להלן פסק דין בסוגיית פינוי שוכר בגלל נטישה של שוכר את נכס השכירות: פסק דין 1. מהות התביעה: זוהי תביעה לפינוי הנתבעת 1 מהדירה הנמצאת בקומת הקרקע בבנין ברחוב עמוס 9 בתל אביב, (להלן: "המושכר" ו/או "הדירה"), וכן לסילוק ידו של הנתבע 2 מהדירה, ולהשבתה לתובעות כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. התובעות הינן בעלות הבניין והדירה הנמצאת ברחוב עמוס 9 בתל אביב. ב. הנתבעת 1, דיירת מוגנת בדירה. ג. בסוף שנת 2002 ותחילתה של שנת 2003 נתבצעו בדירה שיפוצים. ד. במהלך תקופה זו, עזבה הנתבעת 1 את הדירה ועברה להתגורר בדירה אחרת. ה. הנתבע 2 מתגורר בדירה. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעות: א. הנתבעת 1 עזבה את המושכר במרץ 2002 ועברה להתגורר בבניין סמוך מתוך כוונה שלא לשוב. לפיכך התגבשה כנגדה עילת פינוי מכוח נטישה. ב. הנתבעת 1 העבירה את החזקה במושכר לנתבע 2 שהוא נכדה. ג. הנתבע 2 מתגורר בדירה, ולפיכך קמה כנגדו עילה לסילוק יד. ד. בתקופת מגוריו במושכר, ביצע הנתבע 2 שיפוצים ושינויים מפליגים ללא הסכמת התובעות, שהן בעלי הבניין. עקב עבודות אלו, נגרם נזק ניכר לדירה, ולפיכך התגבשה עילת פינוי כנגד הנתבעת 1 מכוח סעיף 131 (3) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב- 1972. (להלן: "חוק הגנת הדייר" ו/או "החוק"). טיעוני הנתבעים: א. התובעות הינן בעלות הבניין, אולם לא שמרו על תחזוקתו ולא ביצעו עבודות שיפוץ נדרשות, ולפיכך היה המושכר במצב רעוע והציב סכנות ותנאי מחיה ירודים למתגוררים בו. ב. הנתבעת 1 הינה אישה מבוגרת וחולנית אשר מצבה הבריאותי החל מתדרדר והולך, דבר שהצריך ביצוע שיפוצים הכרחיים במושכר לשם הפיכתו לראוי למגורים ומותאם לצרכיה ולרווחתה של הנתבעת 1. ג. לצורך ביצוע השיפוצים ובזמן עריכתם בלבד, עברה הנתבעת להתגורר בדירת קרובים. עזיבה זו היתה מותנית בזמן מוגבל ונעשתה מתוך מודעות וכוונה שלמה לחזור למושכר עם תום השיפוצים. ד. הנתבע 2 ביצע את השיפוצים במושכר לבקשתה של הנתבעת 1 ולצרכיה. ה. הנתבע 2 פיקח בעצמו על עבודות השיפוץ ולשם כך עבר להתגורר זמנית במושכר. ו. עבודות השיפוץ במושכר לא היו רחבות היקף ולא נגרם כל שינוי ממשי למושכר בעקבותיהן. יתרה מזאת, עבודות אלו השביחו והעלו את ערכו של המושכר. ז. עם תום השיפוצים במושכר, עזב הנתבע 2 את המושכר ואילו הנתבעת 1 חזרה להתגורר בדירה כמתוכנן. ח. התובעות ידעו את דבר השיפוץ בזמן עריכתו אך בחרו שלא להלין על כך באוזני הנתבעים ולפיכך עולה כנגדם מניעות מלטעון כיום לפגיעה בזכויותיהם הקנייניות. ט. התובעות המתינו זמן רב טרם הגשת התביעה, דבר המצביע על התנהלות בחוסר תום לב. לחילופין: י. באם יקבע בימ"ש כי אכן קמה עילת פינוי כנגד הנתבעת 1, הרי שיש מקום להעניק לה סעד מן הצדק. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: א. מטעם התובעות: הוגש לבית המשפט דו"ח חקירה מטעם משרד חקירות פרטי וכן קלטת וידאו בה מופיעות שיחות אשר נערכו עם הנתבע 2 בדירה נשוא התביעה. בנוסף הוגש גם תִמלול שיחות אלו עם הנתבע 2. (הוגש וסומן ת/1). עת/1 גב' שלי חורב, שנחקרה על תצהירה ודו"ח החקירה שערכה, ת/1. ע/ת 2 גב' לאה אילת, שנחקרה על תצהירה, ת/2. ב. מטעם הנתבעים: הוגש לבית המשפט תִמלול השיחות שנערכו עם הנתבע 2, נ/4. ע/ה 1 גב' שרה פרסר שנחקרה על תצהירה, נ/1. ע/ה 2 גב' ענת ברוך שנחקרה על חוות דעתה ותִמלול השיחות שערכה נ/2. ע/ה 3 מר דוד פרסר, שנחקר תצהירו, נ/5. ע/ה 4 גב' זהבה פרסר, שנחקרה על תצהירה, נ/6. ג. פטירת הנתבעת 1 לפי הודעת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, נפטרה הנתבעת 1 בתאריך 20/6/04, לאחר תום הדיונים ושמיעת הראיות בתיק. ב"כ התובעות לא פנה לבימ"ש בהתייחסו לעובדה זו ולהשלכותיה. פסק דין זה מתייחס לאירועים ולעילות התביעה כפי שהתגבשו ביום הגשת התביעה, ולגבי הנתבעים המפורטים בכתב התביעה. 5. הכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, שמעתי את העדויות השונות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים שהביאוני למסקנה זו: 6. עילת פינוי בגין נטישת המושכר עילת הנטישה איננה אחת מעילות הפינוי הקבועות מפורשות בחוק הגנת הדייר, אלא עילה פסיקתית היא, השואבת כוחה מקביעותיו של בימ"ש. "עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131". ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים נ' נוסייבה פ"ד מו(5) 758. (להלן: "פס"ד נוסייבה"). התייחסות לכך ניתן למצוא גם בספרו של בר אופיר: "עילה זו של נטישה איננה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר. למרות זה מחייבים בתי המשפט את הדייר בפינוי כאשר הוא נוטש את המושכר". (עמ' 114). לעניין רציונאל העילה וההצדקה המצויים בבסיסה, הרי שמדובר ביחסים המוסדרים במסגרת חוק הגנת הדייר ולפיכך, עילה זו התגבשה לאורו וברוחו של החוק, אשר במהותו, יש בו כדי להגן על זכותם של דיירים למגורים, כל עוד עושים הם במושכר שימוש בפועל לפי מטרת השכירות לה התחייבו. עצם עיקרו של החוק אם כך, שולל בבסיסו את הצורך והדרישה להגן על דיירים אשר נטשו את המושכר, שהרי משתמע מכך כי אינם זקוקים הם עוד להגנה זו אשר מטבעה, יש בה כדי להגביל את זכויותיו של בעל הבית. ולראיה: "הרציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק". (פס"ד נוסייבה). וכן: "כידוע, נטישה היא עילת פינוי יציר הפסיקה והיא פועל יוצא מכך שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972, פורש חסותו על "דייר". מי שנטש את דירתו אינו יכול להיחשב יותר כדייר על-פי החוק, והנה קמה לבעל-הבית עילת פינוי נגדו". ע"א 315/90 (ת"א) בראל נ' ארנס דינים מחוזי, כרך א 385. (להלן: "פס"ד בראל"). ועוד: "...חוק הגנת הדייר, תשט"ו- 1955, בא להגן על מי שמחזיק בנכס בשכירות על-פי חוזה או מכוח אותו חוק... ושורת הדין נותנת, כי הגנה זו תשתרע רק על מידת חזקתו. מי שאינו מחזיק בנכס, או נטש את חזקתו, בכל הנכס או בחלקו, אינו זכאי להגנת החוק".ע"א 76/58 פרייאר נ' באומן פ"ד יג 315. (להלן: "פס"ד פרייאר"). להלכות נוספות בנושא זה, ראה: ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק פ"ד יז(4) 2498. (להלן: "פס"ד פפסימידוף"), ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כה(2) 717. (להלן: "פס"ד שמעוני"), וכן, בר אופיר בספרו, עמ' 116. 6.1 נטל השכנוע נטל השכנוע רובץ הוא לפתחו של הטוען לנטישה אולם בזאת אין לאמר כי הנתבע פטור מכל חובה להוכחת טענותיו הוא. בפס"ד פפסימידוף סוכמו הדברים כך: "...כבר נפסק ב ע"א 10/61 פ"ד טו 1939, כי בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט... כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה; אמנם... אם השופט לא יאמין לראיות הדייר, הדייר לא הסביר, והשופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק". (פס"ד פפסימידוף). ראה גם בר אופיר בספרו, עמ' 116.(הדגשות שלי א.ג.). הלכה זו מתומצתת ומפורשת די הצורך, ואינני רואה מקום להכביר מילים עוד בעניין זה, אולם הפסיקה חזרה וחידדה הלכה זו לא אחת, על-כן, להלן מספר איזכורים בעניין: ע"א 508/63 רמדאן נ' ברקיני פ"ד יח(2), 14. (להלן: "פס"ד רמדאן"), ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכקשווילי פ"ד לו(1) 810. (להלן: "פס"ד קוטלר"). המ' 547/61 רוזין נ' מיקולינסקי טז 541. (להלן: פס"ד רוזין"), פס"ד נוסייבה לעיל, פס"ד בראל לעיל. ולענייננו, כאמור, הנטל להוכחת התקיימותה של עילת הנטישה רובץ הוא לפתחן של התובעות. עליהן להביא ראיות ולבסס טענתם, כי אכן נתקיימו כל יסודות העילה המנויים להלן; 6.2 היסודות להוכחת עילת הנטישה היסודות הנדרשים לצורך קיומה של תשתית המצביעה על התגבשות עילת הנטישה הם: עזיבה פיזית העדר הכוונה לחזור. (ראה פס"ד בראל). "הנטישה הגוררת שלילת הגנתו של החוק מדייר המחזיק בבית מגורים, אינה בעזיבת המושכר בלבד ואינה במגורים במקום אחר בלבד: דרושה לה כוונה מיוחדת, והיא הכוונה שלא לחזור לגור במושכר; או, ליתר דיוק, הנטישה מתבטלת כשיש עימה כוונה לחזור". (פס"ד רמדאן) (הדגשות שלי א.ג.). א. היסוד הראשון- עזיבה עזיבת המושכר מהווה היסוד העובדתי הראשון, אשר קיומו הכרחי לשם הוכחת התשתית הנחוצה לצורך הקמת עילת הנטישה. כלומר, על התובעות להוכיח כי הנתבעת 1 עזבה את המושכר ואיננה מתגוררת בו עוד. יש להדגיש, כי יסוד זה נבחן לעצם מועד הגשת התביעה, ולראיה: בר אופיר בעמוד 116 בספרו: "נטישה נקבעת לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין; והנסיבות הללו נקבעות בתחומיו של מצב הדברים שהתגבש בעת הגשת התביעה". (הדגשה שלי א.ג.). הפסיקה עסקה גם כן ביסוד זה בקובעה כי: "מן המועיל להבהיר בפתח דברינו, שלצורך תביעת פינוי בעילה של נטישה עלינו לפסוק לפי המצב העובדתי כמו שהיה קיים עת הוגשה התביעה". (פס"ד שמעוני).(הדגשה שלי א.ג.). וכן ראה בעניין זה, ע"א 662/75 אבני נ' יונש פ"ד ל(3) 203 (להלן: "פס"ד אבני"). לענייננו, הנתבעת 1 הצהירה בסעיף 10 לתצהירה, כי עזבה את המושכר, ולפיכך יסוד זה נתקיים ללא ספק. ב. היסוד השני- העדר כוונה לשוב למושכר יסוד זה כולל שני רכיבים המשתלבים יחדיו ליצירת קביעה מוחלטת לעניין העדר הכוונה לשוב, הנדרשת לשם התגבשות העילה: "כאשר הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה". (פס"ד נוסייבה). וכן דברים דומים נאמרו בע"א 508/63 רמדאן נ' ברקיני פ"ד יח(2) 14. (להלן: "פס"ד רמדאן"). (הדגשה שלי א.ג.). 1. הרכיב הראשון הינו הרצון לחזור למושכר. רצון זה, יש שיבוא לידי ביטוי בסממנים חיצוניים וגלויים, בכדי שיגשים את דרישת הכוונה הגלומה בעילה זו. ולראיה, בהמשך דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בפסק דין נוסייבה לעיל, נאמר: "...דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים". (פס"ד נוסייבה). ובנוסף: "...ובתנאי שתהיה לו כוונה לחזור אליה וכוונה זו מתגלמת בסימנים חיצוניים מספיקים וגלויים לעין". ע"א רזן נ' גויטיין, פ"ד כ(2) 317. (להלן: "פס"ד רזן"). ראוי להדגיש כי המדובר ברצון לחזור הביתה ולא רצון לעניין זכות הדיירות המוגנת. (ראה ע"א 236/54 לוין נ' חברת הכשרת הישוב בע"מ פ"ד ט 289). 2. הרכיב השני הינו הסיכוי הממשי לשוב למושכר. לגביו נאמר: "סיכוי ממשי לחזור, להבדיל מרצון לחזור אולי למקום באחד הימים, כאשר יתרחשו דברים שהתרחשותם רחוקה מאד מלהיות ודאית, אין לראות בו סיכוי ממשי". (פס"ד רמדאן). 6.3 מן הכלל אל הפרט: על בימ"ש לקבוע אם התובעות הציגו ראיות, ולו לכאורה אשר יש בהן להראות כי אכן נתקיים יסוד זה הנדרש לצורך התגבשות עילת הנטישה. נבחן את הנסיבות הרלוונטיות למקרה זה: התובעות טוענות כי הנתבעת 1 עזבה את המושכר בכוונה שלא לשוב אליו עוד וללא סיכוי ממשי לעשות כן, תוך העברת החזקה בו לנכדה, והעתקת מגוריה לדירה אחרת. טענה זו נסמכת על מספר קריטריונים וסממנים חיצוניים הרלוונטיים למקרה זה: א. בחינת משך הזמן בו נעדרה הנתבעת 1 מהמושכר. ב. מהותם ואופיים של השינויים שנערכו בו. ג. מועד ואופי החזרה למושכר. נבחן קריטריונים אלו כסדרן: א. משך הזמן שבו נעדר הדייר מהמושכר תקופה זו, יש בה כדי להוות סממן עיקרי לכוונתו האמיתית של הדייר הנוטש, אולם אין זה המאפיין היחיד. (ספרו של בר אופיר עמ' 120) במקרה דנן, התקופה הרלוונטית לשאלת התקיימות העילה נקבעת לפי הודאתה החד המשמעית של הנתבעת 1 כי אכן עזבה המושכר למשך 7 חודשים. על פניו, נראה כי תקופה זו איננה עולה כדי תקופה ארוכה דיו אשר ניתן להסיק ממנה נטישה. אולם מאפיין הזמן איננו עומד לבדו, אלא יש לבוחנו לאור כל אותן הנסיבות הספציפיות למקרה. (בר אופיר עמ' 120א) שהרי גם בעבור זמן רב, ייתכן ולא נתגבשה נטישה ולהיפך ניתן לעיתים להסיק נטישה ולו בחלוף זמן קצר ביותר. לפיכך יש להמשיך ולבחון את הקריטריונים הנוספים. ב. מהות השינויים שנערכו במושכר מקובלת עליי הטענה כי קריטריון זה, יש בו כדי להצביע על אופיים של הנהנים העתידיים מהשינויים, ולפיכך לגלות את כוונתו האמיתית של הדייר הנוטש. במקרה זה, השינויים העיקריים אשר נתבצעו במושכר בעת היעדרותה של הנתבעת 1, הם צביעת קירות בצבעים עזים, החלפת ריצוף לפרקט והחלפת אמבטיה לג'קוזי בצירוף התקנת רמקולים. שוכנעתי כי השינויים הללו מנתקים את הקשר בין הנתבעת 1 למושכר, שכן הנתבעת 1 אישה מבוגרת וחולנית והשינויים המפורטים לעיל, אין בהם כדי לענות על צרכי בטיחות ורווחה דוחקים, של אישה זו, ויש בהם כדי לתמוך בגרסת התובעות כי הנתבע 2 ביצע את השינויים הללו עבורו, כאשר אין בכוונת הנתבעת 1 לחזור למושכר. ג. מועד ואופי החזרה למושכר בעניין זה נגלו לפניי סתירות לא אחת בגרסת הנתבעים, שהרי בכתב ההגנה, טוענים הם, כי הנתבעת 1 שבה למושכר בטרם הגשת כתב ההגנה עצמו, קרי בטרם חודש מאי 2003. מכך משתמעת ההודאה כי החזרה למושכר נעשתה לאחר מועד הגשת התביעה. דהיינו לאחר תחילתו של חודש מרץ. ואכן בהתאם לכך, בתצהירו מצהיר הנתבע 2 כי מועד עזיבתו את המושכר, אשר במקביל לו נעשתה חזרתה של הנתבעת 1, הינו אפריל 2003. הנתבע אף חוזר על כך במהלך עדותו באולם ביהמ"ש עמ' 44 לפרוטוקול, שם נאמר: ש. "אתה כותב בתצהירך סעיף 17: "כבר בחודש אפריל 2003 עזבתי את המושכר"- אתם עזבתם את המושכר לאחר שקיבלתם את כתב התביעה?" ת. "נכון, ולאחר גמר השיפוץ". ואולם, בחקירה החוזרת משנה הוא את גרסתו ולפתע טוען כי ההחלפה חזרה נעשתה בטרם הגשת התביעה. (עמ' 46 לפרוטוקול). אי התאמות אלו בגרסת הנתבע ובעדותו, מעלות תהיות בנוגע לאופי החזרה למושכר, לאור זאת, אינני נותן אמון בגרסת הנתבעים. מהתרשמותי את העדים ואת הנסיבות במקרה זה, שוכנעתי כי החזרה למושכר נעשתה לאחר הגשת התביעה. הפסיקה, בהתייחסה לסוגיה זו, קבעה לא אחת, כי חזרה למושכר לאחר מועד הגשת תביעה, אין בה נפקות לעניין התגבשותה של עילת הנטישה, ומהווה היא אך ניסיון לרכוש חזרה את הזכויות במושכר. "... מאחר שעם הנטישה היא איבדה את הגנת החוק, אין בחזרתה לדירה, אפילו אם מבחינה עובדתית היה זה נכון, כדי להושיעה. עם נטישה חזרה הזכות לחזקה בדירה אל משכירה... ושיבה אליה על-ידי הנוטש איננה בבחינת המשך החזקה בה... אלא נסיון לרכשה מחדש, דבר שאין החוק פורש את כנפיו עליו". (פס"ד אבני. ראה לעניין זה גם פס"ד שמעוני, ע"א 300/71 קטן נ' ארוילי, פ"ד כו(2) 796.(להלן: "פס"ד קטן"), כמו כן ראה בר אופיר עמ' 124א). 6.4 סיכומו של עניין אני מקבל את גרסת התובעות וקובע כי היסוד השני הנדרש להתקיימות עילת הנטישה אכן התגבש, ולהלן אפרט: א. לעניין הרכיב הראשון, הרי שהנתבעת 1 לא הביאה לידי ביטוי את רצונה לחזור לדירה בסממנים חיצוניים וגלויים. ההיפך הוא הנכון, שכן הנתבעת 1 עברה להתגורר בדירה מרווחת וחזרתה לדירה נשוא התביעה נעשתה בעקבות הגשת התביעה ולפיכך מהווה חיזוק ממשי לטענה כי בעזיבתה לא נתכוונה לחזור וכעת מנסה היא אך לזכות בזכויות הדיירות המוגנת אשר אבדו לה עם נטישתה. ב. לעניין הרכיב השני, כפי שנלמד ממשקלן המצטבר של מכלול הנסיבות אשר פורט לעיל, הרי שעולה בבירור המסקנה כי הנתבעת 1 נטשה את הדירה במטרה שלא לשוב, תוך שהיא מעבירה את החזקה בה לנכדה לצורך מגוריו ואף התירה לו לבצע שיפוצים בה לצרכיו הוא. ג. לאור האמור לעיל, אני קובע כי אכן הובאו ראיות די הצורך להוכחת להתגבשות עילת הנטישה. בכך עמדו התובעות בנטל השכנוע. 6.5 ראיות הדיירת: 1. נטען בפני כי עקב התדרדרות במצבה הרפואי של הנתבעת 1, קם צורך אינהרנטי בשיפוצים הכרחיים במושכר. (סעיף 9 לתצהירה של הנתבעת 1). אינני מקבל טענה זו שהרי הדעת נותנת, כי תיקונים אשר דרושים באופן בהול, יתבצעו במהירות ויאפשרו לחולה לשוב לביתה מהר ככל הניתן. אולם הנתבע 2 שבעצמו היה האחראי ללוח הזמנים, וניהל את השיפוץ, לדבריו, (עמ' 43 לפרוטוקול), לא דחקה בו השעה לסיים השיפוצים במשך 7 חודשים תמימים, (ולאחר הגשת התביעה) ולהחזיר הנתבעת 1 לביתה ולהקל על מצבה. זה המקום לציין, כי הנתבע 2 עזב את ביתו לצורך פיקוח על השיפוץ, וגם כאן עולה הספק מדוע לא מיהר לסיימו ולסור חזרה לחייו, אם אכן היתה זו כוונתו. נראה בעיניי בלתי סביר בעליל, כי מועד סיום השיפוצים התרחש מיד לאחר הגשת התביעה ובטרם הוגש כתב ההגנה. טענה זו איננה מקובלת עליי וסבורני כי זהו מעשה שסופו מעיד על תחילתו ומהווה ניסיון לזכות חזרה בזכויות הדיירות שאבדו עם הנטישה. 2. בעניין סוג השיפוצים ואופיים, עולים ספקות לא אחת: א. נראה בעיניי בלתי סביר, כי אישה "עיוורת כמעט לחלוטין" וחולה מאד, כנטען על ידי הנתבעים, וכפי שהצהירה הנתבעת 1 בתצהירה ובעדותה באולם ביהמ"ש, תאווה נפשה בקירות צבעוניים או "דשא הנשקף מחלונה". (עמ' 7 לסיכומים) טענה זו נראית בעיניי מופרכת לחלוטין. ב. הדבקת רצפת הפרקט נעשתה לכאורה עקב סכנה לנפילה ממרצפות שבורות, סדוקות ומלאות מהמורות. כאמור בתצהירה של הגב' זהבה פרסר. אולם בעדותה בבימ"ש, שינתה גרסתה הנחרצת וטענה כי הרצפה היתה עקומה בלבד. (עמ' 50 לפרוטוקול). ג. התקנת ג'קוזי עם רמקולים, משלים את התמונה בצירוף הנסיבות לעיל ומצביע על כך שמכלול השיפוצים נועדו להתאים הדירה למגורי צעירים ולא יועדו כלל לרווחתה של הנתבעת 2 כפי שטענו התובעות וודאי שאינם חשובים דיו על מנת שתעזוב ביתה למשך זמן רב בעוד מצבה הבריאותי בכי רע. ד. הנתבעים טוענים כי סממן המראה כי השיפוצים נועדו לרווחת הנתבעת 1 ולבטיחותה, הוא הידיות שהותקנו בחדר האמבטיה. זאת עשוי היה להילקח בחשבון, אם לא היו עדי ההגנה סותרים עצמם בעדויותיהם כמעט בכל סוגיה שהועלתה במהלך הדיונים. הנתבע 2 טען בעדותו כי התקין את הידיות במהלך שלבי השיפוץ ואילו דודתו, זהבה פרסר טענה כי הידיות הותקנו לאחר סיום השיפוץ ובטרם הכניסה לדירה. (עמ' 46, 51לפרוטוקול). מכאן עולה המסקנה כי הידיות הותקנו בשלב מאוחר ולמראית עין בלבד. 3. סוגיה נוספת השוללת אמינות גרסת הנתבעים, קשורה לטענה שהעלו הנתבעים עצמם בסיכומיהם. מחד גיסא הנתבעים מלינים על חוסר תום ליבם של התובעות בכך שהמתינו זמן רב ביודען את דבר השיפוצים ומיאנו להתריע כל כוונותיהם (סעיף 18-20 לסיכומים). ואילו בהמשך, ובניגוד מוחלט משיגים הם על הגשת התביעה בשלב כה מוקדם, שהרי להוכחת התגבשות עילת נטישה יש צורך בהמתנה לגיטימית לגילוי כוונותיו של הדייר. (ס' 39 לסיכומים). לעניין זה, אכן נקבע כבר כי נדרשת המתנה סבירה בטרם הגשת תביעת פינוי בגין נטישה: "כדי לזכות בדין על סמך עילת נטישה, חייב המשכיר להזדיין בסבלנות ולחכות פרק זמן מספיק לפני שהוא מגיש את תביעתו, כי הרי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר הוא אחת מהראיות החשובות על כוונת הנטישה" (פס"ד קטן). וכן: "הלכה פסוקה היא שאין פלוני המשכיר רשאי לתבוע פינוי המושכר אלא כשעילת התביעה התגבשה באופן ברור, שאם לא כן היא תידחה כמוקדמת" (ע"א 683/82 דויטש נ' עזבון פרל, פ"ד לח(2), 729 וכן ראה בעניין זה, בר אופיר בספרו, עמ' 116). לאור דברים אלו, שוכנעתי כי התנהלות התובעות נעשתה ללא רבב ומוצדקת היא מתחילתה ועד סופה בעוד הנתבעת 1 לא עמדה בנטל המשני שהונח לפתחה ולא הסבירה מדוע אין לראות בנסיבות לעיל נטישה. 6.6 סוף דבר ההסברים אשר סיפקו הנתבעים בגרסתם, לעניין עזיבת הנתבעת 1 את הדירה, רובם ככולם נראים כתלושים מן המציאות ובלתי סבירים, שאין אמת בהם. הנסיבות כמכלול, מצביעות על כך שהמדובר בגרסה שקרית ולפיכך אני דוחה את גרסת הנתבעים כבלתי אמינה. שוכנעתי כי אכן עזבה הנתבעת 1 את הדירה ללא כוונה לשוב אליה עוד ובהיעדר סיכוי ורצון ממשי לכך ולפיכך קמה כנגדה עילת פינוי. 7. עילת פינוי לפי סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר סעיף 131 (3) לחוק, קובע כי כנגד הדייר המוגן מתגבשת עילת פינוי, כאשר: "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". השופט (כתוארו אז) בר אופיר, מציין בספרו, סוגיות בדיני הגנת הדייר, פרלשטיין- גינוסר, בעמ' 78 (להלן: "ספרו של בר-אופיר") כי עילת פינוי זו מתגבשת עם התקיימותם של מספר יסודות: א. גרימת נזק ניכר. ב. למושכר. ג. כתוצאה ממעשה זדון. בנסיבות המקרה דנן, לא נתקיימו יסודות אלו, ולפיכך לא קמה עילת פינוי מכוח סעיף זה. להלן אפרט: 7.1 גרימת נזק ניכר א. תנאי זה, נשתכלל בפסיקה לכדי: "שינוי רב כמות או רב איכות אשר נראה לעין ומוריד את ערכו". ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמל, פ"ד כ (4) עמ' 230-231). אין מחלוקת כי שיפוצים אכן נערכו בדירה, אולם שיפוצים אלו, כפי שתוארו בפני, נעשו לצורך שיקום וטיפוח המושכר, אלא שנערכו בהעדר הסכמת התובעות. מחדל זה איננו רלוונטי להתגבשותה של עילת פינוי לפי סעיף 131 (3). לא הוכח לי כלל ועיקר, כי בעקבות השיפוצים נגרם נזק כלשהו למושכר, וודאי שלא נזק ניכר אשר יש בו כדי להוריד מערכו. ב. התובעות נסמכות על פסיקה לפיה נזק ניכר לצורכי הקמת עילת הפינוי, יש שיתבטא בשינוי מהותי באופיו וזהותו של המושכר הגורר שינוי באפשרויות השימוש בו. (ראה ע"א 774/80 ארסלאן נ' פאהום פ"ד לה(3)) בהתאם טוענות הן, כי השיפוצים שנערכו במושכר הביאו עימם שינוי בזהות המושכר ולפיכך מתקיימת דרישת היסוד הראשון. נסיבות המקרה שלפני אינן מצדיקות החלתה של פסיקה זו, שכן לא הוכח לי כי אופיו של המושכר שונה ולפיכך, טענה זו דינה להידחות. ג. משלא נתקיים היסוד הראשון לעיל, הרי שאין עוד צורך בבדיקת היסודות הבאים. אולם לשם הסדר הטוב, אציין, כי גם לו סברתי כי אכן נגרם נזק ניכר למושכר, הרי שהיסוד האחרון הנדרש לצורך הקמת עילת הפינוי, כאמור, הינו יסוד נפשי של זדון בגרימת הנזק וזאת לא הוכח. 8. סילוק ידו של הנתבע 2 מהמושכר נשוא התביעה א. הנתבע 2, לפי הודאתו, התגורר במושכר במשך 7 חודשים ועזבו, עם תום השיפוצים, בחודש אפריל 2003. אליבא דגרסתו, כל משך מגוריו בדירה, תלויים היו ברשותה של סבתו. כלומר, לפי הודאתו שלו, עולה כי עצם עזיבתו את המושכר, משמע היה מודע הוא לכך שהרשאתו למגורים בדירה הגיעה לקיצה וכי לא התגבשו לגביו כל זכויות במושכר. ב. שוכנעתי כי במועד הגשת התביעה (11/3/03) התגורר הנתבע 2 בדירה, (כך עולה מתצהירו ומעדותו באולם בית המשפט) וזאת ללא הרשאה או זכות כל שהיא במושכר. ג. הנתבעת 1 לא התגוררה באותה התקופה במושכר, אלא עברה לדירה אחרת, ואיתה גם בני משפחתה אשר לטענתה התגוררו עימה במושכר. ד. לאור האמור לעיל, יש לחייב את הנתבע 2 לסלק ידו מהדירה, כשהוא מותירה נקיה מכל אדם וחפץ מטעמו. 9. סעד מן הצדק הנתבעים העלו טענה חלופית למתן סעד מן הצדק בנסיבות המקרה. א. הנתבע 2 אינו דייר מוגן ולפיכך אין ליתן לו סעד מן הצדק. ב. הסמכות להעניק סעד מן הצדק, בהיותו צו אקוויטבילי הנגזר מדיני היושר, מסורה לידיו הנאמנות של בימ"ש, בבוחנו את נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה המונח לפניו. ג. בנסיבות מקרה זה, שוכנעתי כי בהתנהגות הנתבעת 1 באה לידי ביטוי פגיעה חמורה וזלזול בזכויות הבעלים. ד. בידוע הוא, כי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גבהה קומתה של זכות הקניין ושוב איננה היא עוד שווה בחשיבותה ומעמדה לכל זכות אחרת, כי אם בעלת מקום של כבוד היא, ויש להקפיד על פגיעה מינימלית ככל הניתן כאשר הדבר מתחייב. לענייננו, חוק הגנת הדייר מגביל הוא את זכויות הבעלים ויש לפרשו על דרך הצמצום כאשר הדבר איננו כרוך בגרימת עוול לדייר. ה. על בימ"ש להעניק סעד מן הצדק, כאשר שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מדי ובלתי צודקת לעומת ההפרה (ראה 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום פ"ד לד(2) 208), וכי תוצאות הפינוי עולות בצורה משמעותית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. ד. בשים לב לכל נסיבות המקרה דנן; נטישת המושכר, העברתו לאחר וביצוע שינויים במושכר ללא רשות הבעלים, נראה לי כף המאזניים נוטה לכיוונן של בעלות המושכר, הלא הן התובעות, ועל כן החלטתי כי אין מקום להיענות לבקשת הנתבעת להעניק לה סעד מן הצדק. 10. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן א. אני מחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מהדירה הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין ברח' עמוס 9 בתל אביב, ולהחזירה לתובעות כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמם. ב. אני מחייב את הנתבעים במאוחד ובנפרד, לשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של -.15,000₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נטישת המושכרשכירות