1. פסק דין זה עניינו תביעות התובעת ותביעה שכנגד כמפורט להלן:   א. תביעה מיום 10.8.99 במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר בגין העסקתה בחודש נובמבר 98, תמורת הודעה מוקדמת בשיעור של שכר עבודה לחודש, החזר ניכוי מהשכר לתוכנית ביטוח מנהלים ותשלום דמי הבראה.   ב. תביעה מיום 12.12.99 במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בגובה ההפרשה לביטוח המנהלים חלק המעביד. פיצוי הנתבע לאור טענת התובעת ולפיה לא הפרישה הנתבעת את חלקה לביטוח המנהלים בהתאם להסכם העבודה שבין הצדדים.   ג. תביעה שכנגד במסגרתה טענה הנתבעת / התובעת שכנגד לביטול "הסכם הפשרה מיום 8.11.98" והשבת הכספים אשר שולמו לתובעת, כפיצויי פיטורים במסגרת הסכם זה.   2. עד שנגיע לדיון בפרטי טענות הצדדים בעילות התביעה השונות, יש מקום להקדים ולציין את העובדות הבאות:   א. התובעת עבדה בשרות הנתבעת החל מחודש נובמבר 96 ועד לחודש נובמבר 98.   ב. בהתאם לסיכום בין הצדדים הייתה הנתבעת חייבת לבטח את התובעת במסגרת תוכנית לביטוח מנהלים מהיום הראשון לעבודתה.   ג. כמצוין בתלושי השכר ניכתה הנתבעת משכרה שלה תובעת, מידי חודש, סכום בסך של 219 ₪ חלק העובד לביטוח המנהלים.   ד. בפועל, פרט לסכום בסך של 40 ₪ לא בוצעו הפרשות כלשהן לזכות התובעת לביטוח המנהלים על חשבון כספי התגמולים.   ראה: נתונים ואישורים לשנת 97 נספח ג' 1 לתביעה מיום 12.12.99. נתונים ואישורים לשנת 98 נספח ג' 2 לתביעה מיום 12.12.99.   ה. ביום 8.11.96 הגיעו הצדדים לסיכום על סיום יחסי עובד-מעביד, ועל הסכם פשרה הקובע כי:   "1. חברת זוהר - צח תוציא מכתב פיטורין לגב' לוי כוכבה. 2. חברת זוהר - צח מתחייבת לשלם פיצוי פיטורין כחוק 3. במשכורת אחרונה יערך גמח' וישולמו כל התשלומים על פי חוק כגון יתרות הבראה וחופשה. 4. הגב' לוי כוכבה בחברת זוהר - צח מוותרים על הודעה מראש".   ו. בהתאם להסכם הפשרה נשלח לתובעת המכתב המצורף ז' לכתב התביעה. כן שולם לתובעת סכום של 7,626 ₪ כפיצויי פיטורים.   ז. בעת הסיכום ביום 8.11.96 לא היו הצדדים מודעים לעובדה, לפיה לא הופרשו כספים לתוכנית ביטוח המנהלים חלק עובד חלק מעביד, על חשבון תגמולים - לזכות התובעת.   ח. בכתב התביעה ובתביעה שכנגד, טוענים הצדדים שניהם, לביטול הסכם הפשרה כל צד מנימוקיו הוא.   כך עותרת התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת על אף האמור בהסכם הפשרה והנתבעת, התובעת שכנגד מבקשת מצידה - השבה כספי פיצויי הפיטורים אשר שולמו במסגרת הסכם הפשרה.   3. כאמור מבקשת התובעת את ביטול הסכם הפשרה מיום 8.11.98; וכך גם הנתבעת התובעת שכנגד.   בנסיבות אלה, מקום שמבקשים שני הצדדים להסכם - את ביטול ההסכם - אין מנוס מקבלת דעתם. הפועל היוצא מהאמור לעיל כי הסכם הפשרה מיום 8.11.98 בטל ויש לבחון את זכויות הצדדים, בהתעלם מהסכם זה.   על בסיס האמור לעיל נפנה להלן לבחינת תביעות התובעת והנתבעת התובעת שכנגד כסדרן.   התביעה להפרשי שכר.   4. בכתב התביעה טענה התובעת כי עבדה בשירות הנתבעת במהלך חודש נובמבר 98 החל מיום 1.11.98 ועד ליום 11.11.98.   בגין תקופה זו המשיכה התובעת וטענה, כי הייתה זכאית לשכר עבודה בסך של 762 ₪.   עוד טענה התובעת, כי בפועל שילמה הנתבעת בגין התקופה הנ"ל שכר בסך של 577 ₪ בלבד מכאן התביעה להפרשי שכר בסכום של 186 ₪.   5. על הטענה לפיה עבדה התובעת עד ליום 11.11.98 חזרה התובעת בדיון ההוכחות ביום 11.2.03. טענה זו, לפיה עבדה התובעת עד ליום 11.11.98 - היא זו שעומדת בבסיס התביעה להפרשי שכר, גם בסיכומיה.   6. דא עקא כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה עבדה בשירות הנתבעת עד ליום 11.11.98.   לעניין זה נציין כי עוד בדיון המוקדם הסכימו הצדדים על רשימת מוסכמות ולפיה - יחסי עובד מעביד הסתיימו ביום 8.11.98.   זאת ועוד. טענה זו של הנתבעת עומדת בניגוד להגיון שמאחורי הסכם הפרישה, הסכם שאף אם הוא חסר נפקות משפטית, משקף מציאות עובדתית לפיה יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביום 8.11.98 מבלי שביקשו הצדדים לממש את הזכות להודעה מוקדמת.   לבסוף יש לציין, כי אין לקבל את עדות התובעת ולפיה עבדה בשירות הנתבעת עד ליום 11.11.98 מקום שהיא עצמה "לא זכרה", אם עבדה לאחר חתימת הסכם הפשרה. יש לצפות כי עובדה מהותית כגון עבודה לאחר חתימת הסכם פשרה ולפיו מסתיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים מבלי שנותן צד לצד שכנגד הודעה מוקדמת - תיחרט בזיכרון העובד.   ראה: עדות התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול שורות 20-21.   7. משאין בידינו לקבל את גרסת התובעת כי עבדה עד ליום 11.11.98 גרסה העומדת ביסוד התביעה להפרשי שכר בגין עבודת התובעת בחודש נובמבר 98, נדחית התביעה להפרשי שכר.   התביעה לדמי הבראה.   8. בכתב התביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בהפרשי דמי הבראה בסכום בסך של 475 ₪.   בסיכומיה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לתשלום דמי הבראה בסכום של 995 ₪ לחילופין בסכום של 865 ₪.   כמפורט בסיכומיה, מבססת התובעת את תביעתה לתשלום דמי הבראה, על הוראות ההסכם הקיבוצי לתשלום קצובת הבראה, ועל תלושי השכר אשר צורפו לתיק בית הדין ומהם ניתן ללמוד על הסכומים אשר שולמו לתובעת כדמי הבראה בפועל.   9. מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה, הייתה התובעת זכאית להשתתפות המעביד בהוצאות ההבראה בשיעור של 5 ימי הבראה בגין השנה הראשונה לעבודתה המסתיימת באוקטובר 97, על בסיס תעריף של 245 ₪ ליום הבראה.   בגין השנה השניה להעסקתה הייתה התובעת זכאית להשתתפות המעביד בהוצאות ההבראה, מכוח אותו הסכם קיבוצי כללי, בשיעור של 6 ימי הבראה על בסיס תעריף של 260 ₪ ליום הבראה.   יוצא מכאן כי התובעת הייתה זכאית לקצובת הבראה בסך של 2,785 ₪.   10. מתלושי השכר אשר צורפו לתיק בית הדין עולה כי לתובעת שולמו דמי הבראה בשיעור 1,870 ₪ בלבד.   11. מכאן עולה, כי התובעת זכאית להפרשים על חשבון דמי הבראה בסכום של 915 ₪.   יש לציין לעניין זה, כי אין לקבל את השגות הנתבעת בסיכומיה על התעלמות מדמי הבראה אשר שולמו לתובעת במשכורות אפריל ודצמבר 97 ואוגוסט וספטמבר 98 - מקום שלא צורפו תלושי השכר לחודשים אלה לתיק בית הדין.   12. לסיכום פרק זה של דמי הבראה זכאית התובעת להפרשים על חשבון דמי הבראה בסכום של 915 ₪.   התביעה להחזר ניכוי משכר עבודה   13. בכתב התביעה מחודש דצמבר 99 עתרה התובעת להחזר הניכוי בגין ביטוח מנהלים אשר לא הועבר לחברת הביטוח.   לעניין תביעה זו לא יכולה להיות מחלוקת כי מידי חודש ניכתה הנתבעת משכרה של התובעת סכום בסך 229 ₪ תחת הכותרת "ניכוי לביטוח מנהלים".   14. כן אין מחלוקת של ממש בשאלת העברת ההפרשות לביטוח המנהלים בפועל לחברת הביטוח. כך מוסכם על הנתבעת, כי למעט סכום של 40 ₪ לא הועברו לחברת הביטוח ההפרשות לביטוח המנהלים חלק עובד (וכך גם חלק מעביד), שנוכו משכר התובעת. די להצביע לעניין זה לסעיפים 4 ו-5 לכתב ההגנה מיום 16.11.99 שם טוענת הנתבעת, כי:   "229 ₪ שרושמים בתלוש השכר כתגמולי העובד, מתוכם 40 ₪ שולמו לאורך כל התקופה להכשרת הישוב.   נותרו לתשלום 189 ₪ (שלא נגבו על ידי חברת הדר) X מספר חודשי העבודה - סכום זה ניתן יהא להעביר לחברת הביטוח הדר ברגע שנקבל מהם שובר לתשלום."   15. נוסיף לעניין זה, כי דעתנו היא ששעה שמוסכם כי בוצעו ניכויים משכר העובד במסגרת תוכנית ביטוח מנהלים - על המעביד הטוען כי העביר את הפרשות העובד ליעדן הנטל להוכיח טענה זו.   למותר להוסיף כי לענייננו לא הוצגה בפנינו אף ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד כי הניכויים בשכר התובעת, למעט סכום בסך של 40 ₪ אשר אכן הועבר לחברת הביטוח הכשרת הישוב במסגרת ביטוח ריסק הנלווה לתוכנית ביטוח מנהלים - הועברו לזכות התובעת.   16. אשר על כן, זכאית התובעת להחזר הכספים אשר נוכו משכרה לצורך ההפרשה לתוכנית ביטוח המנהלים , חלק עובד, ולא הועברו ליעדן בסכום של 4,347 ₪.   פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות המעביד לתוכנית ביטוח המנהלים:   17. כמצוין לעיל לא בוצעו הפרשות לתוכנית ביטוח המנהלים (על חשבון תגמולים) חלק עובד וחלק מעביד.   18. בנסיבות אלו משאין חולק כי התובעת זכאית הייתה לביטוח במסגרת תוכנית ביטוח מנהלים, זכאית התובעת לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות המעביד לתוכנית הביטוח, זאת במקביל להחזר הניכוי משכרה אשר לא הועבר ליעדו.   נוסיף לעניין זה כי אין מקום לטענת הנתבעת ולפיה אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אי העברת חלק המעביד לביטוח המנהלים, מקום שלא נקבע כי התובעת זכאית להפרשת המעביד על חשבון התגמולים.   לעניין זה ההנחה היא כי בהעדר הסדר מפורש אחר, כספי התגמולים חלק העובד וחלק המעביד כאחד, עומדים לרשות העובד בעת סיום העסקתו גם באותם מקרים בהם אין העובד זכאי לפיצויי פיטורים.   ראה: דב"ע נה/ 18-2, יגאל יצחקי נגד חברה ישראלית למובילים בע"מ, פד"ע כט 380.   19. אשר לשיעור הפיצוי, לו זכאית התובעת בשל אי עמידת הנתבעת בהתחייבויותיה כלפיה לביטוח במסגרת ביטוח מנהלים - יש ללמוד גזרה שווה, מפסיקת בית הדין הארצי ועניינה פיצוי העובד מקום שחייב מעביד לביצוע הפרשות לקרן פנסיה, ולא עמד בהתחייבות זו. כך נפסק כי במקרה זה זכאי העובד לפיצוי בגובה הפרשות המעביד אשר היה על האחרון להעזר לקרן הפנסיה ובפועל לא הועברו.   ראה לעניין זה: ע"ע 300001/98, בוריס שוסטר נגד רמי חרושת מרצפות בע"מ (לא פורסם).   20. אשר על כן זכאית התובעת לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לתוכנית ביטוח מנהלים בשיעור של 5% מהשכר.   מתלוש השכר לחודש 10/98 עולה כי שכרה של התובעת עמד על סך של 3,730 ₪ לחודש.   מכאן ועל בסיס העיקרון האמור לעניין שיעור הפיצוי לו זכאית התובעת בשל אי ההפרשה חלק המעביד על חשבון תגמולים לביטוח המנהלים, ובהתחשב בשכר ובתקופת העבודה, זכאית התובעת לפיצוי בסכום בסך של 4,476 ₪ (24 חודשים X 3,730 ₪ X 5%).   התביעה לדמי הודעה מוקדמת והתביעה שכנגד.   21. תביעת התובעת לדמי הודעה מוקדמת היא צד אחר לתביעה שכנגד, להשבת הכספים אשר שולמו תחת הכותרת "פיצויי פיטורים", במסגרת הסכם הפשרה מנובמבר 1998.   משמוסכם כי הסכם הפשרה בטל, יש לבחון את שאלת פיטורי/התפטרות התובעת וכפועל יוצא משאלה זו לגזור את זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ולחילופין זכותה של הנתבעת/התובעת שכנגד, להשבת הכספים ששולמו מכוח הסכם הפשרה.   22. במחלוקת זו מקובלת עלינו עמדת הנתבעת התובעת שכנגד, לפיה יזמה התובעת הנתבעת שכנגד את ניתוק הקשר בין הצדדים, לאחר היוודע תוצאותיו של הליך משפטי אשר התנהל בין בעלה של התובעת הנתבעת שכנגד, למנהל הנתבעת.   כך נמצא, כי בעקבות אותו הליך משפטי אשר התקיים בין בעלה של התובעת לנתבעת, נעדרה התובעת מהעבודה. מששבה התובעת לעבודה לאחר מספר ימי היעדרות, התפתח ויכוח בין הצדדים בעקבותיו פנו הצדדים שניהם למועצת הפועלים והגיעו לסיכום על סיום יחסי עובד מעביד ביניהם.   סמיכות זמנים זו בין תוצאות ההליך המשפטי, ההיעדרות מהעבודה מטעם התובעת והפנייה למועצת הפועלים וגיבוש ההסכמה באמצעותה (של מועצת הפועלים) על סיום ההתקשרות - מתיישבת יפה עם גרסת הנתבעת על רצונה של התובעת להביא לידי סיום את יחסי עובד מעביד בין הצדדים והוצאת רצון זה לפועל.   23. נוסיף עוד כי לא מצאנו מקום לאמץ את טענות התובעת ולפיה יש ללמוד על כוונת הנתבעת להביא לידי סיום העסקתה מעובדת הימצאותה של עובדת מחליפה כמו גם מהוצאת "מכתב הפיטורים".   24. כך אין לראות בעובדת ההמצאות של ממלאת המקום, במקומה של התובעת, כמעידה על כוונת הנתבעת לפטר את התובעת - משאין חולק כי התובעת נעדרה מהעבודה ומשכך הייתה הנתבעת זקוקה לממלא מקום.   25. כך גם לא ניתן להיתלות במכתב הפיטורים מיום 9.11.98 וללמוד ממנו על פיטורי התובעת מקום שברור כי "מכתב הפיטורים" הוא המשך לפגישה במועצת הפועלים ולסיכום לפיו התובעת תסיים את עבודתה אצל הנתבעת.   26. הפועל היוצא הוא כי אין מקום לטענת התובעת על פיטורים מקום שהסתיימו יחסי עובד מעביד ביוזמת התובעת, במסגרת הסכמה אשר קיבלה ביטוי בהסכם הפשרה מיום 8.11.98 אשר כאמור בוטל בדיעבד.   ראה לעניין זה: ע"ע 1036/00, מיכל צוקרמן נגד עיריית נשר ואח' (לא פורסם).   27. משאין מקום לטענת הפיטורים, ומשבוטל ההסכם מיום 8.11.98 אשר מכוחו שולמו פיצויי פיטורים לתובעת - חייבת התובעת בהשבת הכספים אשר שולמו במסגרת ההסכם שבוטל.   28. לאור מסקנה זו, לפיה לא פוטרה התובעת בידי הנתבעת, אין התובעת זכאית להודעה מוקדמת ומכאן שאין היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת, בעקבות סיום העסקתה.   סוף דבר   29. מהאמור לעיל, עולה כי דין תביעות התובעת להתקבל בחלקן וכך גם התביעה שכנגד.   אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:   א. הפרשי קצובת הבראה בסך של 915 ₪. ב. החזר הניכוי משכר עבודה, חלק עובד בסך של 4,347 ₪. ג. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות חלק המעביד לחשבון תגמולים לביטוח המנהלים בסך של 4,476 ₪.   על התובעת (נתבעת שכנגד), להשיב לנתבעת (התובעת שכנגד) סכום בסך של 7,626 ₪, אשר שולמו במסגרת הסכם הפשרה שבוטל, שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד.   משרשאית הנתבעת/התובעת שכנגד לקזז את חוב התובעת/הנתבעת שכנגד מחיוביה היא, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכום בסך של 2,112 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.98.   משהתקבלה התביעה והתביעה שכנגד - אין צו להוצאות.   הערעור על פסק דין זה הוא בזכות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.   ניתן היום ב' בתמוז, תשס"ג (2 ביולי 2003) במעמד הצדדים.   נציג ציבור - י. צנעני משה טוינה - שופטביטוח מנהלים