קנס בגין הכשרה מקצועית .1בכתב התביעה, שהוגש תחילה על דרך "דיון מהיר", עתר התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד, אך לשם הקיצור ייקרא להלן: "התובע"), לחייב את הנתבעת (שהיא גם התובעת שכנגד, אך לשם הקיצור תיקרא להלן: "הנתבעת"), לשלם לו פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין אי-הפרשה ל"מבטחים". בבסיס התביעה, עמדה טענת התובע כי הוא עבד אצל הנתבעת במשך למעלה משנה, ופוטר ללא הודעה מוקדמת, כשהנתבעת נותרת חייבת לו את הרכיבים שהוא תבע. .2הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו טענה כי לא פיטרה את התובע, חלקה על חישובי התובע ברכיבים השונים של תביעתו אך אישרה כי נותר חוב בעבור דמי חגים, פדיון חופשה ופדיון הבראה, אך לטענתה - אין היא חייבת לשלם את החוב שנותר, בשל חוב של התובע כלפי הנתבעת. בגין אותו חוב נטען - הגישה הנתבעת גם תביעה שכנגד. בתביעה שכנגד, טענה הנתבעת כי התובע התפטר בלא לתת הודעה מוקדמת ולכן על התובע לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת, כי בשל טעות, היא שילמה לתובע סכומים עודפים על עבודתו בשבתות, כי על התובע לשפות את הנתבעת על 9הפרות של ההסכם של הנתבעת עם מי שהזמין ממנה שירותי שמירה, וכי על התובעת להשיב לנתבעת עלות של קורס מאבטחים. .3נסיונות להביא את הצדדים לפשרה - לא עלו יפה, ולפיכך שמענו את עדויותיהם. אלה העובדות שהתבררו .4הנתבעת מספקת שירותי שמירה ואבטחה. בשנת 1995או לפני כן, זכתה הנתבעת במכרז לאספקת שירותי שמירה בבית ספר או בתי ספר במע'אר. .5התובע החל לעבוד אצל הנתבעת, כמאבטח בבית ספר במע'אר בתחילת חודש פברואר .1995עם קבלתו לעבודה או בסמוך לכך, חתם התובע על נוסח מודפס של חוזה עבודה שהוכן על ידי הנתבעת (נ/1). בנוסח זה מולאו פרטיו של התובע, אך פרטים רבים אחרים שנועדו למילוי - לא מולאו (כגון, תאריך חתימת החוזה, תאריך תחילת העבודה משך העבודה, השכר לשעה וכיו"ב). בין ההוראות שנרשמו בהסכם ואשר רלוונטיות לתובענה שבפנינו, נציין את אלה: בסעיף 4א' להסכם היה אמור לרשום את מועד תחילת עבודתו של התובע, אך המועד לא נרשם. בסעיף 4ב' להסכם נרשם כך: "העובד מתחייב לעבוד במגן תקופה שלא תפחת מ- חופשות הלימודים יועסק ולא יקבל שכר". (נעיר כי ככל הנראה נפלה טעות סופר בסעיף זה, והכוונה היתה לרשום שבתקופת חופשות הלימודים העובד לא יועסק ולא יקבל שכר). בסעיף 6להסכם נאמר: "במידה והעובד יבקש להפסיק לעבוד במגון, מתחייב העובד ליתן הודעה מוקדמת של 30ימים לפחות על כוונתו להפסיק לעבוד...". בסעיף 7להסכם, נרשמו ההוראות הבאות: "א. ידוע לעובד כי מגן התחייבה בפני משרד החינוך והחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ ליתן שירות טוב ותקין. ב. בגין כל איחור מחוייבת החברה בתשלום קנס, והקנס ינוכה משכרו של העובד עפ"י רשימת הקנסות המצ"ב לחוזה זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. ג. היעדרות מהעבודה או אי הופעה לעבודה ללא הודעה מוקדמת תיחשב הפרה יסודת של החוזה ותחייב את העובד לשלם קנס בסך 250ש"ח כסכום קבוע ומוסכם מראש וזאת בנוסף לאמור ברשימת הקנסות. ד. הופעה לא תקינה או מרושלת ... תגרור הטלת קנס כמפורט ברשימת הקנסות. ה. חתימה על ההסכם דלעיל מהווה יפוי כח בלתי חוזר לחברת מגן לנכות מהשכר המגיע לעובד את כל ההוצאות הכרוכות בנזקים וקנסות שצויינו לעיל.". נעיר כי "רשימת הקנסות" שהוזכרה בסעיף 7ב' להסכם, לא הוגשה לנו ולא ברור לנו אם היתה מצורפת להסכם שהתובע חתם עליו. לכתב ההגנה צורף חלק מחוזה שבין הנתבעת לבין מזמין שירותי השמירה, בענין פיצויים מוסכמים על הפרות שונות של החוזה, אך לא הוכח לנו שחלק זה של רשימת הפיצויים המוסכמים, אכן צורף לחוזה ההעסקה של התובע כ"רשימת הקנסות". בסעיף 8א להסכם, נאמר: "ידוע לעובד כי מגן משקיעה כספים ואמצעים רבים בכדי להכשירו לשם מילוי תפקידו כמאבטח.". ובסעיף 12להסכם, נכללה ההוראה הבאה: "העובד מתחייב לשלם למגן עבור ימי ריענון בנשק וכן עבור קורס מאבטחים כאשר את עלות דמי קורס המאבטחים ישלם העובד ב- 10תשלומים שינוכו משכרו. בתום תקופת העסקתו ובמידה שמגן היתה מרוצה מעבודתו אצלה, תשקול מגן להחזיר לעובד את עלות קורס המאבטחים שנוכה משכרו וכן את עלות ימי הרענון שנוכו, אף הם משכרו.". .6ימי עבודתו של התובע כמאבטח בבית הספר, היו ימי שני, שלישי, רביעי, חמישי ושבת, בהתאם לימי הלימודים בבית הספר שאותו אבטח. הנתבעת שילמה לתובע שכר לפי שעות. בעבור שעות עבודתו בשבת - שילמה הנתבעת שיעור של % 150משכר השעות הרגילות. מתלושי המשכורת עולה כי למרות שעיקר עבודתו של התובע היה, כאמור, באבטחת בית ספר במע'אר, הרי שלעתים עבד התובע גם באתרים אחרים ("מעגן", "חמת גדר", "רבי מאיר" וכיו"ב), בתעריף שכר נמוך יותר. ימי העבודה באתרים האחרים - לא הובררו לנו. .7לגרסת הנתבעת, היא שלחה לתובע במהלך עבודתו 9מכתבים על הפרות משמעת מצדו (נספחים ג' 1- 9לכתב ההגנה ולכתב התביעה שכנגד). התובע מכחיש שקיבל מכתבים אלה. עיון במכתבים האמורים, מעורר בנו ספק רב אם המכתבים אכן נשלחו לתובע. יתרה מכך, להערכתנו אין מדובר בהעתקי מכתבים אותנטיים שנרשמו במהלך העבודה וסביר יותר בעינינו שמדובר במכתבים שהוכנו לצורך ההתדיינות בתובענה זו, במטרה להציגם כאילו נשלחו לתובע בזמן עבודתו. להלן נסביר את טעמינו להערכה זו. כאמור לעיל - ימי עבודתו של התובע כמאבטח בבית הספר במע'אר לא כללו את ימי ראשון ולא את ימי ששי. (על עובדה זו מבססת הנתבעת חלק מהתביעה שכנגד - הטענה שעל התובע להשיב לה את גמול העבודה בשבת ששולם לו). חלק מהמכתבים הנדונים מתארים הפרות משמעת נטענות של התובע, בימים שבהם לדעתנו הוא לא היה אמור להיות כלל בבית הספר. נפרט זאת כאן: המכתב ג'2, נרשם כביכול ביום 15.4.96, ונרשמה בו טענת הנתבעת שביום 14/496גרם התובע נזק לנתבעת, בכך שלא התייצב לעבודתו בבית הספר. עיון בלוח השנה מעלה שיום 14.4.96היה יום ראשון, כך שברור שהתובע כלל לא היה חייב להתייצב בבית הספר. המכתב ג'3, נרשם כביכול ביום 4.3.96, ונרשמה בו טענת הנתבעת שביום 3.3.96גרם התובע נזק לנתבעת, בכך שאחר להגיע לעבודתו והגיע בהופעה מרושלת. גם יום 3.3.96היה יום ראשון, כך שברור שהתובע כלל לא היה אמור להימצא בבית הספר. הוא הדין במכתב ג'4, שבו מייחסת הנתבעת לתובע הופעה מרושלת ואי-ביצוע סריקות בבית הספר, ביום .11.2.96גם יום 11.2.96- היה יום ראשון. במכתב ג' 5נטען כלפי התובע שהוא לא הגיע לעבודה בבית הספר ביום .5.1.96 יום 5.1.96, היה יום ששי, שגם בו התובע לא היה אמור לעבוד. בנוסף, המכתב מתוארך 6.1.96, כלומר, הוא נרשם כביכול, בשבת. אין זה סביר בעינינו שמשלוח מכתבים מעין זה, נעשה על ידי הנתבעת במהלך השבת. בנוסף לאמור לעיל, נעיר כי מכתב ג'9, אשר נרשם כביכול ביום 12.5.95, אף שאין בו בעייתיות מבחינת ימי השבוע (מדובר על עבודה במעגן ולא בבית הספר) נראה לנו כבלתי סביר שהוא אכן נרשם בחודש מאי 1995, באשר מספרי הטלפון של הנתבעת רשומים שם כמספרים בני 7ספרות, ולמיטב זכרוננו, בחודש מאי 1995, מספרי הטלפון באזור חיוג 06היו בני 6ספרות בלבד. (עיון בנספח בדבר הוראות שימוש בנשק, שצורף לחוזה העבודה נ/1, מעלה שבו אכן נרשמו הטלפונים כבני 6ספרות בלבד). לאור כל זאת, כאמור כבר לעיל, לדעתנו המכתבים שצורפו כנספח ג' לכתב ההגנה ולכתב התביעה שכנגד - אינם העתקים של מכתבים אותנטיים שנשלחו לתובע, אלא למעשה - מסמכים שהנתבעת הכינה אותם כדי להעלות את סכום התביעה שכנגד שאותה החליטה להגיש כנגד התובע. אנו סבורים שיש לראות שימוש כזה במסמכים, בחומרה רבה, וניתן לכך משקל מיוחד כשנפסוק את הוצאות המשפט. .8במהלך עבודתו של התובע - הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה ולא שילמה לו דמי חגים. התובע לא קיבל חופשה שנתית במהלך עבודתו. הנתבעת לא ביטחה את התובע בביטוח פנסיוני כלשהו. .9אין לנו נתונים מספיקים כדי לקבוע את שכרו הקובע של התובע לצורך חישובים. התובע, כאמור לעיל - לא עבד בחודשים יולי ואוגוסט. התובע צירף תלושי משכורת, אך לא את תלוש המשכורת של חודש אפריל 1996, כך שאין אנו יכולים לדעת מה היה שכרו הממוצע בשנים עשר החודשים האחרונים לעבודתו. נעיר כי לא ברור לנו על מה נסמכת טענת התובע על כך ששכרו הממוצע ב- 12החודשים האחרונים היה בסך 570.93, 1ש"ח). מאידך, עיון בתלושי המשכורת מעלה כי התובע לא עבד בהיקף מלא של משרה. לשם קביעת השכר הקובע לצורך חישובים בפסק דין זה, אין אנו רואים מנוס מהיעזרות בנתונים שהנתבעת טענה להם. לטענת הנתבעת, התובע עבד בהיקף משרה של % 77(ראו סיכומי הנתבעת). טענה זו מתיישבת עם שכרו הממוצע של התובע בחודשים שלגביהם הוגש תלוש משכורת. לפיכך, אנו נראה את שכרו הקובע של התובע לצורך חישובים כשכר בשיעור % 77משכר המינימום החודשי בחודש עבודתו האחרון של התובע, כלומר יוני .1996 בתקופה האמורה, היה שכר המינימום החודשי בסך 020.50, 2ש"ח, כך ששכרו של התובע שאותו נביא בחשבון לצורך חישובי פסק דין זה, יהיה בשיעור % 77משכר המינימום האמור, כלומר - בסך 555.79, 1ש"ח. .10בחודש יוני 1996, הודיעה הנתבעת לתובע כי עליו להפסיק את עבודתו בבית הספר במע'אר בסוף החודש, ולחכות להודעה מהנתבעת. התובע פנה למשרדי החברה בטבריה, ופקידה של הנתבעת הודיעה לו כי אין עבודה בעבור התובע, וכי עליו להשיב את הציוד של הנתבעת (אקדח וציוד נלווה לאקדח וכן בגדי עבודה). רק לאחר שהתובע השיב את הציוד הוא קיבל את שכר חודש יוני .1996ביום שהתובע החזיר את הציוד, הודיע לו מנהל הנתבעת, מר יהודה מויאל, כי מאחר שהנתבעת הפסידה במכרז להמשך אספקת שירותי אבטחת ביה"ס במע'אר - על הנתבעת לפטר את התובע. התובע ביקש מכתב פיטורים, אך מר מויאל סירב לתת לו מכתב כזה. נעיר כי העובדות שנקבעו לעיל בסעיף זה נקבעו על סמך קבלת גרסתו של התובע, וזאת מאחר שמהימנותו של מר מויאל התערערה בעינינו מאד, לאור דחיית גרסתו בענין אמיתותם של המכתבים שצורפו לכתב ההגנה. .11לגרסת הנתבעת, היא שלחה לתובע את המכתב שצורף כנספח מ/ 1לכתב ההגנה. התובע מכחיש שקיבל מכתב כאמור. אין אנו יודעים אם המכתב האמור אכן נשלח לתובע (לאור פקפוקנו במהימנותו של מר מויאל, אנו מסופקים מאד אם אכן נשלח מכתב כזה). מכל מקום, אנו רואים את עצמנו פטורים מלהכריע במחלוקת בענין מכתב זה, שכן לדעתנו אין חשיבות לשאלה אם המכתב נשלח לתובע או לא. במכתב האמור, המתוארך 1.7.96, נרשם כי הנתבעת כוללת את התובע ברשימת מאבטחי מוסדות חינוך לשנת הלימודים הבאה, כי התובע מתבקש לפנות למשרד הנתבעת כדי לתאם עמו את תחילת עבודתו בבית ספר בשנת הלימודים האמורה להתחיל ביום 1/9, וכי הוא מתבקש ליצור קשר עם הנתבעת, בנקרה שאיננו מעוניין בהמשך העבודה אצל הנתבעת. דעתנו על כך שאין רלוונטיות לשאלה אם המכתב נשלח לתובע, נובעת מכך שממילא קיבלנו את גרסתו של התובע על כך שמר מויאל עצמו אמר לתובע שהנתבעת נאלצת לפטר אותו, וכן על העובדה שאף אם מר מויאל לא היה אומר כך לתובע - הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי הציעה לתובע עבודה כלשהי בשנת הלימודים הבאה. גרסתו של מר מויאל כי הנתבעת הציעה לתובע עבודה כזו (הוא לא ידע לאמר היכן) איננה מתיישבת עם האמור במכתב מ/ 1לפיו התובע היה צריך לפנות אל הנתבעת כדי שהמשך עבודתו יתואם עמו. זכאות התובע לפיצויי פיטורים ושיעורם .12לאור העובדות שקבענו בסעיף 10לעיל - הרי שהתובע אכן פוטר על ידי הנתבעת ולכן הוא זכאי לקבל ממנה פיצויי פיטורים. .13התובע החל לעבוד בתחילת חודש פברואר 1995, ופוטר בסוף חודש יוני .1996 אולם, התובע לא עבד בחודשים יולי ואוגוסט 1995- כמוסכם עמו. לפיכך, אנו סבורים כי תקופת העבודה שאותה יש להביא בחשבון היא בת 15חודשים. .14שכרו הקובע של התובע היה, כאמור לעיל, בסך 555.79, 1ש"ח. לכן, על 15 חודשי עבודה, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך (קרן) של 945, 1ש"ח. פדיון חופשה .15התובע לא קיבל חופשה שנתית במהלך עבודתו. על כן, עם סיום עבודתו, היה על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה. .16בגין 15חודשי עבודתו, ומאחר ששבוע עבודתו של התובע היה בן 5ימים, היה התובע זכאי לחופשה שנתית בת 13ימי עבודה. .17שכרו הקובע של התובע, הוא כאמור לעיל, בסך 555.79, 1ש"ח, בגין שבוע עבודה בן 5ימים. לפיכך, שכרו היומי אמור לעמוד על 72ש"ח. מכאן, שבגין 13ימי חופשה זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 936ש"ח. עם זאת, הנתבעת עצמה מודה בסיכומיה שהיא חייבת לתובע פדיון חופשה בסך 946ש"ח, ואין סיבה לחייב אותה בפחות מכך. פדיון דמי הבראה .18בגין 15חודשי עבודה, זכאי התובע לפדיון 6ימי הבראה. .19ערך יום ההבראה למשרה מלאה, בעת סיום עבודתו של התובע, היה בסך 225ש"ח. אנו רואים את התובע, כאמור לעיל, כמי שעבד בהיקף משרה של %77, כך שערך יום הבראה לתובע - עומד על הסך 173.25ש"ח. .20בגין 6ימי הבראה - זכאי התובע, אם כן, לפדיון דמי הבראה בסך 126,1 ש"ח. עם זאת, הנתבעת עצמה מודה בסיכומיה שחובה בענין דמי הבראה מגיע לסך 406, 1ש"ח, וגם בענין זה אנו סבורים שאין סיבה לחייב אותה בפחות מכך. דמי חגים .21לטענת הנתבעת - התובע איננו זכאי לדמי חגים, בשל כך בלבד שהוא לא עבד בימי המנוחה של המוסלמים ושל הנוצרים. גם אם נכון שהתובע לא עבד לא בחגים המוסלמיים ולא בחגים הנוצריים - הרי שאין בכך כדי להביא למסקנה שהוא לא זכאי לדמי חגים. אדרבא, התובע לא עבד בחגים ולכן לא שולם לו שכר בעבור ימי החגים, כך שהוא זכאי לדמי חגים במקום שכר העבודה שהיה יכול להשתכר באותם חגים. .22על פי צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה, כל עובד זכאי לתשלום בעבור 10ימי חגים בשנה, לרבות ימי חג החלים בשבת. התובע עבד 15חודשים כך שאנו רואים אותו זכאי לדמי חגים בעבור 12ימים. .23ערך יום עבודה של התובע, כאמור לעיל - עומד על סך 72ש"ח, ומכאן שבעבור 12ימי חגים, זכאי התובע לתשלום בסך 900ש"ח. פיצוי בגין אי-הפרשה ל"מבטחים" .24בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה, היה על הנתבעת לבטח את התובע בביטוח פנסיוני בשיעור % 5(מעבר לביטוח פיצויי פיטורים ודמי מחלה). .25שכרו של התובע לכל תקופת העבודה, כמוכח בתלושים שהתובע הגיש (שאינם כוללים את תלוש חודש אפריל 1996), מגיע לסך 819.97, 22ש"ח. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור % 7מסכום זה (711, 1ש"ח), ואילו הנתבעת מודה כי היא חייבת פיצוי בסך 041, 1ש"ח. עמדתה של הנתבעת מבוססת על הסכמתה לכך שהיא חייבת פיצוי בשיעור % 5משכרו של התובע, אך היא מחשיבה אותו רק על פי מה שהנתבעת חושבת שהיה שכרו של התובע ב- 12חודשי העבודה האחרונים. .26מאחר שהנתבעת מסכימה לעקרון של פיצוי בשיעור % 5מהשכר, אין אנו נכנסים לשאלה בדבר הוכחת הנזק שנגרם לתובע בגין אי-ההפרשה ל"מבטחים", אלא אנו רואים כמוסכם את אותו עקרון - שהתובע זכאי לפיצוי זהה לשיעור שאותו היה על הנתבעת להפריש לשם ביטוחו הפנסיוני. עמדתה של הנתבעת על כך שהתובע איננו זכאי לפיצוי בגין אי-ביטוחו בענף דמי מחלה, מקובלת עלינו. מדובר, אכן, בביטוח "ריסק", ומשלא הוכח שהתובע ניזוק בגין אי-ביטוחו בענף דמי מחלה - אין הוא זכאי לפיצוי. .27עם זאת, אין אנו מקבלים את עמדתה של הנתבעת בענין הבסיס לחישוב הפיצוי. הבסיס הנכון הוא סך כל השתכרותו של התובע, שכן על הנתבעת היה לבטח אותו במשך כל תקופת עבודתו. מאחר, שכאמור לעיל, התובע השתכר סך כולל (על פי התלושים שהוגשו) בסך 819.97, 22ש"ח, הרי שהפיצוי שהוא זכאי לו בגין אי-ביטוחו ב"מבטחים" הוא שיעור של % 5מסכום זה - כלומר - סך של 141, 1ש"ח. תמורת הודעה מוקדמת .28כאמור לעיל, קבענו שהתובע פוטר. אמנם, התובע ידע עוד לפני כן, שהוא לא יעבוד בחודשים יולי ואוגוסט (כך הוסכם עמו מראש), אלא שמטרתה של ההודעה המוקדמת טרם פיטורים היא לאפשר לעובד לחפש מקום עבודה חלופי בעודו משתכר. מאחר שהתובע לא קיבל שכר מהנתבעת בחודש יולי 1996, הרי שהוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, ואין די בכך שהוא ידע מראש שהוא לא יעבוד באותו חודש. .29ב"כ התובע, בסיכומיו, נסמך על צו ההרחבה הכללי בענין הודעה מוקדמת, אלא שצו זה עוד לא היה בתוקף בעת פיטורי התובע. לכן, המקור לחובת ההודעה המוקדמת באותה עת, היה הנוהג לתת הודעה כזו, ולפי אותו נוהג - ההודעה המוקדמת לעובד יומי - היתה בת שבועיים. .30כיון שכך - על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בשיעור השווה לשכרו בעבור שבועיים - 750ש"ח. התביעה שכנגד .31דין התביעה שכנגד כולה - להידחות, והנתבעת היתה מיטיבה לעשות אילו לא הגישה אותה. .32בענין ההודעה המוקדמת, הרי שמשהוכח שהתובע פוטר - ברור שהוא לא היה חייב לתת הודעה מוקדמת לנתבעת. .33בענין גמול עבודתו של התובע בשבתות - הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בטעות. במשך כל תקופת העבודה שילמה הנתבעת על עבודתו של התובע בשבתות, שיעור של % 150מתעריף שכרו הרגיל. התובע איננו יהודי, כך שלפי סעיף 7(ב)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, היתה המנוחה השבועית שלו אמורה לכלול או את יום השבת, או את יום ששי או את יום ראשון - הכל לפי המקובל על התובע כיום המנוחה השבועית שלו. טענתה של הנתבעת כי מהעובדה שהתובע לא עבד בימי ששי וראשון ניתן ללמוד שאלה ימי המנוחה שלו - איננה יכולה להתקבל, באשר אי-עבודתו של התובע בימי ששי וראשון לא נבעה מבחירה של התובע, אלא נבעה מאופי העבודה, שחייבה את התובע לעבוד בימים שבהם בית הספר היה פתוח וחייבה אותו לשבות בימים שבהם בית הספר היה סגור. משהוכח כי הנתבעת שילמה לתובע, בכל תקופת העסקתו (גם כאשר עבד ב"מעגן" או במקומות אחרים שאינם במע'אר), גמול עבודה במנוחה השבועית דווקא כאשר עבד בשבת, הרי שהדעת נותנת שהיה מקובל על הצדדים שיום השבת הוא יום המנוחה השבועית של התובע. .34כעת לענין ה"קנסות". סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958מאפשר למעביד לנכות מהשכר סכום שהוטל כקנס משמעת, לפי הסכם קיבוצי או חיקוק. ה"קנסות" שהנתבעת טוענת להם - אינם לפי הסכם קיבוצי ולא לפי חיקוק. כבר בשל כך אין לקבל חלק זה של התביעה שכנגד. הנתבעת גם לא הראתה ש"רשימת הקנסות" צורפה לחוזה שהתובע חתם עליו. בנוסף לכך, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע עבר את עבירות המשמעת המיוחסות לו במכתבים שצורפו כנספחים ח/9- 1לכתב ההגנה. כאמור כבר לעיל - אין אנו מקבלים כלל את גרסת הנתבעת שהמכתבים נשלחו לתובע. אולם, אף אם היינו סבורים שהמכתבים אכן נשלחו - אין די בכך כדי להוכיח שהתוכן שלהם נכון, והנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי לשם הוכחת תוכנם של המכתבים. .35בענין החזר עלות קורס המאבטחים ועלות הרענון - הנתבעת לא הוכיחה כלל את העלויות הנטענות. בנוסף לכך, לדעתנו אין לתת כלל תוקף להתחייבות הרשומה בחוזה נ/ 1בענין השבת עלויות הקורס. ההכשרה המקצועית נדרשה לעבודתו של התובע, ועל הנתבעת היה לשאת בעלותה. בעת הרלוונטית לתביעה, עוד לא היה תוקף לתקנות העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם (חיוב בתשלום בעד הכשרה מקצועית), התשנ"ח-1997, אך אנו סבורים כי אפשר ללמוד מהוראות התקנות האמורות גם על פרשנות יחסי העבודה בין הצדדים. על פי אותן תקנות, נדרשים תנאים מיוחדים להתרת חיובו של העובד בתשלום בעד הכשרתו המקצועית (כך למשל, זו צריכה להיות "הכשרה מקצועית מוכרת" כמוגדר בתקנות, ומכל מקום לא ניתן לחייב עובד שעבד אצל המעסיק למעלה מ- 4חודשים בתשלום בעד הכשרתו). אנו סבורים שלמרות שתקנות אלה עוד לא היו בתוקף, ניתן ללמוד מהן על מה שנראה כנוגד את תקנת הציבור, כך שההתחייבות שנרשמה בחוזה נ/ 1- איננה אמורה להיות תקפה, בנסיבותיו של התובע. לסיכום .36אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את האמור להלן: א. פיצויי פיטורים בסך 945, 1ש"ח. ב. פדיון חופשה בסך 946ש"ח. ג. פדיון דמי הבראה בסך 406, 1ש"ח. ד. דמי חגים בסך 900ש"ח. ה. פיצוי בגין אי-ביטוח ב"מבטחים" בסך 141, 1ש"ח. ו. תמורת הודעה מוקדמת בסך 750ש"ח. כל הסכומים האמורים לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.96ועד התשלום בפועל. .37אנו דוחים את התביעה שכנגד. .38על הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 2ש"ח, בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.12.00, אם לא ישולמו קודם לכן. בסכום ההוצאות הבאנו בחשבון את דעתנו על חוסר תום לבה של הנתבעת, בכל הנוגע לטענותיה על המכתבים שנשלחו לתובע, כאמור לעיל. כן הבאנו בחשבון את דעתנו על עצם הגשת התביעה שכנגד. .39כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.הכשרה מקצועיתקנס