סיוע ברכישת רכב ביטוח לאומי   מפרוטוקול הדיון ב- 9.7.01 , ח.נ. בעלה של התובעת, מר משה איילון: "ש. כשקראתי את תצהירך ושל רעייתך שאלתי את עצמי ואני מבקש לשאול אותך שהנימוקים שלכם טובים במידה מסוימת גם לכל האנשים שרוצים לקבל נידות לאחר 65 שנה? ת. אני לא נלחם למען כל האנשים, אני נלחם לזכויות של אשתי. אני נשוי איתה 52 שנה, הכרנו עוד כשהיינו ילדים. יש לנו 4 ילדים ו- 9 נכדים ונין אחד. ש. היום אישתך אחרי גיל 65, נכון? ת. עוד מעט היא בת 70 שנה. ש. יש לה 80% בניידות , ויש אנשים רבים נוספים לאחר גיל 65 שנה שיש להם מאה אחוז ניידות, למה לא לתת גם להם? ת. אני אשאל אותך נכה שנוהג בעצמו אם יש לו פחות מ- 80%, אפילו אם הוא בן 100 שנה הוא יקבל קצבת ניידות ורכב בכל גודל שירצה לקנות. תן לי אתה תשובה על השאלה הזו".   כפי שהוחלט בסופה של ישיבה זו : "לא נוכל שלא להעיר שנתעוררו גם נתעוררו סימני שאלה אם לא סימני קריאה בהמשך לעדותו/דבריו של בעל התובעת , שתיאר את מצוקתה כמו גם את מצוקתו, דברים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב - ובנסיבות הענין אין מניעה מלהענות באופן חלקי וזמני לבקשה לסעד זמני ולהורות למשיב/הנתבע לשלם לתובעת/המבקשת את קצבת הניידות שהופסקה כפי שהופסקה החל מ- 1.7.01 ועד להחלטה בבקשה לסעד זמני ובכפוף לתוצאותיה. אין מקום בשלב זה להורות על מתן הלוואה עומדת לרכישת רכב חדש , אולם בני הזוג נעזרים ומשתמשים ברכב הישן למטרות ברורות כפי שעולה מעדותו של בעלה של התובעת ולכן יש להורות באופן זמני לפחות עד להחלטה בבקשה לסעד זמני על תשלום קצבת הניידות כפי שקבלו החל מ- 1.7.01 ועד להחלטה בבקשה לסעד זמני. ב"כ המל"ל ביקש שירשם כי טרם ניתנה הזדמנות לטעון גם לגבי הבקשה לסעד זמני, והדברים נרשמו אולם הוחלט כפי שהוחלט , לא נוכל שלא להעתר ולוא באופן חלקי למצוקתם של בני הזוג כעולה מעדותו של בעלה של התובעת . לעיון בשלב זה 10.8.01 אחרי טעוני ב"כ המבקשת לענין הסעד הזמני, עותק ישלח במישרין לב"כ המשיב".   אולם, הוגש מיניה וביה ערעור מטעם המל"ל, בעב"ל 1374/01, בו הוחלט כפי שהוחלט, ב- 17.1.02 כי "בית הדין יתן את פסק הדין בהקדם האפשרי לאור הנסיבות המיוחדות והזמן שעבר. עד למתן פסק הדין לא ישלם המערער את הגימלה. כל צד ישא בהוצאותיו".   הרקע להתדיינות, כעולה ממכתב הדחיה של סניף המל"ל מרחובות, מ- 17.12.98: "קצבת הניידות הופסקה עפ"י סעיף 21 להסכם הניידות הקובע שמי שמלאו לו 65 ואינו נוהג בעצמו אינו זכאי להטבות עפ"י הסכם הניידות על כך הנה רשאית לערור תוך ששה חודשים מקבלת הודעתנו ועד 30.4.99".   כתב התביעה/הערעור המפורט הוגש ב- 29.4.99, כפי שהודגש במבוא: "1. עניינה של תובענה זו בעוררת שקצבת הניידות והסיוע ברכישת רכב להם נזקקה, ואשר אותם קיבלה במשך שנים רבות נשללו ממנה על-ידי המשיב בהסתמך על הוראת דין שרירותית, מפלה ובלתי סבירה, שדינה להתבטל. 2. על פי הוראה זו המצויה בהסכם הניידות שנחתם בין המשיב ובין מדינת ישראל מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי נוסח משולב התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") נשללת מנכים הזכאים לקצבת ניידות הזכות להמשיך ולקבל את קצבת הניידות ואת הסיוע ברכישת רכב בהגיעם לגיל 65 שנה אלא אם כן הם נוהגים ברכב בעצמם. 3. העוררות תטען, כי הוראת דין זו, מפלה לרעה דווקא את אותם נכים שאינם יכולים לנהוג בעצמם ברכבם והזקוקים משום כך, אולי אף יותר, מאחרים לקצבת הניידות ולסיוע ברכישת רכב המהווים עבורם לא רק "תחליף לרגליים" אלא גם תחליף להעדר היכולת לנהוג באופן עצמאי ברכב, וזאת רק בשל הגיעה לגיל 65 ; ולפיכך, דינה של הוראה מפלה זו להתבטל מחמת שרירותיות וחוסר סבירות קיצונית".   מנגד, כנטען בכתב ההגנה המפורט , הוגש ב- 29.8.99: * גם אם נפגם עקרון השוויון לרעת מי אלה שאין בידם רשיון והגיעו לגיל 65 אין בפגיעה כאמור כדי אפליה פסולה וודאי לא תקנה ו/או הסדר הלוקים מבחינת כללי המינהל בעיוות של ממש ו/או בחוסר סבירות קיצונית או בחוסר מידתיות, הדורשים התערבות שיפוטית. אשר על כן אין זה מן הראוי בנסיבות הענין שכב' ביה"ד יחליף את המוסמכים לכך כגוף מבצע, ויעצב הוא עצמו את הנורמות להסכם. *הנתבע יטען כי השא' ביסודה אינה משפטית אלא כלכלית חברתית והיא האם אוצר המדינה צריך להמשיך לממן לפנסיונרים הטבות נידות מה עוד שאם אין לענין זה גיל מפסיק, הרי מדובר כמעט בהטבה שתינתן ללא גבול וללא גיל כשברור יותר שככל שהמבוטחים יזקינו יהיו הם כשלעצמם זכאים יותר לכאורה לזכויות בניידות לעומת זאת גם ברור שמי שיהנה מכך יותר יהיו דוקא אלה ש"נוהגים" כביכול בעבורם. (עם הגיל יש להניח הזקנים יהיו פחות ניידים). על כל פנים הדילמא הנ"ל מוכיחה כי אכן כן, אין המדובר בשרירות לב ו/או בשיקולים זרים, או התעלמות מכוונת ממגזר זה או אחר, אלא איזון ראוי ומתבקש בין האפשר והקיים, לנדרש ולמצוי. * הנתבע ישוב ויטען כי במקרה דנן גם מנקודת ראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אין מקום להתערבות שיפוטית משום שכאמור, אין המדובר אם בכלל בהפליה פסולה ו/או שרירותית ו/או שוברת שויון. * כל העובדות בקשר לזכויות התובעת שבעבר ו/או מצבה הרפואי מוכחשים מחמת הזהירות. אשר על כן מתבקש כב' בית הדין לדחות את התביעה".   ב- 4.10.99 נתקיים דיון מוקדם, כעולה מהפרוטוקול: "נתקיימה שיחה לא קצרה, הובהרו פרטי רקע, אין מחלוקת כי אין מחלוקת עובדתית של ממש, עובדות הרקע ברורות, באופן כללי, מדובר בשאלה משפטית/עקרונית, כעולה מחילופי כתבי הטענות".   כפי שנרשם בהחלטה שניתנה: "ב"כ הנתבע מבקש לאפשר לו, אחרי התייעצויות שיתקיימו במשרד הראשי, לשקול אפשרות להגיש בקשה לצירוף צד או לפחות לאפשר הגשת התייחסות או סיכום עמדתו של משרד האוצר בנדון ו/או היועץ המשפטי לממשלה, ב"כ התובעת שומרת לעצמה את הזכות להגיב על בקשה כזו, בטרם החלטה, אם תוגש, לכן אם תוגש בקשה כזו, עותק יועבר במישרין ע"י ב"כ מל"ל לב"כ התובעת. מכיוון שב"כ התובעת מפנה בשלב זה תשומת לב לבעיות אישיות מיוחדות של התובעת, מבלי לפרט בשלב זה, תוגש במידת הצורך בהקדם בקשה פרטנית לענין זה, עותק במישרין לב"כ המל"ל, שמא תימצא הדרך לפתרון זמני הולם".   ב- 27.6.00 הוגשה "בקשה דחופה" מאת ב"כ התובעת: "1. ב"כ המבקשת הגישה לבית המשפט הנכבד בקשה לסעדים זמניים כבר ביום 5 באוקטובר 1999. לשם הנוחות מצ"ב הבקשה בשנית כנספח א'. 2. ב"כ המבקשת הגישה במישרין את הבקשה לב"כ המשיבה וכן שלחה לו מספר מכתבים בעניין אך עד היום טרם התקבלה כל תגובה מצד ב"כ המשיבה. מצ"ב המכתבים שנשלחו לב"כ המשיבה כנספח ב' ".   ב-25.9.00 , משזומנו ב"כ הצדדים לתזכורת בעדיפות, כפי שנרשם לפרוטוקול: "ב"כ הנתבע נשאל ומשיב: בעקבות בירור עם המשרד הראשי עולה כי יש להמשיך את ההתדיינות, עובדות הבסיס כעולה מרשימת המו"פ שהוגשה ע"י ב"כ התובעת אינן בדיוק חופפות בקנה אחד את עמדת המשרד, הודעתי על כך לחברתי, אולי בשגגה לא עבר עותק לתיק. ב"כ התובעת: לאחר שיחה עם חברי אני קרוב לוודאי אגיע איתו לתשתית עובדתית מוסכמת, לענין הפלוגתאות ממילא "הדלת פתוחה", לטיעונים לכאן או לכאן, אם לא נגיש הודעה מוסכמת עד 1/11/00, בעקבותיה החלטה לענין סיכומים, נצטרך לקיים את הדיון לגופו".   מהודעת ב"כ המל"ל, הוגשה ב- 11.1.01 : "בתיק זה הוגשו עובדות רקע של פקיד התביעות וב"כ התובעת נתבקשה להסכים להן ע"מ לעבור לשלב של טיעונים משפטיים. אם העובדות כאמור אינן מקובלות אין מנוס ממיצוי ההליך גם בהוכחות".   ב- 13.11.01 הוגשו עיקרי טיעון לבקשה לסעד זמני מאת ב"כ התובעת, כפי שנטען/הודגש בסיפא לטיעוניה: "* המבקשת תטען, כי ההוראה השוללת מנכה את "תחליף הרגלים" שלו רק בשל העובדה שהגיע לגיל 65 הנה בלתי סבירה הרבה יותר מההוראה שנפסלה על-ידי בג"צ בעניין שהינו הנ"ל. * שלילת קצבה רק מפאת הגיעו של הנכה לגיל 65 מנוגדת לכל תכלית סבירה שניתן לייחס למחוקק, ומהווה שיקול זר ושרירותי המנוגד למטרתו של ההסכם שנועד לספק "תחליף לרגלים" למי שזקוקים לתחליף כזה. ברי, כי ככל שגילו של הנכה מבוגר יותר הרי שהוא נזקק בדרך-כלל לסיוע רב יותר על-מנת להתנייד וקצבת הניידות הופכת עבור הנכה לכורח המציאות. * שלילת הקצבה הינה בלתי סבירה שבעתיים מקום שהיא נשללת דוקא מאותם נכים שאינם יכולים לנהוג בעצמם. מצבם של נכים אלה מלכלתחילה הוא קשה יותר, שכן לא רק שנכותם מאלצת אותם להזדקק לרכב במקום לרגלים, הרי שנכות זו מחייבת אותם להסתייע ולהזדקק לאחרים על-מנת להשתמש באותו "תחליף רגלים" באין יכולת להשתמש בעצמו....... * בשולי הדברים תבקש המבקשת לציין, כי הוראה זו של ההסכם מנוגדת לרוח החקיקה שיצאה מתחת ידי הכנסת בשנים האחרונות, ואשר שומה כי תנחה את בית הדין הנכבד בבואו לפסוק את דינו. הן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והן החקיקה אשר מעגנת את זכותיהם של אזרחים ותיקים וחולים ומגינה עליהם מלמדים אותנו, כי כוונתו של המחוקק להטיב ולשפר את מצבם, כבודם ומעמדם של אזרחים ותיקים, חולים ונכים וזאת בניגוד גמור להוראת ההסכם נשוא הדיון".   יש לחזור ולצטט ח.נ. בעלה של התובעת, ב- 9.7.01, בטרם ניתן סעד זמני לשעה נוכח מצוקתם של בני הזוג: "כשקראתי את תצהירך ושל רעייתך שאלתי את עצמי ואני מבקש לשאול אותך שהנמוקים שלכם טובים במידה מסוימת גם לכל האנשים שרוצים לקבל נידות לאחר 65 שנה? ת. אני לא נלחם למען כל האנשים, אני נלחם לזכויות של אשתי. אני נשוי איתה 52 שנה, הכרנו עוד כשהיינו ילדים. יש לנו 4 ילדים ו- 9 נכדים ונין אחד. ש. היום אישתך אחרי גיל 65, נכון? ת. עוד מעט היא בת 70 שנה. ש. יש לה 80% בניידות , ויש אנשים רבים נוספים לאחר גיל 65 שנה שיש להם מאה אחוז ניידות, למה לא לתת גם להם? ת. אני אשאל אותך נכה שנוהג בעצמו אם יש לו פחות מ- 80%, אפילו אם הוא בן 100 שנה הוא יקבל קצבת ניידות ורכב בכל גודל שירצה לקנות. תן לי אתה תשובה על השאלה הזו. ש. לאחר גיל 65 שנה, יכול להיות גם עד גיל 100 שנה ויותר, יש אוכלוסיה של רבבות ומאות אלפים של אנשים מבוגרים שלא מסוגלים להגיע בכוחות עצמם לקופ"ח או לטפולים רפואיים, למה צריך להפלות דוקא את אישתך לטובה? אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך. ת. תשובתי היא פשוטה, כמו שאתה אומר כאילו שאני איך קוראים לו , זה שנלחם בטחנות רוח, אני רוצה צדק. אני לא יכול לענות בשביל אחרים אך גם להם מגיע אם הם במצוקה. אני יודע את מצוקתי שלי. במשך 50 שנה שלמתי בטוח לאומי, בתוך ה- 50 שנה אם הייתי מקבל את הרבע ממה ששלמתי אני לא הייתי זקוקה לעזרה מהמוסד הזה. המוסד הזה לקח ממני מבלי ששאלו אותי, גם המעביד שלי שילם. ש. נניח שיתנו לאישתך , עד מתי אתה רוצה שיתנו לה? ת. כתוב בתורה, אל תשליכני לעת זקנה. גם אתה תיהיה בגילי. חלילה שיקרה לך מה שקרה לנו. ש. אתם תובעים גם על הלוואה עומדת וגם קצבת נידות, הלוואה עומדת עוד אני יכול להבין אך למה קצבת ניידות? ת. בתחילה כשאני עבדתי אישתי קיבלה כל הזמן קצבת ניידות, וגם נכות כללית , כיום אני פנסיונר .ברגע שאישתי הגיע לגיל 60 שנה הורידו לה ונתנו לה פנסיה, קבצת זקנה. בגיל 65 שנה היא פתאום נהייתה בריאה ברגליים, פלא פלאים".   מסיכומי/טיעוני ב"כ התובעת, הוגשו ב- 2.1.02: "1. העוררת ה"ה, תקוה איילון, סובלת מזה שנים רבות מנכות צמיתה, ולפי המוסד לביטוח לאומי הנכות כיום הנה בשיעור של 80%. נכות זו הולכת ומחמירה ומגבילה את יכולת ניידותה ומאלצת אותה להזדקק באופן הולך וגובר לרכב על-מנת להגיע ממקום למקום. מצבה הבריאותי של העוררת אינו מאפשר לה לנהוג ברכב בעצמה, ולפיכך, במשך כל אותן שנים היה מסיע אותה בעלה ונוהג ברכב במקומה. בנוסף קבע הביטוח הלאומי בשנת 1995 כי בשל מצבה הבריאותי הקשה זכאית העוררת לשירותי סיעוד, ולפיכך העוררת מקבלת עזרה במשך 5 פעמים בשבוע. לא למותר להדגיש, כי בשל מצבה הבריאותי נזקקה העוררת ועודנה נזקקת תכופות להסעה לשם קבלת טיפולים רפואיים שונים. כן יאמר, כי בנה של העוררת סובל אף הוא מנכות קשה ומאושפז באופן קבוע במוסד רפואי המרוחק עשרות רבות של קילומטרים מביתה של העוררת, דבר המחייב אותה להזדקק אף יותר לשימוש ברכב בביקורה התכופים אצל בנה החולה. כמו כן בעלה של העוררת דואג לקניית תרופות ולכל סידורי הבית עבור העוררת בעזרת הרכב . ולכן נכון יהיה לומר כי בעלה של העוררת הינו הנהג האישי שלה המסיע אותה לכל מקום אשר אליו היא נזקקת להגיע ואינה יכולה להגיע בכוחות עצמה בשל נכותה. בשולי הדברים יודגש, כי מצבה הכלכלי של העוררת דחוק ויכולתה הכספית לממן את הוצאות הניידות שנכפו עליה מוטלת בספק....... שלילת קצבה רק מפאת הגיעו של הנכה לגיל 65 מנוגדת לכל תכלית סבירה שניתן לייחס למחוקק, ומהווה שיקול זר ושרירותי המנוגד למטרתו של ההסכם שנועד לספק "תחליף לרגלים" למי שזקוקים לתחליף כזה. ברי, כי , ככל שגילו של הנכה מבוגר יותר הרי שהוא נזקק בדרך-כלל לסיוע רב יותר על-מנת להתנייד וקצבת הניידות הופכת עבור הנכה לכורח המציאות. שלילת הקצבה הנה בלתי סבירה שבעתיים מקום שהיא נשללת דווקא מאותם נכים שאינם יכולים לנהוג בעצמם. מצבם של נכים אלה מלכתחילה הוא קשה יותר, שכן לא רק שנכותם מאלצת אותם להזדקק לרכב במקום לרגלים, הרי שנכות זו מחייבת אותם להסתייע ולהזדקק לאחרים על-מנת להשתמש באותו "תחליף רגלים" באין יכולת להשתמש בו בעצמו . הוראה זו מנוגדת לעקרון הגלום בהסכם, ולפיו ככל שהנכות קשה יותר והניידות מוגבלת יותר כן גדלה הקצבה וגדל הסיוע ברכישת הרכב. העוררת תטען על כן, כי שלילת הקצבה ממנה ומנכים שאינם נוהגים בגיל 65 הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, פוגעת בעקרון השוויון, מפלה, נגועה בשיקולים זרים, ואינה מאזנת באופן סביר וצודק בין צורכי הקופה הציבורית לבין צורכי הנכים. כמו כן, מנוגדת הוראה זו לכוונת המחוקק ולעקרונות שהנחו והיו צריכים להנחות את עורכי ההסכם...... 13. אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד ליתן פס"ד המצהיר, כי : הוראת סעיף 21 (א) להסכם ככל שהיא שוללת את זכותה של העוררת להמשך קבלת קצבת ניידות בטלה ומבוטלת; ולפיכך, זכאית העוררת להמשיך ולקבל את קצבת הניידות וההלוואה שעומדת לרכישת רכב גם לאחר הגיעה לגיל 65 . כן יתבקש בית הדין הנכבד לחייב את המשיב להוצאות ערעור זה ובשכר טרחת עו"ד בתוספת מע"מ כדין", סוף ציטוט.   מסיכומי/טיעוני ב"כ המל"ל, מ- 24.3.02 : "לא נכחיש ולא נכחד, על פני הדברים, יש לנו יותר מצביטה של המצפון, אין ספק, כי כלל אין זה נעים שבגיל 65, דווקא אז, קצבת הניידות נפסקת (הרכב כמובן נותר). יחד עם זאת , ומבלי כל כוונה להשוואה אופטימלית, בגיל 65, רבים מהעובדים בשוק העבודה, עוברים טראומה לא פחותה, ולפעמים גרועה ממנה. על כל פנים, כשמדובר בשאת משאבים מוגבלת ואשר לכל ידוע ומראש, כי אין בה כדי להספיק לכל ובלית ברירה, צריך להציב סדר עדיפויות ולתחום גבולות, וכל תחימת גבול לענין זה כואבת וכואבת עד למאד, כפי שנווכח בכך בהמשך, אין בכאב כשלעצמו, כדי לשמש עילה או תירוץ לביטול של נורמות........ נקודת המוצא לכאורה הינה, כי מי שנהג כל השנים בכוחות עצמו, ואף ממשיך לעשות כן, ללא כל מגבלה לאחר גיל 65 , קיים לפחות מדד אוביקטיבי, שלגביו התנאים והתכליות של כל הסכם הנידות, לא חדלו, וכי פגיעה בזכויותיו במקרה זה, הינן מוחשיות וברורות יותר. לא כן, למרבה הצער לגבי מי שאינו נוהג בעצמו, לגבי אחד שכזה, אין למעשה כל אמת מידה אוביקטיבית לגבי כושרו להמשיך ולנצל את הזכויות מבחינת התכליות של הסכם הניידות. ההמחשה היותר בולטת לאבחנה הנ"ל הינה העובדה, כי לגבי מי שנוהג, נוכל להפסיק את זכויותיו לכשיחדל מלהיות מסוגל או רשאי לנהוג. אם נבטל את הוראות ההסכם (ס' 21) לגבי מי שאינו נוהג, מתי יחדל הוא מלקבל זכויות (למעשה עד ליום המיתה). הינה כי כן, נניח שכב' בית הדין יבטל את הוראת ס' 21 להסכם, המתיחסת למי שאינו נוהג , מה יקרה! ניכנס למעשה לתקופה, כמעט בלתי מוגבלת מבחינת זמן ההטבה לגבי מי שאינו נוהג , והכל מבלי שנוכל להאחז בנתון כל שהוא, בהמשך החיים אשר יצדיק לכאורה הפסקתה של ההטבה. מדוע נניח, שמי שנוהג בעצמו, סטאטיסטית יחדל מכך בין 90 - 80 , יפסיק להנות מההטבות, לעומת זאת מי שאינו נוהג יוכל להמשיך לכאורה אף מעבר לגיל כאמור. וזאת, גם אם נניח, יוכח כי הפך הוא חלילה, לסיעודי ומרותק למיטתו בבית האבות (בכוונה נזקקנו לסיטואציה הקיצונית). הינה כי כן, אין המדובר בהכרעות פשוטות כלל ועיקר, כשמצרפים שניים אלה: מגבלה תקציבית, וקביעת סדרי עדיפויות, יש לרשות המבצעת האמונה על כך, לא רק הפרורוגטיבה, אלא המיומנות והיכולת להעריך ולשקול ולקבוע סדרי עדיפויות לחלוקת העוגה המוגבלת. המדינה רשאית להחליט, כי לו גם מהטעם הכלכלי חברתי, כי יש לתמרץ ולעודד בתקציב המוגבל את אלה שיש להם יכולת פיזית להמשיך להשתלב ולתרום כלכלית וחברתית........... הסכם הניידות כשמו, הוא לעודד ניידות מועילה ויוצרת בראיה חברתית כוללת, מי שאינו נוהג בעצמו, מעצם הגדרתו הוא פוטנציאל של "מוגבל" לניידות, ועם התקדמות גילו וודאי אחרי גיל 65. הפוטנציאליות שלו לניידות תכליתית בבחינת יעדי ההסכם פוחתת והולכת. העובדה שככל שמזדקנים יותר, נזקקים יותר לניידות רפואית אחרת היא נחלתם של כל בני האדם, וודאי של כל הנכים שאינם זכאים לנידות, מעצם הגדרתו הסכם הניידות לא בא ליתן מרפא או מענה על צרכים אישיים אלה מפני עצמם............הינה כי כן, דווקא משום שמדובר בהענקות שמחוץ לחוק ובהסכם שכל כולו בתחום הפרורוגטיבה של הרשות, אשר לה על פני הדברים המיומנות לחלוקה של התקציב ולקביעת סידרי העדיפויות, צריכים לכאורה, לגשת לענין בזהירות רבה וכל עוד אין המדובר בהסדר שבכללותו אינו לוקה באי סבירות קיצונית, אין מקום להתערבות משפטית בדמות ביטול הוראה מפורשת בהסכם הניידות. (הוכחנו כי מדובר במבנה של הבדלה ואבחנה ולא הוראה בודדת)...................לאור כל האמור לעיל, מתבקש כב' בית הדין, בצער לדחות את התביעה", סוף ציטוט.   מכאן להחלטתנו: גם הח"מ חשו "צביטה של המצפון", במהלך הדיון שנתקיים ב- 9.7.01, לכן הוחלט כפי שהוחלט להעתר "ולוא באופן חלקי למצוקתם של בני הזוג" ולחייב את המל"ל לשלם לתובעת את קצבת הניידות שהופסקה עד להחלטה בבקשה לסעד זמני ובכפוף לתוצאותיה, אולם, כמסתבר, הוגש ערעור על הצו הארעי שניתן, כנ"ל, ראה החלטה מ- 17.1.02 .   חזרנו ועברנו על עיקרי ההלכה הפסוקה לענין ההסכם בדבר גמלת ניידות, כמצוטט בעוקדן הבטחון הסוציאלי /חלק ראשון , עמ' 549 ואילך, מאת כב' הנשיא (בדימ. ) מ. גולדברג : * אין בית הדין מוסמך להעניק זכויות למוגבל בניידות מעבר להוראות ההסכם. *הסכם זה הוא אקט שלטוני הנתון לביקורתו של הבג"צ, ולא רק אופן הפעלתו ע"י הרשות השלטונית נתון לביקורת, אלא אף תוכנו של ההסכם, ואם נמצא בו פגם המצדיק התערבות. *לאור ההתפתחויות שחלו בעקרונות "תום הלב", "תקנת הציבור" ו"חוזים ציבוריים" ישקול אף בית הדין אם להעביר תחת שבט ביקורתו השיפוטי את תוכנו של הסכם הניידות. *הסכם הניידות יפורש בהתאם למטרתו, לאור הגיונם של הדברים לטובת "הצד השלישי", קרי המוגבל בניידות. *בשל אילוצי תקציב אין אפשרות מכח הסכם זה לרצות את הכל והמגמה צריך שתהא שמירה על האיזון בין צרכי המדינה מחד לבין צרכי ציבור הנכים מאידך. *ההסכם נועד לסייע במימון "תחליף לרגליים" שאינם מתפקדות כראוי, על מנת להקל על ניידות המוגבל.    מעיון בהסכם הניידות, הפרק הראשון, לענין מבוא והגדרות, הגדרת "מוגבל בניידות" הינה: "תושב ישראל" הנמצא בישראל ואשר נתמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר משישים וחמש שנים..." (הדגשה שלנו). (2) הועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה. (להלן - הרשימה)".   פרק ה' להסכם הניידות, כותרתו "הטבות בגין זיקנה", מכיל סעיף 1 בלבד, סעיף 21 להסכם, נשוא ההתדיינות שבכאן, ככותרתו "תנאים להמשך זכאות", תנאים אותם תוקפת ב"כ התובעת שבכאן.   אם לצטט מדב"ע נה/ 0-76 המל"ל - טן פי, כפי שהדגיש סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט אדלר: "כספי אוצר המדינה המוקצבים לצורך ביצוע הסכם הניידות מיועדים לנכים בלבד. המוסד אינו רשאי להעניק למוגבלים בניידות זכויות מעבר למה שנקבע בהסכם הניידות. כמו כן, בשל אילוצי תקציב אין אפשרות, מכוח הסכם הניידות, לרצות את הכל והמגמה היא, שמירה על האיזון בין צרכי המדינה מחד לבין צרכי ציבור הנכים מאידך" (פד"ע כט' , עמ' 3 ואילך). אם לצטט מדב"ע נז' 0-282 , עטל - המל"ל , כפי שהדגיש סגן הנשיא י. אליאסוף: "הקו המנחה בפסיקה לגבי הזכויות על פי ההסכם הוא כי אין להעניק זכויות למוגבל בניידות , ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו". (פד"ע ל', עמ' 502).   אין מנוס מלקבוע כי יש ממש בעמדת ב"כ המל"ל, לפיה "אין מקום להתערבות משפטית בדמות ביטול הוראה מפורשת בהסכם הניידות" - לכן דין התביעה להדחות, לא בלי צער ....   עם זאת יש להוסיף ולהעיר : דוקא מכיון שאין מקום להתערבות משפטית כבקשת /תקוות התובעת וב"כ התובעת, עדיין מתעוררת השאלה האם אכן אין מקום, במקרים חריגים של מצוקה כזאת או אחרת, לשקול את האפשרות לבוא לקראת הקשיש/ה , בנסיבות כנ"ל או דומות להן, ולו לפנים משורת הדין, באמצעות "ועדת חריגים" שתוסמך להתייחס לפרט ולא לכלל, בנסיבות חריגות. ראוי להציע לב"כ התובעת להביא הצעה זו לידיעת הצדדים להסכם הניידות, שמא ניתן יהיה לסייע במקרים פרטניים, כאלה ואחרים, אם ישאר פסק דין זה על כנו.   אין צו להוצאות בנסיבות הענין.   ביטוח רכברכבביטוח לאומיקניית רכב