הנשיא ס' אדלר בפנינו ערעור על החלטת רשם בית-דין זה (הרשם מ' מירון בבש"א 1440/00) מיום 3.6.2001, בה התקבלה בקשתה של המשיבה, מלון הר ציון בע"מ (להלן - המלון) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (להלן - ההחלטה). העובדות הצריכות לעניין הן אלה (א) המערערת, גב' אריאלה ביתן (להלן גם - ביתן), הועסקה במלון כמזכירת ההנהלה בתקופה שבין חודש מאי 1995 ועד לפיטוריה ביום 19.6.1997. בעקבות פיטוריה הגישה ביתן בבית-הדין האזורי בירושלים תובענה נגד המלון, שעילתה העיקרית כספית (השופטת ד' פרוז'ינין ונציגי ציבור רקנטי ווינטר; ע"ב 3-990/97). בית-הדין האזורי, קיבל את התביעה בעיקרה בפסק-דין שניתן ביום 30.10.2000 (להלן - פסק-הדין). (ב) ביום 15.11.2000 נשלח עותק פסק-הדין בפקסימיליה לעורך-הדין איתן קדמי ששימש בא-כוחו של המלון בהליך בבית-דין קמא (להלן - עותק הפקסימיליה). שורת הכותרת של עותק הפקסימיליה (שהעתק שלו צורף לכתב-הערעור שהוגש על-ידי המלון) מלמדת, כי הוא נשלח מבית-הדין האזורי בירושלים למשרדו של עורך-דין קדמי בצהרי יום 15.11.2000. עותק הפקסימיליה כלל את פסק-הדין במלואו (סך הכול 12 עמודים), הוא לא היה חתום (לא בכל עמוד ואף לא בסופו) ולא צורף אליו "דף משלוח בפקסימיליה". במשרד עורך-דין קדמי לא נתקבלה כל הודעה טלפונית מבית-הדין האזורי בדבר משלוח פסק-הדין. נכון למועד הגשת סיכומי המלון בערעור שלפנינו טרם הומצא לבא-כוח המלון (הקודם או הנוכחי) העתק מאושר של פסק-הדין. (ג) בסמוך לאחר משלוח עותק הפקסימיליה לעורך-דין קדמי התקיימה, החל מיום 20.11.2000 ועד ליום 28.11.2000, תכתובת בין בא-כוחה של ביתן לבין המלון באשר לקיום פסק-הדין (המכתבים צורפו כנספחים לתגובת ביתן לבקשת המלון להארכת מועד להגשת ערעור). (ד) ביום 28.11.2000 העביר המלון לידי בא-כוחה של ביתן חלק מהסכום שפסק בית-דין קמא לזכותה, בסך 18,758.55 ש"ח. (ה) ביום 28.12.2000 הגיש המלון ערעור על החלטת בית-דין קמא, ובמקביל "למען הזהירות בלבד", כלשון בא-כוחו הנוכחי של המלון, הוגשה על-ידיו גם בקשה למתן ארכה להגשת ערעור (בש"א 1440/00; להלן - הבקשה). (ו) ביום 3.6.2001 החליט הרשם לקבל את הבקשה. על החלטתו זו הערעור שבפנינו, אשר התנהל בדרך של סיכומים בכתב. 3. החלטת הרשם ונימוקיה לאחר שבחן את טיעוני הצדדים ומכלול נסיבות המקרה הגיע הרשם "אף כי לא בהתלהבות", כלשונו, לכלל מסקנה, כי משלוח עותק הפקסימיליה לבא-כוח המלון באותה עת, עורך-דין קדמי, לא בא בגדרה של המצאה כדין מאחר שלא נתקיימו הוראות תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקנה 497א) שעניינן המצאה באמצעות פקסימיליה לעורך-דין. משכך, קבע הרשם שאין להתחיל במניין "מירוץ הימים" להגשת הערעור מיום קבלת עותק הפקסימיליה על-ידי בא-כוח המלון. תחת זאת קבע הרשם, כי יש להתחיל את מניין "מירוץ הימים" מיום 28.11.2000 - הוא יום תשלום חלק מהסכום שפסק בית-דין קמא לטובת ביתן. דהיינו, המלון לא רק שהכיר בפסק-הדין, אלא אף פעל על-פיו (אף שזה לא הומצא לו כדין). משכך, קבע הרשם, כי הגשת הערעור ביום 28.12.2000 הייתה כדין, אם משום שאין להביא במניין הימים את יום המסירה (היינו במקרה שלפנינו את יום התשלום - 28.11.2000) ואם משום שבנסיבות העניין, יש להקל ולהתיר את הגשת הערעור באיחור בן יום אחד. בשולי החלטתו ציין הרשם, כי פסק-הדין הומצא למשרד עורך-דין קדמי לפי המען שזה מסר לבית-דין קמא. לימים התברר, שהלה העתיק את משרדו לכתובת אחרת, מבלי שיידע על כך את בית-דין קמא. כמו כן חייב הרשם את המלון בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח (אף שקיבל את בקשת המלון לגופה). 4. טענות הצדדים בפנינו (א) בא-כוחה של ביתן טוען, כי פסק-הדין נושא הערעור היה ברשות בא-כוח המלון, לכל המאוחר, ביום 16.11.2000 ולפיכך, יש לראות את תחילת "מירוץ הזמן" להגשת הערעור בתאריך זה. זאת, משום שניתן להסתמך על "ידיעת" בא-כוח המלון על פסק-הדין, לצורך תחילת "מירוץ הזמן" ואין הכרח להמתין לשם כך ל"המצאה" כדין. יתר-על-כן, לדבריו, המלון "נהג כבוד" בעותק הפקסימיליה; כך, בתכתובות שהתקיימו כאמור, בין המלון לבין בא-כוחה של ביתן התחייב המלון לנהוג בהתאם לפסק-הדין והמלון אף שילם למערערת חלק מהסכום שנפסק לזכותה בפסק-הדין. משכך, יש לראות בטענת המלון להעדר המצאה כדין, שלא נטענה בסמוך למתן פסק-הדין והבאה מפי בא-כוחו הנוכחי, טענה שאיננה כנה ו"חוכמה שלאחר מעשה". יתר-על-כן, את האחריות לאי המצאת פסק-הדין כדין יש לתלות בבא-כוח המלון בהליך בבית-הדין האזורי, עורך-דין קדמי, אשר ביקש לשלוח אליו את פסק-הדין בפקסימיליה באופן חריג, אולם לא טרח לעדכן את כתובתו במזכירות בית-דין קמא, לצורך משלוח כתבי-בי-דין. (ב) בא-כוח המלון מנגד, תומך בהחלטת הרשם מטעמיה ומוסיף לגופו של עניין, כי לא די בכך שהמלון "ידע" על פסק-הדין, כדי להשתיקו מלטעון שפסק-הדין טרם "הומצא" לו. זאת ועוד, הבקשה להארכת מועד הוגשה למען הזהירות בלבד, באשר פסק-הדין נושא הערעור טרם הומצא כדין לבא-כוח המלון. בסיכומיהם ביקשו שני הצדדים לתמוך יתדותיהם בפסיקת בית-המשפט העליון באשר לשאלה האם יש להתחיל במניין הימים להגשת ערעור מעת ידיעת המערער על פסק-הדין. 5. הכרעה לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובהחלטת הרשם באנו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הטעמים לכך הם כדלקמן: (א) תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן - התקנות) קובע, כי המועד להגשת ערעור בזכות הוא 30 יום מהיום שבו הומצא פסק-הדין למערער (בפסק-דין שניתן בהיעדר הצדדים). אין חולק על קביעת הרשם, שבמקרה שלפנינו לא הייתה המצאה כדין של פסק-הדין, מחמת העובדה שמשלוח עותק הפקסימיליה לעורך-דין קדמי לא עמד בדרישות תקנה 497א החלות גם בבית-דין זה מכוח תקנה 129 לתקנות. לפיכך, לא החל מנין הימים להגשת הערעור ביום הגעת עותק הפקסימיליה לבא-כוח המלון, מכוחה של המצאה כדין. פסק-הדין אף לא הומצא לבא-כוח המלון (הקודם או הנוכחי) לאחר מכן. (ב) באשר לשאלה, אם ניתן להתחיל במניין הימים מעת ידיעת המערער על פסק-הדין או שמא יש להמתין להמצאה כדין, זו טרם הוכרעה בפסיקת בית-המשפט העליון. במספר מקרים נקבע, כי ניתן להתבסס על קיומה של "ידיעה" לצורך מניין הימים להגשת ערעור, גם כאשר מועד ה"המצאה" היה בשלב מאוחר יותר. כך, לדוגמה, ברע"א 1113/97 איסמאעיל נ' סלימאן [1] ציין הנשיא ברק מתוך הסכמה את הגישה ולפיה מניין הימים מתחיל מעת ידיעת המערער על פסק-הדין (וראו גם בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין [2]). מנגד, בפסקי-דין אחרים נקבע, כי ריכוך של דרישת ה"המצאה" והסתפקות ב"ידיעה" יתבצע רק במקרים מיוחדים, ובכללם מקרים שבהם מושתק המערער מטענה בדבר אי-המצאה, כגון במקרה בו המערער עשה שימוש בפסק-הדין או פעל בהתאם לאמור בו (ראו לדוגמה רע"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ [3], בעמ' 844; בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ (להלן - עניין סלע [4])). (ג) אין חולק, כי דרך המלך להמצאת פסק-דין היא באמצעות המצאה כדין. יתר-על-כן, קביעת תחילת מניין הימים ביום בו נודע לבא-כוח המלון על פסק-הדין, דורשת קיום ידיעה ממשית ורלוונטית, גם לשיטת אלו המסתפקים, ככלל, בידיעה (ראו עניין סלע [4]). במקרה שלפנינו לא הוכחה התגבשותה של ידיעה מעין זו (אף ההתכתבויות בין הצדדים בעקבות פסק-הדין), בטרם פעל המלון על-פי עותק הפקסימיליה - עת שולם למערערת חלק מהסכום שנפסק לזכותה בבית-דין קמא. משכך, לא טעה הרשם בקביעתו, כי "מירוץ הימים" להגשת הערעור החל ביום העברת הכסף לידי המערערת (28.11.2000), ומכאן שהגשת הערעור ביום 28.12.2000 התבצעה במועד. (ד) מכל מקום יצוין, שמגמתם של בתי-הדין לעבודה היא להעדיף, במידת האפשר, את בירור הערעור לגופו של עניין, ולא להסתפק בנימוקים של סדרי דין. 6. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ט בטבת תשס"ב (3.1.2002), בהיעדר הצדדים.המצאת כתבי בי דין