חסימת קליטת טלפונים סלולריים

להלן החלטת בית המשפט בסוגיית חסימת קליטת טלפונים סלולריים: החלטה 1. ביום 13.1.03 הגישה המשטרה בקשה להוצאת צו חיפוש אצל בית החולים לניאדו בנתניה. בבקשה צויין כי היא מתבססת על כך שבבית החולים מתבצעת עבירה של "הקמה או הפעלת תחנת שידור ללא היתר". בפירוט התמציתי של העילה למתן הצו נרשם: "רדיו פיראטי". בשורה של תיאור פרטי החפץ/העבירה נרשם: "שיבוש לקליטת טלפונים סלולריים (חסמים אלקטרוניים)". עוד נאמר בהמשך הבקשה: "חסמים אלקטרוניים ושיבוש קליטת טלפונים סלולריים בשטח בית החולים לניאדו". 2. אותם חסמים, או ליתר דיוק: חוסמים אלקטרוניים, הם מכשירים שמיועדים לשבש או לחסום את אפשרות השימוש בטלפונים סלולריים. בית החולים מפעיל את החוסמים למטרה זו בימי שבת ומועדי ישראל, בתוך מבנה בית החולים בלבד, על מנת למנוע חילול שבת בבית החולים. נציג המשטרה ציין בפני כי הוגשו למשטרה מספר תלונות על ידי משרד התקשורת, וכי היו מספר פניות ואזהרות אל בית החולים, אך הן נענו בתשובה שבית החולים אינו מוכן להסיר את החוסמים האלקטרוניים. 3. מתוך הבקשה עלה כי מדובר בשימוש במכשיר שמהווה לכאורה עבירה, ועל כן נתתי את צו החיפוש. ביום 15.1.03 הגיש ב"כ בית החולים בקשה לעיכוב החיפוש והפירוק של המכשירים בטענה כי החוסמים הללו אינם טעונים רישיון, ועל כן זכאי בית החולים להפעיל אותם במקרקעין ששייכים לו. לנוכח טענות אלה הוריתי על עיכוב ביצוע החיפוש ופירוק המכשירים, אך הסתבר כי החיפוש כבר בוצע והמכשירים פורקו והועברו למשמורת המשטרה, לפני שהחלטה זו הגיעה לידיה. על כן זימנתי דיון ליום 16.1.03, על מנת לברר את טענות הצדדים לגבי מהותם ומעמדם על פי החוק של החוסמים שבהם מדובר. 4. לדיון זה התייצבו נציגי המשטרה, אשר הסבירו כי פעלו רק על סמך התלונות של משרד התקשורת, אך אין להם כל הבנה בנושא לגופו. על פי עמדת משרד התקשורת, שנמסרה למשטרה, הבסיס החוקי לדרישת הרישיון הוא סעיף 5 לפקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש), התשל"ב - 1972 (להלן: הפקודה), אך למשטרה עצמה אין כל מידע מעבר לכך, ואין בידה להשיב, לגוף העניין, על טענות בית החולים כי מדובר במכשירים שאינם טעונים רישיון על פי הפקודה. לפיכך אף אין למשטרה כל עמדה, לגוף העניין, לגבי העבירה הנטענת. בשלב זה - בהעדר ידיעה מספקת אודות טיבם של החוסמים ואודות ההיבט הטכני של הנושא - לא היו לי הכלים לקבוע כי אכן מדובר ב"מכשיר לטלגרף אלחוטי", כמשמעותו בפקודה, אשר החזקתו והפעלתו טעונים רישוי; או שצודק בית החולים בטענתו שאין הדבר כך. לפיכך, ומהטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 16.1.03, הוריתי להחזיר לבית החולים את החוסמים, עד לבירור המחלוקת לגופה; וזאת - כהחלטה זמנית. 5. ביום 20.1.03 התקיים הדיון במחלוקת לגופה, לאחר שמשרד התקשורת צורף כמשיב לבקשה. בדיון השתתפו, מטעם בית החולים - עו"ד בורוכוב ועו"ד רוטנברג, מהנדס חגי וסמנכ"ל בית החולים, מר המרמן. מטעם משרד התקשורת: סגן היועץ המשפטי של משרד התקשורת, עו"ד רשף ומהנדס גלילי, משנה למנכ"ל משרד התקשורת וסמנכ"ל ניהול ספקטרום ורישוי תדרים. במשך מספר שעות שמעתי מנציגי משרד התקשורת הסברים מפורטים אודות ההסדרה של תחום הטלגרף האלחוטי (ואף אודות תחום הבזק), באופן כללי; ובאופן ספציפי - אודות המאפיינים של החוסמים המדוברים ומדוע יש לסווג אותם כ"מכשיר לטלגרף אלחוטי" שבתחולת הפקודה. מנגד, שמעתי את טיעוניו של עו"ד בורוכוב כנגד עמדה זו ואת הסבריו של מהנדס חגי אודות הבדיקות שערך לגבי החוסמים, ומדוע לדעתו אין לסווגם כ"מכשיר לטלגרף אלחוטי". מר המרמן מסר מספר פרטים מהידוע לו אודות החוסמים. לאחר ששמעתי כל זאת שוכנעתי כי משרד התקשורת צודק בעמדתו, שהחוסמים המדוברים באים בגדר הוראות הפקודה, ועל כן החזקתם והפעלתם טעונים רישיון על פיה, ודחיתי את העמדה הנוגדת של בית החולים. על כן הוריתי, בהחלטה שנתתי בסיום הדיון, כי בית החולים יחזיר את החוסמים לידי המשטרה. להלן אביא את תמצית ההסברים שניתנו לגבי ההיבט הטכני ואת הטעמים להחלטתי זו, מההיבט המשפטי. ההיבט הטכני 6. "טלגרף אלחוטי" מוגדר בסעיף 1 לפקודה: "שיטה של תקשורת באמצעות מכשירים לשידור או לקליטה של ידיעות או תקשרות אחרות על ידי אותות חשמל, שלא בעזרת תיל המחבר את נקודות השידור והקליטה". מהנדס גלילי הסביר כי "אותות חשמל" כוללים כל מכשיר שאינו פועל לשידור או לקליטה באמצעות אותות אופטיים (כל האותות שאינם אופטיים אלא חשמליים, עד לסדר גודל של 3000 גיגה הרץ. גיגה הרץ היא יחידת מידה לתנודות תדר). כך, הטלפון הסלולרי או שלט שמשמש לנעילה ופתיחה של רכב, כל אלה באים בגדר "מכשיר לטלגרף אלחוטי". החוסמים שבהם מדובר הם מכשירים שמשדרים בלבד (לא קולטים). הם משדרים - על אותו תדר שבו מופעל מקלט הטלפון הסלולרי - רעש, או אות חזק יותר מהאות "הרצוי" למקלט הטלפון הסלולרי. אות משודר זה גובר על האות שמשודר אל מקלט הטלפון הסלולרי מהמשדר "הרגיל" שמשדר אליו, ובדרך זו נחסמת האפשרות לקלוט תקשורת בטלפון הסלולרי (מר גלילי הסביר כי בדרך כלל ההפרעה היא לקליטה של המכשיר הסלולרי, ולא לשידור שלו). מר גלילי אינו מכיר את המכשירים הספציפיים שהופעלו בבית החולים. הללו לא נרכשו בארץ (בדיון ביום 16.1.03 מסר מר המרמן כי החוסמים ניתנו לבית החולים במתנה מידידים בחו"ל, וכי אינו יודע אם בעת הבאתם ארצה הם עברו תהליך רשמי של ייבוא). מר גלילי ציין עוד, כי משרד התקשורת פנה אל בית החולים וביקש מידע על החוסמים, אך לא נענה. המידע שיש בידי משרד התקשורת אודות מכשירים מסוג זה, לבד מידע כללי, הוא על פי מכשירים דומים שמשווקת חברת "נט ליין" (חברה זו הציעה בזמנו חוסמים כאלה לכנסת, לשם התקנה באולם המליאה, אך הצעה זו נפלה עקב התנגדות משרד התקשורת, בעיקר בשל בעייה של "גלישה" של השידור מהחוסמים אל תדרים שונים מאלה שנועד אליהם, ומעבר למרחב הגיאוגרפי שנועד לכסות. לעניין זה הוגש המסמך נ/ 1 אודות דיון שנערך בנושא זה אצל היועץ המשפטי לממשלה בסוף אוקטובר 1999). מהנדס גלילי ציין את הוראת סעיף 3 לפקודה, אשר מרחיב את תחולתה גם מעבר ל"מכשירים לטלגרף אלחוטי". כותרתו של סעיף 3 לפקודה היא: העברת אנרגיה, ולשונו: "הוראות פקודה זו החלות על ההתקנה וההפעלה של מכשירים לטלגרף אלחוטי, יחולו גם על ההתקנה וההפעלה של מכשירים לניצול גלים אלקטרומגנטיים להעברת אנרגיה שלא בעזרת תיל המחבר את נקודות השידור והקליטה של האנרגיה". מר גלילי הסביר, כי החוסמים המדוברים מנצלים גלים אלקרומגנטיים להעברת אנרגיה, שהיא האנרגיה שהם משדרים. משרד התקשרות גורס, כאמור, כי החוסמים באים בגדר "מכשיר לטלגרף אלחוטי", אך אף אם לא תאמר כן, הם באים, בכל מקרה, בגדר מכשירים שמנצלים גלים אלקטרומגנטיים להעברת אנרגיה, ועל כן באים הם בגדר חובת הרישוי, על פי סעיף 3 לפקודה. מר גלילי מסר, כי נכון להיום לא ניתן אף רישיון להפעלת חוסמים מהסוג שבו מדובר. הגורם היחיד שמורשה להשתמש בחוסמים כאלה הוא צה"ל, שפטור מחובת רישוי על פי הפקודה, אולם השימוש על ידו בחוסמים כאלה מוסדר, בתיאום עם משרד התקשורת בכל הנוגע להקצאת תדרים, וגם שימוש זה הוא מצומצם ביותר, הן מבחינת המקום והן מבחינת הזמנים. מהנדס גלילי הסביר כי הבעייה הטכנית העיקרית לגבי חוסמים היא נטייתם "לגלוש", הן אל תדרים אחרים מאלה שנועדו לחסום, והן מעבר לטווח הגיאוגרפי שנועדו מלכתחילה לכסות. בשל כך יש סכנה כי ישבשו גם את פעילותם של מכשירים אחרים, ובמקומות אחרים, מאלה שנועדו אליהם מלכתחילה. מעבר לשיבוש עצמו, יש להביא בחשבון את זכויותיהם של גורמים אחרים, כגון: החברות הסלולריות, בפסי תדר שהוקצו לשימושם מתוך מאגר התדרים, שהוא מוגבל. גורם שקיבל רישיון הפעלה לפי הפקודה, אפשר שיקבל בלעדיות לגבי פס התדר שהוקצה לו. שיבוש הפעילות של מכשירים בפס תדר זה מפר את זכות הבלעדיות שניתנה, בהתאם לפס התדר שהוקצה, וזה שיקול נוסף כנגד התרת ההפעלה של חוסמים מהסוג שבו מדובר. מתן הרישיון לצורך הפקודה נעשה בהתאם לתקנות הטלגרף האלחוטי (רשיונות, תעודות ואגרות), התשמ"ז - 1987 (להלן: התקנות). על מבקש הרשיון לקבל שני סוגים של אישורים: האחד - אישור סוג, כמשמעותו בתקנות. לצורך אישור הסוג נבדק המכשיר מההיבט הטכני, ובין היתר - כי אינו "גולש", כפי שהוסבר לעיל, ואינו עלול להפריע למערכות אחרות שפועלות כדין. השני - הרשיון על פי הפקודה. לעניין זה נשקלים שיקולים שונים, ובין היתר - אם מתן הרשיון לא יפגע בבלעדיות בפס תדר, שהוקצה באופן בלעדי לשימושו של גורם אחר. בעניין זה מתעוררות הן שאלות משפטיות בתחום זכויות הקניין וזכויות חוקתיות, והן שאלות של מדיניות, שכן מדובר בהתנגשות אינטרסים. הרשיון דרוש לא רק עבור הפעלת המכשיר אלא גם עבור עצם ההחזקה בו, וזאת מכיוון שהפקודה מחייבת את הרשיון גם עבור "קיום" המכשיר בידי המחזיק בו. המונח "קיים" מוגדר בסעיף 1 לפקודה: "לרבות החזק במכשיר, אף אם אינו במצב תקין". מר גלילי הסביר כי רשיון להחזקה בלבד ניתן רק לבעלי מכשירים, שקיבלו רשיון גם להפעלתם, אלא שמסיבה כלשהי בכוונתם להפסיק את ההפעלה לתקופה מסויימת, ואז יכולים הם לקבל רשיון להחזקה בלבד, שהאגרה בגינו מופחתת. 7. מהנדס חגי העיד כי בדק את החוסמים שבהם מדובר באמצעות נתח תדר. בדיקתו העלתה כי המכשיר הוא בעל אופי ספקטרלי שהוא של רעש ולא של אות, ועל כן לדעתו אין המכשיר בא בגדר ההגדרה של "טלגרף אלחוטי", שמדברת במכשיר אשר קולט או משדר אותות. כמו כן, לדעתו, הכוונה בהגדרה היא לתמסורת של אינפורמציה (תקשורת), ורעש אינו בגדר תקשורת. מר חגי אישר, כי שידור הרעש מהחוסם מוציא אנרגיה. למרות זאת, לדעתו, אין הוא בא גם בגדר סעיף 3 לפקודה, מאחר והוראתו מתייחסת להעברה של אנרגיה. מהנדס חגי גורס כי יש לפרש זאת כשינוע של אנרגיה, העברתה בין נקודה לנקודה, במובן של תקשורת, "ולא אנרגיה לצורך חסימת מכשיר אחר" (בעמ' 14 לפר'). לדברי מר חגי, קיים פתרון הנדסי שמאפשר לדאוג למניעה, במידה סבירה, של הפרעה מהחוסמים למשתמשים בטלפונים ניידים מחוץ לשטח בית החולים. מר חגי השווה את פעולתם של החוסמים לתוצאה שתתקבל אם יצבעו קירות המקום, שבו הם מותקנים, בצבע מתכתי (מוליך) בעובי של אורך גל. גם בדרך זו ניתן להשיג את התוצאה של חסימת אפשרות הקליטה של תקשורת סלולרית בתוך המבנה. מהנדס גלילי חקר את מהנדס חגי חקירה נגדית. בין היתר התייחס בשאלותיו לאיפנון שהחוסם מבצע. איפנון הוא לקיחת גל רדיו והעברת אינפורמציה עליו. אחת השיטות לעשות זאת היא על ידי איפנון FM. על פי הפרוספקט של החוסמים מהסוג שהותקן בבית החולים (אשר נלקח מהאינטרנט, לאחר שנציג משרד התקשורת השתתף בחיפוש ובפירוק המכשירים ורשם את השם שמופיע עליהם), עולה כי מכשיר זה מבצע איפנון FM (כלומר, "אות" ולא "רעש"). מר חגי אישר בתשובותיו כי מתוך המדידות שערך אינו יכול לדעת אם השידור שהמכשיר מבצע הוא "רעש" או איפנון FM. בכך נשמטת הקרקע מתחת לטענתו הקודמת של מר חגי, כי המכשיר משדר רק "רעש" ולא "אות". הפועל היוצא הוא ערעור טענתו הפרשנית של מר חגי, כי המכשיר אינו בא בגדר ההגדרה של "טלגרף אלחוטי", מכיוון שאינו משדר "אותות". מהנדס חגי מסר, כי מדד את השדר של החוסם עד לתדר של 868 שהוא תחום התדרים שהחברות הסלולריות משתמשות בהם. לשאלה אם הוא מודע לכך, שמתחת לתדר 868, שהיה גבול המדידה שלו, מצויים תדרים אחרים, שמשמשים, למשל, מערכות מסוג "מירס" ומערכות אחרות, השיב מר חגי: "איני יודע" (בעמ' 17 לפר'). בתשובה לשאלה אחרת אמר מר חגי כי לא ערך חישוב לאיזה מרחק יפריעו החוסמים מחוץ לבית החולים, לגבי תדרי הטלפונים הסלולריים. מעדותו של מר חגי עולה איפוא, כי אין זה מדוייק לטעון, שהחוסמים אינם משדרים "אותות", וכי הבדיקות שערך אינן מאפשרות לקבוע, שהחוסמים אינם "גולשים" אל תדרים שלא נועדו להם (הפרעה על ידי "גלישה" בתדר), או כי אינם "גולשים" במרחב, אל מחוץ לתחומי בית החולים. ההיבט המשפטי 8. עו"ד רשף טען כי החוסמים הם מכשיר שמשדר שידור אלחוטי, ועל כן בא בגדר "טלגרף אלחוטי" כהגדרתו בפקודה. אף החולקים על כך, למשל, בטענה כי המכשיר אינו משדר "אותות", כנדרש על פי ההגדרה, אלא רק "רעש"; או כי רעש אינו יכול לבוא בגדר המרכיב של "תקשורת", שנדרש על פי ההגדרה - אף הם אינם מתגברים על ההרחבה של תחולת הפקודה, על פי סעיף 3 שלה, גם על מכשירים שמנצלים גלים אלקטרומגנטיים להעברת אנרגיה אלחוטית. אין ספק שהחוסם שבו מדובר בא בגדר ההרחבה שעל פי סעיף 3 לפקודה. המסקנה היא כי החוסם הוא מכשיר שחייב רשיון על פי הפקודה והתקנות, והחזקתו ללא רשיון היא בגדר עבירה. עו"ד בורוכוב סמך את טיעוניו, בין היתר, על הוראת סעיף 3 (1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק הבזק), אשר פוטרת מחובת רשיון פעולת בזק שמבצע אדם לעצמו בתוך חצריו. בתשובה על כך טען עו"ד רשף כי הפקודה "נשאבה" אל חוק הבזק, כפי שעולה מהכללתה בסעיף ההגדרות של החוק ומהוראות אחרות שלו (למשל, סעיף 3 (3) שפוטר מחובת רשיון על פי חוק הבזק פעולה שמבוצעת על פי רשיון לפי הפקודה, או פעולה שפטורה מרשיון על פי הפקודה; או סעיף 55 א שמחיל את הוראות הפקודה על בעלי רשיונות על פי חוק הבזק). חוק הבזק עוסק ברישוי של פעולות בזק, למעט פעולות שמוסדרות על ידי הפקודה. הפקודה ממשיכה לחול בתחומי תחולתה, וחוק הבזק בא להשלימה, לגבי פעולות בזק שאינן בתחום תחולתה, וודאי שאינו בא לגרוע ממנה. לפיכך יש לראות את הפקודה ואת חוק הבזק כמכלול שלם אחד, ואין לנתקם זה מזה. עו"ד רשף חלק על עמדתו של עו"ד בורוכוב, וגם של מהנדס חגי, כי רעש, או תמסורת שכל תכליתה להפריע לקליטה במכשיר סלולרי, אינה יכולה לבוא בגדר המונח "תקשורת", שהוא מרכיב בהגדרה של "טלגרף אלחוטי". על פי טיעונו, המציאות המודרנית, והפרשנות התכליתית של הדינים הרלבנטיים, צריכה להיות כי "גם הפרעה לתקשורת היא בגדר "תקשורת", במובנה הרחב" (בעמ' 20 לפר'). מדובר על ההסדרה של נושא התקשורת, במובנה הרחב, על כל סוגיה הרבים והשונים, כפי שהם קיימים כיום, ואף הולכים ומתפתחים. אם החוק יפורש שלא על פי תכליתו, היינו - להסדיר את התחום הרחב ועתיר הטכנולוגיה של התקשורת לסוגיה; קרי: אם יפורש באופן שהפעלת חוסמים מהסוג שבו מדובר לא תהא טעונה רשיון, וכל דכפין יוכל להפעילם כרצונו - אזי יגרמו הפרעות רבות וקשות לתקשורת ותשתבש ההסדרה של תחום זה, כפי שהמחוקק התכוון שתעשה, על פי הפקודה ועל פי חוק הבזק גם יחד. 9. עיקרי טיעונו של עו"ד בורוכוב כנגד עמדה זו היו: א. הפקודה לא חלה על החוסמים שבהם מדובר. ב. אף לו חלה הפקודה, השימוש הספציפי שעושה בהם בית החולים פטור מרשיון, מכוח חוק הבזק. ג. גם אם תאמר, שפטור זה אינו חל, הרי לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואף חוק המקרקעין - ההליך הראוי לטפל בהפרה הנטענת הוא על ידי הגשת כתב אישום ולא על ידי חיפוש ותפיסה של החוסמים ללא הגשת כתב אישום. ד. המדינה נהגה שלא בתום לב לגבי הבקשה לצו חיפוש שהגישה במעמד צד אחד. 10. אשר לאי-תחולת הפקודה על החוסמים, טען עו"ד בורוכוב כי עסקינן בחיקוק מתקופת המנדט, אשר מחוקקו וודאי לא ראה לנגד עיניו את אמצעי התקשורת המודרניים דהיום. על כן יש לפרש את ההגדרה של "טלגרף אלחוטי" כמתייחסת רק לתשדורות ושידורים. אשר לתחולה של סעיף 3 לפקודה על החוסמים, גורס עו"ד בורוכוב כי יש לפרש סעיף זה כחל רק על העברת אנרגיה בין נקודה לנקודה, אך לא על שידור אנרגיה שלא על מנת להעבירה לנקודה אחרת, אלא רק על מנת לחסום קליטה של מכשיר סלולרי שמצוי בטווח של המכשיר החוסם. עוד טען עו"ד בורוכוב כי החוסמים אינם מנצלים גלים אלקטרומגנטיים להעברת תשדורת, שהרי ה"רעש" שהם משדרים אינו צריך להחשב בגדר "תשדורת". מהטעמים הללו ביקש לקבוע, כי החוסמים אינם בגדר "מכשיר לטלגרף אלחוטי", ואף אינם באים בתחום התחולה של הפקודה לפי סעיף 3 שלה. אין בידי לקבל טענות אלה: מתוך העדויות ששמעתי לגבי ההיבט הטכני של החוסמים, נציגי בית החולים לא הראו, כי החוסמים אינם משדרים "אותות". אדרבא, על פי הפרוספקט של המכשיר, הוא מבצע איפנון FM , כפי שפורט לעיל, ומר חגי לא יכול היה לאמר כי מדידותיו הראו באופן חד משמעי, שמדובר רק ב"רעש" ולא באותו איפנון שמתואר בפרוספקט של המכשיר עצמו. אף לו היה מדובר ב"רעש" בלבד, איני מקבלת את הטענה הפרשנית, כי המונח "תקשורת" אינו יכול לכלול שידור של "רעש". אני מסכימה עם עו"ד רשף, כי הפרשנות התכליתית של הפקודה ושל חוק הבזק מחייבת להשקיף על המונח "תקשורת" במובנו הרחב, דבר שהולם את התנאים הטכנולוגיים שקיימים בתחום זה כיום. אף אני סבורה, ששידור של "רעש", שנועד לחסום את הקליטה של אותות על ידי מכשירים אחרים, ובדרך זו להתערב בתקשורת אליהם או מהם - אף הוא בגדר "תקשורת". על כן מקבלת אני את עמדת משרד התקשורת, כי החוסמים הם "מכשיר לטלגרף אלחוטי". אף לגבי היישום של סעיף 3 לפקודה מסכימה אני עם עמדת משרד התקשורת: איני יודעת מנין שאב מהנדס חגי את טענתו כי יש לפרש "העברת אנרגיה" רק כהעברה מנקודה א' לנקודה ב'. הדבר אינו מתחייב מנוסח הסעיף. בדרך אחרת, ניתן לאמר כי האנרגיה שמשודרת מהחוסם, על גבי התדר שמיועד לשימוש המכשיר הסלולרי, אשר שדר האות שלה (או ה"רעש") מגיע אל המכשיר הסלולרי וגובר על האות שהוא מבקש לקבל - הרי זו העברת אנרגיה "מנקודה לנקודה". כל זאת - למעלה מן הצורך, שהרי אם המכשיר בא בגדר "מכשיר לטלגרף אלחוטי", אזי חל עליו סעיף 5 לפקודה. 11. טענה מרכזית של עו"ד בורוכוב היתה כי השימוש שעושה בית החולים בחוסמים פטור מרשיון על פי סעיף 3(1) לחוק הבזק, ופטור זה חל, אפילו אם הפקודה חלה על המכשיר. וזה עניינה של הטענה: סעיף 2 (ב) לחוק הבזק מחייב קבלת רשיון לביצוע פעולת בזק ולמתן שירותי בזק. סעיף 3 לחוק מונה את הפטורים מהוראת סעיף 2 (ב), ובהם: "(1). פעולת בזק שמבצע אדם לעצמו, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, בשטח רצוף המוחזק בידו ובלי יצירת קשר אל מחוץ לאותו שטח". עו"ד בורוכוב טוען, כי השימוש שעושה בית החולים בחוסמים עונה על התנאים שנדרשים לפטור זה: הוא מבוצע עבור בית החולים עצמו, בתחומיו בלבד, וללא יצירת קשר אל מחוץ לשטחו. אשר לספיקות שהועלו לגבי "גלישה" של שדר המכשירים אל מחוץ לתדר המיועד ואף גיאוגרפית, אל מחוץ לתחום בית החולים, טען עו"ד בורוכוב, כי חששות אלה לא הוכחו, ואין לגביהם אלא טענות בעלמא. לשיטתו, משנתקיימו התנאים לפטור האמור, הרי ההפעלה של החוסמים היא חוקית, מכוח חוק הבזק, בין אם חלה עליהם הפקודה ובין אם לאו. דחיתי אף טענה זו: ראשית, מההיבט הטכני, אם בית החולים טוען לקיום תנאי הפטור, עליו להראות שעמד בהם. מתוך עדויותיהם של שני המהנדסים עלה, כי המדידות שביצע מהנדס חגי אינן מראות שאין "גלישה" של החוסמים אל מחוץ לתחומם, הן "גלישה" בתדר והן "גלישה" גיאוגרפית, כפי שפורט לעיל. על כן, בית החולים לא הראה שהמכשיר מקיים את התנאי של אי יצירת קשר אל מחוץ לשטחו. שנית, מההיבט המשפטי, איני מקבלת את הטענה כי יש לקרוא את סעיף 3(1) לחוק הבזק באופן מבודד ומנותק מהוראות הפקודה. אין לפרש הוראה בודדת מתוך חוק כ"בועה בחלל", מבלי להתייחס ליתר הוראותיו של אותו חוק, ואף להוראות שבחוקים אחרים, ככל שיש קשר ביניהן לבין החוק שאותו מפרשים. כאמור, חוק הבזק "מכיל" את הפקודה ובא להשלים אותה ולא לגרוע ממנה. לפיכך, אם החוסמים טעונים רשיון על פי הפקודה - ומסקנתי היא שאכן כך הדבר - אזי אין חובה זו מתבטלת מכוח ההוראה שבסעיף 3(1) לחוק הבזק. לו זו היתה כוונת המחוקק, היה סעיף 3(1) פותח בדיבור: 'על אף האמור בפקודה, תהא פעולת בזק שמבצע אדם לעצמו.. וכו', פטורה מרשיון' (הן על פי הפקודה והן על פי חוק הבזק). משלא נאמר כך, חלה הפקודה על החוסמים, ויש לקרוא את חוק הבזק ביחד עם הפקודה. ניתן לציין לעניין זה את סעיף 30 לחוק הבזק שקובע עבירה של הטרדה לגבי המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז, שלא כדין. אם אין לחוסמים הרשיון שהם חייבים בו, על פי הפקודה, הרי השימוש בהם הוא "שלא כדין". סעיף 3(1) לא בא להתיר שימוש שאינו כדין, על פי הוראות הפקודה. עו"ד רשף נתן דוגמה למקרה שסעיף 3(1) חל לגביו: כאשר אדם מתקין אינטרקום בין שני חדרים שבביתו (למשל, על מנת לשמוע אם תינוק בחדר השני בוכה). זו היא פעולת בזק, שאדם מבצע עבור עצמו ובתוך ביתו, מבלי ליצור קשר אל מחוץ לשטח ביתו. עו"ד רשף טען עוד, כי הפעלת חוסם באופן שמפריע לאדם אחר להשתמש בטלפון הסלולרי שלו, חורגת מפעולה "עבור עצמו" ואינה עומדת בתנאים של סעיף 3(1) לחוק הבזק. אני סבורה שיש לקבל טענה זו, מאותו טעם שמקובל עלי כי הפרשנות של המונח "תקשורת" אינה צריכה להצטמצם רק ליצירת קשר בין שתי נקודות (או יותר), על מנת להעביר אינפורמציה, אלא צריכה לכלול גם שידור אנרגיה שנועדה לשבש תקשורת בטווח השידור. מכל הטעמים הללו הגעתי למסקנה, כי בית החולים אינו יכול לחסות תחת כנפיו של הפטור על פי סעיף 3(1) לחוק הבזק. 12. בראש הטיעון הבא נסמך עו"ד בורוכוב על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד) ועל חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. הוא ציין את הוראות הסעיפים 11 ו- 18 לחוק המקרקעין שמהן ניתן ללמוד על היקף התפרסותה של זכות הבעלות במקרקעין, ואף על עוצמתה (הזכות על פי חוק לסלק פולש). מתוך חוק היסוד נשאבת ההגנה על זכות הקניין, כזכות חוקתית, שמחזקת עוד את המשקל של זכות הבעלות. אחת מזכויותיו של בעל נכס היא למנוע, בתוך שטחו, פגיעה בערכים שהם חשובים ומקודשים בעיניו. שלילתה של זכות זו היא בלתי חוקתית. בכל מקרה, הוצאת צו חיפוש ותפיסת החוסמים היא אמצעי בלתי מידתי שאין לקיימו. אם המדינה רוצה בכך, תגיש כתב אישום כנגד בית החולים, ואז יוכל להתגונן כנגד האשמה בהליך משפטי מסודר. אשר להסתמכות על זכות הבעלות, על פי חוק המקרקעין, הרי אין בה רבותא. אין חולק על זכות הבעלות של בית החולים במבנים שלו ואף על היקפה ועוצמתה של זכות זו, בהתאם להוראות חוק המקרקעין. אולם זכות, ואפילו זכות חוקתית, אינה בלתי מוגבלת. סעיף 2 לחוק המקרקעין מורה כי זכותו של הבעלים לעשות כל דבר במקרקעיו, "בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". משחלה מגבלה על פי הדין להפעיל את החוסמים, ברור שזכות הבעלות כפופה למגבלה זו. זכות הבעלות, כשלעצמה, אינה פוטרת את בעל המקרקעין מלציית להוראות הדין לגבי הרשיון. על כן אין רלבנטיות להסתמכות על הוראות חוק המקרקעין שקובעות את היקף הבעלות ואת עוצמתה. לדברים השלכה גם לגבי טיעונו של עו"ד בורוכוב בעניין המידתיות שנדרשת על פי חוק היסוד על מנת להכשיר פגיעה בזכות יסוד. עו"ד בורוכוב טען, כי סעיף 12 לפקודה, שמסמיך את בית המשפט ליתן צו חיפוש, אשר על פיו רשאית המשטרה גם לתפוס כל מכשיר שנחזה כ"טלגרף אלחוטי" - הוא בלתי מידתי, ועל כן בלתי חוקתי. גם אם על פי סעיף 10 לחוק היסוד נשמר הדין הקודם, עדיין יש לפרש אותו דין ברוח חוק היסוד, במגמה להגן מפני פגיעה בלתי מידתית בהן. לא מצאתי כי ההפעלה של סמכות החיפוש והתפיסה היתה במקרה זה בלתי מידתית: בבחינת המידתיות יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות הרלבנטיות. החשובה בהן היא כי ההחזקה וההפעלה של החוסמים מהווה, על פני הדברים, עבירה על החוק. אין מדובר בהתנגשות של אינטרסים או זכויות על "מישור שווה", אלא במצב בסיסי של ביצוע עבירה, בעצם ההחזקה וההפעלה של החוסמים. כשמועלה חשד סביר, שנעברה או נעברת עבירה, אזי מוסמכת המשטרה לבקש צו חיפוש על מנת לאתר את החפץ, שבאמצעותו נעברת העבירה, ולתפוס אותו. זה הליך חקירה ראשוני ומקובל, ואין מקום לטענה כאילו נקיטה בהליך זה, במקום הגשת כתב אישום, היא בלתי מידתית. יש לציין כי הן נציגי המשטרה והן נציגי משרד התקשורת ציינו, כי היו מספר פניות אל בית החולים, הן בבקשות לקבל מידע על החוסמים והן בהתראות, כי הפעלתם אינה חוקית, וכי אם לא תיפסק תאלץ המשטרה לפעול להפסקתה. נציגי בית החולים לא הכחישו כי היו פניות כאלה אליהם, והן לא נענו. בנסיבות אלה מנוע בית החולים מלטעון, כי הפעלת סמכות החיפוש והתפיסה היתה בלתי מידתית. בית החולים הוזהר מספר פעמים, והיתה לו הזדמנות להידבר עם משרד התקשורת, על מנת לנסות לשכנע אותו בעמדתו, או לבקש רשיון, אך הוא לא עשה דבר (לדברי מר גלילי, התלונה הראשונה על בית החולים הגיעה אל משרד התקשורת בחודש יוני 2001). בית החולים לא יכול איפוא לטעון, כי הופתע מצו החיפוש. אם לא תערוך המשטרה חיפוש ותאתר את המכשירים החשודים כבלתי חוקיים, לא תהא לה כל אפשרות להמשיך ולפעול לגביהם. על כן, בנסיבות שצויינו, איני מוצאת כל פגם בבקשת המשטרה לצו חיפוש, כמקובל במקרם כאלה. 13. הטענה האחרונה היא כי בעת הגשת הבקשה לצו חיפוש, במעמד צד אחד, נהגה המדינה שלא בתום לב. טענה זו מתייחסת בעיקר לאופן שבו הוצגה הבקשה לפני. הבאתי בסעיף 1 לעיל ציטוטים מתוך נוסח הבקשה, שמהם ניתן היה, במבט ראשון, להתרשם שמדובר בתחנת רדיו פירטית שפועלת מתוך בית החולים (בעיקר מהגדרת העילה למתן הצו: "רדיו פירטי", מילים שאף נרשמו באותיות גדולות ובולטות על גב תיק החקירה). עם זאת, בפירוט הבקשה לצו החיפוש צויין כי מדובר בחסמים אלקטרוניים ובשיבוש הקליטה של טלפונים סלולריים בשטח בית החולים, כך שמקריאת הבקשה עצמה יכולתי לעמוד על העילה האמיתית לבקשת צו החיפוש. נציגי בית החולים, בשני הדיונים לפני, הביעו תרעומת רבה על האופן שבו הוצגה הבקשה, כאילו בית החולים מתיר הפעלת "רדיו פירטי" מתוך תחומו. הקונוטציה השלילית של האשמה מסוג זה ברורה, וברורה אף עוגמת הנפש והכעס שנגרמו להנהלת בית החולים מתיוגו בתגית קשה זו, ומה גם במעמד צד אחד, ומבלי שיוכל להגיב, ובמיוחד כאשר אין כל אמת בעניין "הרדיו הפיראטי", לפחות במובן שבו נתפס מונח זה בציבור. תרעומת זו נפלה על אוזן קשבת, שכן עו"ד רשף פתח את דבריו בהתנצלות על האופן של הצגת העילה לבקשה ואמר כי נכון היה להציגה כ"מכשיר טלגרף אלחוטי הפועל שלא כדין" (בעמ' 2 לפר'). התנצלות זו היתה במקומה, ועילת צו החיפוש הועמדה איפוא על דיוקה. עם כל הצער על עוגמת הנפש שנגמרה לבית החולים בעניין זה, הרי אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שהגעתי אליה לאחר דיון נרחב, כי ההחזקה וההפעלה של החוסמים ללא רשיון, אינה חוקית. על כן אין באופן הבלתי מדוייק והפוגעני-משהו, שבו הוצגה הבקשה, כדי להביא לתוצאה של השארת החוסמים בידי בית החולים, למרות שהחזקתם ללא רשיון אסורה על פי החוק. 14. פרטתי בהחלטה זו את הטעמים שהביאוני למסקנה, כי החוסמים חייבים ברשיון, ובהעדרו - החזקתם אינה כחוק ויש להחזירם למשטרה. בשולי הדברים, מספר מילים לגבי השאלות במישור העקרוני והחוקתי שמתעוררות סביב רצונם של בעלי נכסים (ובמיוחד מוסדות) להפעיל חוסמים בתחומי המוסד על מנת למנוע את ההפרעות שנגרמות לו על ידי שימוש בטלפונים סלולריים בתוך תחומו. מאחר ומדובר בבקשה להחזרת תפוס, שהוכרעה על פי הוראות הדין כפי שהן, בחרתי שלא לדון במסגרת זו בסוגייה המורכבת של התנגשות האינטרסים שכרוכה בעניין הפעלת החוסמים: זה של בעל הנכס, זה של בעלי מכשירי הטלפון הסלולרי, זה של החברות הסלולריות, והאינטרס הציבורי לגבי מאגר התדרים ואופן ניהולו. הנושא מעורר הן שאלות טכניות והן שאלות משפטיות כבדות משקל, בתחום דיני הקניין ובתחום הזכויות החוקתיות והאיזון בין אינטרסים מתנגשים. סוגייה זו נשקלה כבר בעבר וודאי תישקל שוב, שכן קיים צורך, במיוחד במוסדות למיניהם, באפשרות להגביל ואף למנוע שימוש בטלפונים סלולריים בתחומי המוסד או בחלק מהם. עניין זה טעון הן פתרונות טכניים לבעיית "הגלישה" והן הסדר בחקיקה, לשם איזון בין האינטרסים השונים. סלולר (תביעות)טלפון