מחסן לאספקת מזון, נכלל בשימושים המותרים על-פי תכנית המתאר המאושרת, שחלה על המקום בזמן מתן והוצאת ההיתר. כדי להפיס את דעתה של התובעת המלומדת, אומר, כי גם בהנחה שבמקום מנוהל "סופרמרקט", כטענתה, הרי נפסק בהלכה, כי סופרמרקט יכול להיכלל בגדר מתקן שירות לייעוד השטח לתעשיה. (ע"פ 71120/99, (ת"א) חברת מבני תעשיה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראש העין (לא פורסם)). 11. מסקנתי זו, מסיימת למעשה את מסענו. יכולתי לחתום על המוגמר. ברם, הרחיבו באי-כח הצדדים, בכתבי סיכומיהם, וטענו המה טענות מטענות שונות. הרהרתי בנפשי, שמא מן הנכון, כי אתעלם כליל מטענות אלה ואצמד לנתיב שסללתי ולמסקנה אליה הגעתי בסוף מסעי בנפתלות תיק זה. בסופו של דבר, גמרתי אומר, להכביד על עצמי, אחרוש השדה "העקלקל" במטרה להאדיר תורה. שימוש חורג לתוכנית, האומנם ? 12. התובעת המלומדת, טוענת בכתב סיכומיה (סעיף 5), כי יש להרשיע את הנאשמים בדין, היות והוכח שהשימוש המבוצע בבנין על - ידם ("סופרמרקט / מחסני מזון") מהווה שימוש למסחר, וחורג מהשימוש המותר לפי התכנית (ת/5). מנגד, טוענים הנאשמים, בכתבי סיכומיהם, (סיכומי הנאשמים 1 ו- 2, סעיפים 3 ו-4; סיכומי הנאשמים 3 ו-4, סעיפים 5 ו- 6), כי השימוש האמור מותר לפי התכנית. 13. בכל הכבוד הראוי, אין ביכולתי לקבל את טענתה הנלבבת של התובעת המלומדת. מסקנתי זו, נשענת הן על אדנים שבפרוצדורה והן על אדנים שבדין המהותי. כידוע, אדם מובא לדין, בעבירה פלילית לפני בית משפט מוסמך, על-ידי הגשת כתב אישום נגדו. (ס' 67 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, להלן: "חסד"פ"). החוק מפרט, באופן כללי, אילו פרטים, יש לכלול בכתב האישום, (ס' 85 לחסד"פ). בכתב האישום, יש לתאר, בין השאר, את העובדות המהוות את העבירה ולציין הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם. (ס' 85 (4) ו- (5) לחסד"פ), (ראו - רע"פ 4484/92 סיריה נ' מ"י, פ"ד מו (5), 176, 181). בפרט העובדות, מתואר המעשה הפלילי נשוא כתב האישום כאשר תכליתו הינה כפולה: ראשית - מתן ידיעה ברורה, מפורטת ומדוייקת לנאשם על העבירות בהן הוא עומד לדין ובכלל זה העובדות שבדעת המאשימה להוכיחן נגדו, והכל במטרה ליתן לו הזדמנות סבירה להתגונן; שנית - תמונה של המעשה הפלילי לבית המשפט, תוך פירוט מיוחד, לגבי אחריות הנאשם והכל במטרה לאפשר לבית המשפט לקבוע על פי האמור בכתב האישום את תחומי הדיון. (ע"פ 88/58 קייזר ואח' נ' היועהמ"ש וערעור שכנגד, פ"ד יב (3), 1628, 1634 - 1635, 1641; ע"פ 319/97 אטיאס נ' מ"י, פ"ד לד (2), 484, 488 - 489; ע"פ 797/81 מ"י נ' מצרי, פ"ד לו (3), 43, 45-46; קדמי - על סדר הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, חלק שני, ספר ראשון, תשנ"ח, 580 ). העובדות הנטענות בכתב האישום, גודרות הן גם גבולותיה של הקטיגוריה בהבאת ראיותיה. הנאשם זכאי להתנגד לכל ראיה שאינה רלוונטית לעובדות כתב האישום. (שלגי וכהן- סדר הדין הפלילי, מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"א, 237). יחד עם זאת, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה, שאשמתו בה נתגלתה מהעובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו כלל בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן (ס' 184 לחסד"פ). לעניין שבפנינו, צויין בפירוש בכתב האישום, כי השימוש אשר נעשה ע"י הנאשמים בבנין מהווה שימוש חורג, מאחר ולגביו לא התקבל היתר כדין ו/או בהיותו סוטה מהשימוש שהותר על-פי ההיתר. ודוק: לא נטען בכתב האישום, כי מדובר בשימוש חורג בבנין היות והוא נעשה למטרה שלא הותר להשתמש בו לפי התכנית. אכן, התכנית (ת/5) הוגשה וסומנה כמוצג מטעם התביעה, ללא התנגדות הנאשמים. ברם, הוכח בפניי, כי התכנית לא חלה על המקום בזמן מתן ההיתר והיא לא רלוונטית כלל. מכל מקום ובמכלול נסיבות העניין, אינני רואה לנכון להפעיל את סמכותי על-פי סעיף 184 לחוק היות ולא ניתנה לנאשמים 1 ו-2, שלא היו מיוצגים ע"י סניגור, הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 76/79 עוזר ואח' נ' מ"י פ"ד לג (3), 606, 615-616); מה גם - שלא נתבקשתי ע"י התביעה לעשות כן. 14. כמבואר, ההיתר לא ניתן על-פי התכנית. בזמן מתן והוצאת ההיתר, התכנית לא היתה בתוקף וממילא לא חלה על המקרקעין נשוא כתב-האישום. תוכניות המתאר ג/2297 ו- ג/9211 - גן תעשיות צ.ח.ר. הן התוכניות שחלו על המקרקעין האמורים. תוכניות אלה, לא הוצגו בפני בית המשפט. בפניי, לא הוכח במידת ההוכחה הדרושה בפלילים, כי שימוש הנאשמים בבנין הוא למטרה שלא הותר להשתמש בו לפי כל תכנית, כהגדת "שימוש חורג" בסעיף 1 לחוק. זאת ועוד, המהנדסת הודתה בפניי, כי במקרה שלפנינו "מה שקובע זה מה שכתוב בהיתר" (פרוטוקול עמ' 11, ש' 13). התכנית 15. עיון בתכנית מראה, כי היא אושרה ע"י הועדה לבניה למגורים (כשמה- בזמן האישור, היא הועדה לבניה למגורים ולתעשיה - כשמה היום) ( להלן: "הועדה לבניה"), לפי הוראות חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן - 1990 (להלן: "חוק הוראת שעה"). בשנים 1989-1990 נפתחו שערי העליה מברית-המועצות לשעבר, ורבבות עולים עלו לארץ. חוק הוראת השעה בא לקבוע, כהוראת שעה, לנוכח מחסור חמור במקומות מגורים ותעסוקה, הסדרים מיוחדים לאישור תוכניות בניה, לשם היערכות דחופה למתן פתרונות לצרכי הדיור והתעסוקה במדינה של עולים חדשים, זוגות צעירים ומחוסרי דיור ותעסוקה (ס' 4 לחוק הוראת השעה). למימוש מטרה זו, נקבע בחוק האמור מסלול מזורז ומקוצר לאישור תכניות הבניה ע"י הועדה לבניה. בעקרון, תכנית בניה שאישרה הועדה לבניה, בכוחה לסתור כל תכנית מתאר שאושרה לפי הוראות חוק התכנון, למעט תכנית מתאר ארצית שעניינה קליטת עליה (ס' 4 (ה) לחוק הוראת השעה; (בג"צ 2683/92 מכבים - ישוב קהילתי במודיעין ואח' נ' הועדה לבניה למגורים במחוז המרכז ואח', פ"ד מח (1), 535, 549). 16. לפי התכנית, התשריט והתקנון כאחד, הבנין מוקם על מגרש מס' 16, המיועד לתעשיה נקיה. לגישת המהנדסת, סעיף 11.1 לתקנון התכנית הוא זה שחל על מגרש 16. סעיף זה ברור לחלוטין ואינו סובל מספר פירושים סבירים. יש לקרוא אותו כמקשה אחת. הועדה לבניה, היא האחראית לאישור התכנית וקונה סמכות בלעדית לפירוש התכנית. כפי שעולה מהסיפא של הסעיף, מותר להקים בשטחים לתעשיה בכלל ובמגרש 16 בפרט, מבנים לתעשיה בלתי מזיקה, לבתי מלאכה ולמתקני שרות כגון משרדים, מוסכים, מחסנים, חנויות וכל תכלית דומה אחרת, שמטרתה לשרת את הייעודים הנ"ל. ביחס למתקני שירות, המדובר במתקנים המשרתים את המפעל בלבד. לגבי חנויות - מותר להקים רק חנות למכירת מוצרי מפעל בתחום המגרש, ובתנאי ששטח הבניה למסחר לא יעלה על 15% מהשטח הבנוי לצרכי תעשיה. (פרוטוקול, עמ' 9, ש' 12-22, עמ' 10, ש' 21-22, עמ' 11, ש' 11-12, עמ' 12, ש' 4-6, 17-20). 17. לגישת המאשימה, בשטחים המיועדים לתעשיה לפי התכנית, (ס' 11 לתקנון התכנית) מותר להשתמש למבנה לתעשיה בלתי מזיקה, לבתי מלאכה ולמתקני שירות. ביחס ל"מתקני שירות", קובעת התכנית כי מותר להשתמש במתקני שירות כגון: משרדים; חנויות; מוסכים; מחסנים, וכל תכלית דומה אחרת. על מנת להשתמש בשטחים אלה ל"מתקני שירות" חובה לעמוד בשתי תנאים מצטברים: האחד - מטרת מתקני השירות הינה לשרת את היעודים של תעשיה ובתי מלאכה הקיימים במגרש; השני - לאחר אישור הועדה המקומית. ביחס לשימוש של "חנויות" כתכלית של "מתקן שירות", קובעת התכנית תנאי מצטבר נוסף; שלישי - במספר והוא: המדובר בחנות למוצרי המפעל בתחום המגרש, ושטחה המסחרי לא יעלה על 15% משטח הבניה לצרכי תעשיה. המחסן לאספקת מזון הוא, למעשה, סופרמרקט, המתאים להגדרת "חנות" לפי סעיף 11.1. בתור שכזה, אינו תואם התכלית מסוג "מתקן שירות" בשטח תעשיה, לפי שלושת המבחנים האמורים ועל-כן הוא בבחינת "שימוש חורג" בבנין, ואסור על-פי התכנית. (ס' 5 לכתב סיכומי המאשימה). מנגד, טוענים הנאשמים, כל אחד בסגנונו וכל אחד בלשונו הוא, כי השימוש הנעשה בבנין אינו שימוש חורג, שלא הותר על-פי התכנית. נשאלת השאלה: הדין עם מי מהצדדים?. פרשנות התכנית 18. התכנית היא תכנית מתאר מקומית. בתור שכזו, היא גם חיקוק (ע"א 398/63 ליבוביץ ואח' נ' כץ ואח', פ"ד יח (1), 384, 391). יש לפרשה לפי תכליתה החקיקתית. נזכור, כי אנו נדרשים לפרשנות התכנית, (פריט נסיבתי באקטוס ריאוס), לצורך קביעת אחריות פלילית לעבירה, ועל-כן, יש לפרש הוראת סעיף 11.1 לתקנון התכנית לפי העקרונות והכללים לפרשנותה של הוראה פלילית. 19. נקודת המוצא, היא, כי במדינה המודרנית, אשר בחרה בדמוקרטיה החוקתית הליברלית כשיטת ממשל ושלטון, תכליתו העיקרית של המשפט, על כל יסודותיו, עקרונותיו וכלליו, היא לקדם את האדם על זכויותיו ולאפשר לו, בצורה האופטימלית ביותר, להגשים את עצמו, כיצור - אנושי, חברתי ובן תרבות. האדם שואף, בחייו, להגשים את ייעודו בחברה האנושית. אחד מיעודיו העיקריים, הוא הבטחת קיומם של השלום, השוויון, הבטחון, האמת והצדק המהותי בחיים החברתיים. ההיסטוריה מלמדת, כי ניתן לבסס ולפתח היטב זכויות אדם רק במסגרת חברתית ופוליטית איתנה. התכלית החברתית והפוליטית של המשפט היא, למעשה, נגזרתה של התכלית המלכותית שלו. במובן מסויים, המשפט נועד, כאמצעי - תכליתי, לשינוי ולקידום חברתי, לתועלת האדם. לכל נורמה משפטית יש תכלית. מטרת הפרשנות היא להגיע לאותה תכלית. על השופט הפרשן ליתן משמעות משפטית ללשון הטקסט המשפטי והמגשימה בצורה האופטימלית ביותר את תכלית הפרשנות הראויה במשפט, הנגזרת מעקרונות חוקתיים, פרגמטיים ופילוסופיים. (ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון, תורת הפרשנות הכללית, תשנ"ב, 326). מרכיבי תורת הפרשנות התכליתית במשפט שלושה המה: לשון הטקסט המשפטי, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול דעת פרשני, במקרים הקשים, בהם תכלית הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. (ברק, פרשנות במשפט, שם, עמ' 221; ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג, 79,80; ברק, פרשנות תכליתית במשפט, נבו הוצאה לאור, תשס"ג - 133). במשפטנו , נקבעה הוראת חוק מפורשת, בדבר פרשנות הוראה פלילית (ס' 34 כא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, להלן: "חוק העונשין"), לפיה: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". נקודת המוצא העקרונית, לפי סעיף 34 כא לחוק העונשין, היא, כי הוראה פלילית מתפרשת על-פי הפרשנות התכליתית. גם בהלכה הפסוקה אשר קדמה לסעיף 34 כא לחוק העונשין, נקבע, כי הוראה פלילית יש לפרשה לפי תכלית החקיקה. עמד על-כך, כב' השופט (כתוארו דאז) ברק, בע"פ 787/79 מזרחי נ' מ"י, פ"ד כד לה (4), 421, 427: "חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מילותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק". (וראו גם - ע"פ 677/80 בורוכוב נ' יפה, פ"ד לט (3), 205 ,217-218). אגב, חלק מאנשי האקדמיה מתחו ביקורת על תיאורית הפרשנות התכליתית בפלילים. ראו- א. לדרמן, "מטרת החיקוק, "המטרה הנורמטיבית", והפרשנות בפלילים", הפרקליט, כרך לז, (תשמ"ז), 159; א' לדרמן, "דיני עונשין", מתוך א' רוזן-צבי (עורך) ספר השנה של המשפט הישראלי תשנ"ב - תשנ"ג, 469, 524-533; י' פולמן, "על תפיסת עולם ותכנון מס", מסים יג (1) (1999), א-1; מ' קרמניצר ול' לבנון, "בית המשפט כמסייע לדבר חקיקה: על הסיוע לדבר עברה ועל הפרשנות בפלילים", מחקרי משפט,כרך יז (תשס"ב), 403, 408 -414; ב. סנג'רו, "פרשנות מרחיבה בפלילים?! האומנם "אין מחוקק ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה"? על נשיא בית - המשפט העליון כמחוקק - על והספד לכלל הפרשנות המצמצמת" , עלי משפט, כרך ג', תשס"ג, 165). אמת-המידה החלה בפירושה של הוראה פלילית היא התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) המונחת ביסוד הדין. (ברק, "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט, כרך יז (תשס"ב), 347, 348). בבג"צ 693/81 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין ואח', פ"ד מז (1), 744, 763, נפסק ע"י כב' השופט (כתוארו דאז) ברק, כי: "תכלית החקיקה היא המטרות, הערכים, המדיניות, הפונקציות החברתיות והאינטרסים, אשר דבר חקיקה נועד להגשימם. תכלית החקיקה היא מושג נורמטיבי. היא מורכבת מתכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה ומתכליתו האובייקטיבית. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו. זו "כוונת המחוקק" . תכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה היא התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. זו "מטרת החקיקה"... על תכלית החקיקה (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) למד הפרשן, בראש ובראשונה, מלשון החקיקה. מתוך לשונו של דבר החקיקה, מסוגו ומטיפוס הסדריו ניתן לעמוד בצורה אמינה על כוונתו של המחוקק ועל המטרות שהוא נועד להסדירן בחברה. ההיסטוריה של החקיקה מלמדת על תכליתה. עקרונות היסוד של השיטה וזכויות היסוד של האדם קובעים את תכליתו של דבר החקיקה. חזקה היא, כי תכליתו של דבר חקיקה היא להגשים את עקרונותיה של השיטה ולקדם זכויות אדם בה. עקרונות אלה מהווים "מעין מטריה נורמטיבית", הפרוסה מעל דברי החקיקה כולם" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, בעמ' 75), הם מחלחלים לכל דבר חקיקה ומהווים את תכליתו" המציאות משתנה היא מטבעה. המשפט הוא מציאות חיה. על-כן, פרשנות המשפט דינמית היא. בהקשר זה, יפים דבריו של השופט פרנקפורטר (Frankfurter J.) "It would be a narrow conception of jurisprudence to confine the notion of ‘laws’ to what is found written on the statute books, and disregard the gloss which life has written upon it". (Nashville, C. & ST.L.RY. v. Browning, 310 U.S. 362 ,369 (1940). 20. מן הכלל אל הפרט. להלן נוסח סעיף 11.1 בתקנון התכנית (להלן: "הסעיף"): "שטחים לתעשיה כהגדרתה בסעיף א'-2 בחוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה). (סגול) ראה הערה למטה (*) ישמשו למבנים לתעשיה "בלתי מזיקה", (ראה הערה בסוף סעיף זה), לבתי מלאכה ולמתקני שרות כגון משרדים, חנויות, מוסכים, מחסנים ולכל תכלית דומה אחרת, שמטרתה לשרת את היעודים הנ"ל לאחר אשור הועדה המקומית, תותר הקמת חנות למכירת מוצרי המפעל בתחום המגרש, ובתנאי ששטח הבניה לסחר לא יעלה על 15% מהשטח הבנוי לצרכי תעשיה. גודל מגרש לתעשיה לא יקטן מ 1000 מ"ר. במגרשים מס' 12 עד 16 יותרו רק מפעלים "נקיים" השייכים לקבוצה א' כמפורט בנספח להלן. במפעלים אלה יידרש טיפול חזותי מיוחד כולל גידור, גינון, תאורה וכו' להבטחת חזות נאותה מכיוון דרך מס' 8677, עפ"י נספחים 2.1, 2.2 . הערה: הגדרת תעשיה "בלתי מזיקה" ומפעלים "נקיים" - מפעלים בהם חומרי הגלם, תהליכי היצור והתוצרים אינם מזהמים או רעילים ואינם מוגדרים כחומרים מסוכנים ע"פ חוק החומרים המסוכנים תשנ"ג 1993, "תוספת ראשונה - כימקל מזיק" וכמו כן אינם בעלי מספר או"מ. התעשיות יוגדרו כתעשיות "יבשות" - ללא פליטת שפכים תעשיתיים (שמקורם בתהליכי יצור), ללא פליטות חמ"ס לאויר, ללא איחסון חמ"ס. רמות רעש מהמפעל - בהתאם לתקן הנידרש למבנה ד' (דירות מגורים באזור שהמקרקעין בו משמשים למטרות תעשיה) - "חוק למניעת מפגעים, רעש בתי סביר, תשל"ז 1977 . פליטות קרינה לא מעל התקנים הנידרשים." בשים לב ללשון הסעיף ולאביזרי החקיקה, המדובר בסעיף עמום ורב - משמעי. ריבוי המשמעויות של הסעיף, (סמנטית וסינטקטית), הן בשל רב-המשמעות של המילים שבלשון הטקסט והן בשל מבנה המילים או סדרן בו. הפרשנות המוצעת ע"י המאשימה לסעיף, אינה, עם כל הכבוד הראוי, הפרשנות התכליתית הראויה. לטעמי, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף, לא כל שכן עם תכליתו החוקתית. לגישתי, התכליות של ה"שטחים לתעשיה" בסעיף, הן אלה: א. מבנים לתעשיה בלתי "מזיקה"; ב. מבנים לבתי מלאכה ; ג. מבנים למתקני שירות (כגון: משרדים, חנויות, מוסכים, מחסנים); ד. תכלית דומה אחרת, שמטרתה לשרת את התכליות א-ג דלעיל. אישור הועדה המקומית, נחוץ ל"תכלית דומה אחרת". התנאי לפיו "שטח הבניה לא יעלה על 15% מהשטח הבנוי לצרכי תעשיה", תקף רק לענין הקמת "חנות" למכירת מוצרי המפעל בלבד. לטעמי, פרשנות זו מגשימה בצורה הטובה ביותר את תכלית החקיקה. היא מגשימה את התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) המונחת ביסוד הדין. אכן, התכלית הסובייקטיבית של עורך התכנית נלמדת, למעשה, מלשון התכנית. אין לנו מידע מדויק ומספיק על "ההיסטוריה החקיקתית". תכלית זו נקבעה בהוראת סעיף 6 בתקנון התכנית. מטרת התכנית, בין השאר, היא "יעוד שטחים לתעשיה, למלאכה, למבני ציבור, למסחר, לשטח ציבורי פתוח ולדרכים" (ס' 6 (ב) לתקנון התכנית). התכלית הסובייקטיבית של הסעיף היא, למעשה, הגדרת התכליות (היעודים) של ה"שטחים לתעשיה", כמשמעותו בתכנית ובחוק הוראת השעה. בענייננו, התכלית הסובייקטיבית של ההוראה הפלילית, היא איסור שימוש במקרקעין בסטייה מהתכנית. מאידך, התכלית האובייקטיבית, היא המטרה אשר החוק הפלילי נועד להגשים בחברתנו. תכלית זו היא ברמות הפשטה שונות. ברמת ההפשטה הנמוכה, תכלית הוראת סעיף 204 (ב) לחוק התכנון, היא איסור ביצוע עבודת בניה או שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתכנית. ברמת הפשטה גבוהה יותר, התכלית היא הגשמת עקרונות היסוד של דיני העונשין, כגון עקרון החוקיות (nullum crimen sine lege), העקרון שאין עבירה ללא אשמה (nullum crimen sine culpa) , העקרון שאין עונשין על דברים שבלב (nullum crimen sine actu) , העקרון שלכל עבירה עונש בצידה ההולם את חומרתה (nullum crimen sine poena), העקרון בדבר הלימת העבירה את תודעת הציבור, העקרון שאין עבירה ללא התנהגות מרצון, העקרון שאין עבירה באין עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה וכו'. ברמה העליונה, התכלית היא הגשמת הערכים ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית בישראל. כאמור, התכלית האובייקטיבית, ברמות הגבוהות, מבטאת ערכים ועקרונות, המשתקפים בחזקות שונות. (ברק, "על פרשנותה של הוראה פלילית", שם, עמ' 350). בענייננו, עקרון היסוד בדיני העונשין הבא בחשבון הוא עקרון החוקיות, לפיו " אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין). עקרון זה מבטא, בין השאר, עקרון עתיק היומין ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (סנהדרין, נו, ע"ב). הוא מחייב, כי המחוקק ינסח ההוראה הפלילית בלשון בהירה וחד-משמעית, ויפרסמה בפומבי. (פלר - יסודות בדיני עונשין, האוניברסיטה העברית בירושלים, כרך א', תשמ"ד, 19). עקרון זה מבטא כלל גדול במשפט הפלילי, שהוא גם עתיק יומין: "שאין עונשין מן הדין" (סנהדרין נד, ע"א). דהיינו - אין עונשין לא מקל-וחומר ולא מהיקש או אנלוגיה ולא מגזירה שווה ולא מצרכי השעה - רק מן החוק הכתוב, או על-פיו. מה שלא עשה החוק בלשון ברורה, מפורשת וחד-משמעית, שום פרשנות ושום היגיון אינם יכולים לעשות. (ד"נ 7/78 זקצר נ' מ"י, פ"ד, לב (2), 828, 832; ע"פ 794/77 חייט נ' מ"י, פ"ד לב (2), 127, 132 - 133). 21. בעניין שלפנינו, יש להביא בחשבון ארבעה עקרונות יסוד, המהווים "המטריה הנורמטיבית" אשר במסגרתה יש לפרש ההוראה הפלילית של איסור שימוש חורג במקרקעין בניגוד לתכנית והם: כבוד האדם וחירותו, עקרון החוקיות, חופש העיסוק של הנאשמים, והאינטרס הציבורי בדבר השמירה על שלטון החוק. זכויות האדם לכבוד ולחירות, הן זכויות חוקתיות "עלי ספר". (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992, סעיפים 2 ו- 5). חזקה על חוק שהוא נועד להגשים זכויות אדם (ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה (4), 529, 561). וכן, חוק הפוגע בזכויות האדם יש לפרשו באופן מצמצם (בג"צ 337/81 מיטרני ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד לז (3), 337, 358, 360). שלילת חזקת התכלית בדבר זכויות אדם, תעשה בלשון מפורשת, ברורה וחד-משמעית. (ע"א 524/88 הנ"ל, שם, עמ' 561; בג"צ 338/87 מרגליות נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מב (1), 112, 114). 22. נראה לי, כי הפרשנות התכליתית אליה הגעתי לתכנית בפרט ולהוראה הפלילית נשוא כתב האישום בכלל, מגשימה בצורה הטובה ביותר את התכלית האובייקטיבית המונחת ביסוד הדין, ומאזנת באופן ראוי בין העקרונות המהווים את ה"מטריה הנורמטיבית". 23. אם טעיתי במסקנתי, ויש לראות את הפירוש של המאשימה, כפירוש סביר לפי תכלית ההוראה הפלילית, הרי אין בכך כל רבותא. גם הפירוש אליו הגעתי סביר הוא עד למאוד, ומכאן המסקנה, כי יש לבחור בפירוש המקל עם הנאשמים , הלוא הוא הפירוש אליו הגעתי, והכל כמצוות סעיף 34 כא לחוק העונשין. 24. התוצאה היא, איפוא, כי אני מזכה את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום המתוקן. שימוש חורג