1. מדובר בערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 5.6.02, אשר קבעה, כי למערערת לא נותרה כל נכות כתוצאה מתאונת עבודה מיום 2.5.01. המערערת עבדה בפעוטון כאשר נפלה ונחבלה ביד שמאל, ברגל שמאל ובאגן . למען שלמות התמונה יצויין, כי ביום 7.5.00 המערערת נפגעה בתאונת עבודה בגבה (סעיף א' לסיכומי המערערת).   2. הועדה נשוא הערעור דנה בתביעה לקביעת דרגת נכות בגין תאונת העבודה מיום 2.5.01.   3. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 27.10.01 וב-13.2.02 (התקיימו שתי ישיבות - י.ה.), כי לא נותרה נכות רפואית בגין התאונה מים 2.5.01. המערערת הגישה ערר על ההחלטה לועדה רפואית לעררים וזו דחתה הערר, ועל כך הוגש הערעור לבית הדין.   4. המערערת טוענת בכתב הערעור ובסיכום טענותיה, כי טעתה הועדה בהחלטתה מהטעמים הבאים: א. חוסר התאמה בין ממצאיה ונימוקיה של הועדה לבין החלטתה. מחד, קובעת הועדה, כי קיימת ירידה בתחושה בכל הגפה השמאלית התחתונה, ומאידך, לא פסקה כל אחוזי נכות.   ב. המערערת מתהלכת בצליעה - ובגין ליקוי זה לא נקבעה כל נכות.   ג. הועדה טעתה כאשר לא דאגה כי המערערת תבצע בדיקות עדכניות עובר לכינוסה של הועדה, ובגין כל הליקויים עליהם הלינה בפניה.   ד. הועדה טעתה כאשר פסקה מסקנתה על סמך בדיקות שנערכו זמן רב לפני כינוס הועדה.   ה. המערערת חולקת על מסקנתה הרפואית של הועדה, בין היתר בהתעלמה מהעובדה שהמערערת עברה ניתוח בגבה מספר חודשים טרם כינוס הועדה.   ו. הועדה לא פרטה את המסמכים שעמדו בפניה בפרוטוקול הועדה (סעיף 18).   ז. הועדה לא פסקה אחוזי נכות רפואית לצלקת שנותרה בגבה של המערערת בגין הניתוח שעברה.   ח. הועדה לא התייחסה לכל תלונות המערערת.   ט. הועדה טעתה כאשר התעלמה מחוות דעתו הרפואית של ד"ר קולונדר מיום 17.3.02 שהובאה בפניה, ואשר זיכתה המערערת באחוזי נכות רפואית, והמערערת עותרת לבית הדין לקביעת אחוזי נכות רפואית עפ"י האמרו בחוות הדעת הנ"ל (סעיף 9 לסיכום הטענות).   י. לפיכך התבקש בית הדין להשיב עניינה של המערערת לועדה, על מנת שתבצע בדיקות עדכניות נוספות ותקבע את נכותה של המערערת מחדש, לרבות התייחסות ספציפית לכל המסמכים הרפואיים, לרבות התייחסות לאמור בחוות דעתו של ד"ר קולונדר.   5. המשיב טוען, כי יש לדחות הערעור, שכן לא חלה טעות משפטית בהחלטת הועדה. מדובר בהחלטות רפואיות מנומקות שאין זה מסמכותו של בית הדין להתערב בהן. המשיב אינו חולק על גירסת המערערת, כי חברי הועדה לא נימקו בפרוטוקול הועדה את רשימת המסמכים הרפואיים שהובאו בפניהם, אולם יש התייחסות עניינית לבדיקות ולמסמכים רפואיים בגוף ההחלטה, ובנסיבת אלה עפ"י הפסיקה, אין כל עילה להשיב העניין לועדה על מנת שתפרט המסמכים. כמו כן נטען, כי הועדה נימקה מדוע אינה מקבלת מסקנתנו של ד"ר קולונדר. מדובר בהחלטת ועדה שאינה דנה בכאבי הגב והרגל של המערערת, שכן לא הוכח, כי אלה נפגעו בתאונה הנדונה.   6. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית הדין האזורי לעבודה וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של וועדה רפואית, ולא בסמכות בין הדין.   הערעור הוא בשאלת חוק בלבד, כאשר נראה על פני הדין וחשבון שהוועדה התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המערער והעריכה לפי שיקול דעתה הרפואי את מידת הנזק (באחוזי נכות) שנגרמה על ידי כל אחת מהפגימות הנ"ל, ולא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים - עובדתיים שנמצאו והמבחנים שהופעלו - אזי אין מקום לטענה, כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית הדין (דב"ע ל"ג/40-0 יוסף דולזר נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ד' 407).   כן נפסק, כי צורת הבדיקה של הנכה ואורכה הם נושאים בגדר הרפואה, וערכאה שיפוטית אינה מוסמכת להתערב בהם (דב"ע שן/28-01 המוסד - חיים קטוע, לקט ועדות 608; דב"ע נא/91-99 משה רוזנברג - המוסד, לקט ועדות 644).   בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד, פד"ע לד', 213).   אין מחלוקת, כי ועדה רפואית לעררים החלטותיה הינן החלטות "מעין שיפוטיות", ולפיכך חובה עליה לקיים את הדיון כהלכתו, לנהל פרוטוקול, לשמוע את תלונות הנכה ולקיים בעניינו דיון הוגן. כאשר הוכח, כי חובות אלה לא מולאו והופרה חובת ההגינות והנאמנות בהן מחוייבת הועדה, וכן כאשר לא נימקה החלטתה נימוק ראוי, שוקל בית הדין ביטול ההחלטה והחזרת עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפני הועדה (ע"ע 1091/00 שטרית נ' קופ"ח מאוחדת, פד"ע לה' 5).   "ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (דב"ע מג/1356-01 מרדכי לביא נ' המוסד, פד"ע יז 130; דב"ע לה/129-01 משה שריקי נ' המוסד, פד"ע ז 206; דב"ע מח/11-01 רג'ופקר שמואל נ' המוסד, פד"ע כ 116; דב"ע נד/14-01 עוגן חיון נ' המוסד, פד"ע כז 242; דב"ע נה/17-01 חיים כהן נ' המוסד, פד"ע כח 535). וזאת מאחר "שרק החלטה מנומקת מאפשרת לרשות השיפוטית למלא תפקיד הפיקוח השיפוטי שהוטלה עליה" (דב"ע שם/1694-01 יוסף מלמד נ' המוסד, פד"ע יג 327).   מן הראוי שהחלטת הועדה תהיה ברורה לכל, ללא כל צורך בפרשנות או בהסקת מסקנות (עב"ל 10082/97 שלמה שיה נ' המוסד, פד"ע לד 188).   7. מעיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי הועדה לא פרטה המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה, ולפיכך לא מילאה אחר חובתה עפ"י תקנה 24 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן "התקנות").   אין די בטיעוני המשיב כדי לקבוע, כי הועדה מילאה חובתה, אף אם פרטה בפרוטוקול תוצאות בדיקות אובייקטיביות שונות שבוצעו במערערת. יכול ובפני הועדה הובאו מסמכים נוספים אשר לא התייחסה אליהם ואשר רלוונטיים. לפיכך ולמען הסדר הטוב, מוטלת חובה על הועדה לפרט המסמכים הרפואיים שהובאו בפניה על מנת שהמבוטח, לרבות בית הדין, יוכל לבחון ובמידת הצורך לבקר את החלטות הועדה.   לפיכך, קבלת הערעור בעילה זו, אינו בהכרח צעד אשר אין סיכוי שתצא מכך תועלת למערערת, כפי שטען המשיב בסיכום טענותיו.   מעיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי הועדה רשמה תלונות המערערת. כמו כן ציינה, כי ערר המערערת הובא בפניה ועפ"י הפסיקה הרישום בפרוטוקול אינו מחייב רישום כל הדברים אשר נאמרו ונעשו במשך הדיון, אלא עיקרי הדברים, למען תדע ערכאת הערעור את אשר התרחש בפני הועדה (דב"ע לא/45-0 ניסים עמר נ' המוסד, פד"ע ג, 25).   באשר לממצאי הועדה, ממצאים אלא פורטו ומדובר בממצאים רפואיים מנומקים שאין להתערב בהם.   מעיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי הועדה התייחסה לכל התלונות של המערערת שפורטו בסעיף 26 לפרוטוקול הועדה, וכן היתה מודעת לניתוח שעברה בגבה, וממצאיה הרפואיים מתייחסים לאותן תלונות, הכל כפי שעולה מצילום הפרוטוקול שצורף לערעור.   הועדה במסקנתה מתייחסת לאבחנות שפרטה בפרוטוקול, היינו כאב גב תחתון ורגל שמאל. יחד עם זאת, עולה, כי המערערת נפגעה בתאונה הנוכחית גם ביד שמאל ובאגן , אך אין פגיעה בגב אלא תלונות על כאבי גב, ומפרוטוקול הועדה מדרג ראשון, לרבות סיכומי המשיב וכן מפרוטוקול הועדה הנוכחית, לא הוכח, כי הניתוח נבע מהפגיעה מיום 2.5.01, גם לגירסת המערערת.   לפיכך מדובר בממצאים אשר אינם נובעים מהתאונה נשוא הערעור.   מסמכותה של ועדה רפואית לעררים לדון ולהחליט בעניין הקשר הסיבתי שבין הנכות של הנפגע ובין הפגיעה בעבודה בשבתה בערעור היא בוחנת את החלטת הועדה מדרג ראשון, גם בענין הקשר הסיבתי וגם בענין הנכות, אולם הסמכות הסופית מוקנית לועדה רפואית לעררים מבחינת הרכבה האישי ומבחינת הסמכות שהוענקה לה בחוק ובתקנות. כל זאת כאמור בכפוף לסייג שלעניין הקשר הסיבתי לא נקבעה כבר קביעה סופית על ידי ועדה מוסמכת לכך, וכן כי ועדה רפואית לעררים דנה לגופם של הערעורים שהוגשו לפניה.   במקרה הנדון, הועדה במסקנתה, שללה נכות בגב וברגל הנובעת מהתאונה נשוא הערעור.   למרות האמור לעיל, ומאחר והמערערת לא נפגעה בגבה בתאונה הנוכחית, ככל שניתן להסיק מהראיות שבפני, אלא בגפה השמאלית, ברגל שמאל ובאגן , על הועדה להתייחס בהחלטתה ובמסקנתה לפגיעות אלה, ולנמק מדוע למרות שקבעה, כי קיימת ירידה בתחושה בגפה השמאלית התחתונה, אין המערערת זכאית לאחוזי נכות. מסקנתה של הועדה אינה ברורה ומובנת על מנת להעביר ביקורת שיפוטית. כמו כן על הועדה לנמק מדוע שללה חוות דעתו של ד"ר קולונדר, ולפרט את מסקנתה בדבר "אי התאמה של הממצאים".   אמנם עפ"י הפסיקה, שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה הועדה בנכה שונים מאלה ששימשו כתשתית עובדתית למומחה שהכין חוות דעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונים, ודי כדי לצאת "חובת הנמקה" עניינית ומנומקת (דב"ע נד/21,22-01 המוסד נ' דוד כהן, פד"ע כז, 54), אולם ולמען הסדר הטוב, במקרה הנדון על הועדה היה לפרט מהם הממצאים השונים שאיבחנה במערערת לעומת אלה שפורטו בחוות הדעת של ד"ר קולונדר מיום 17.3.02, ולו מהטעם, כי המערערת מלינה על כאבים וליקויים רפואיים הנובעים משתי התאונות כאחד, ואילו הועדה נשוא הערעור שבפנינו דנה בתאונה מיום 2.5.01.   ד"ר קולונדר מתייחס לשתי התאונות, ולפיכך מן הראוי שהועדה הרפואית לעררים תתייחס במסקנתה לליקויים נשוא התאונה מיום 2.5.01, אך יחד עם זאת, יכול ומדובר בתאונה שגרמה החמרה במצב קודם ובגין תאונה קודמת, ובשים לב לעובדה, כי הועדה קבעה "אין נכות כלשהי כתוצאה מהתאונה הנדונה הן בגב והן ברגל". על הועדה לשקול האם זכאית המערערת לאחוזי נכות כלשהם בגין פגיעה בדבר חוסר תחושה ביד שמאל, אשר נפגעה בתאונה הנוכחית.   באשר לטיעונים הנוספים שפרטה המערערת בכתב הערעור ובסיכום טענותיה, אין מקום להתערב, היינו אין לכפות על הועדה עריכת בדיקות נוספות למערערת, ומדובר בשיקול דעתה לעשות כן. המערערת פרטה בכתב הערעור עילה אשר ניתן להסיק ממנה, כי נובעת מתקנה 15 לתקנות, אולם זנחה טענתה בסיכום הטענות. כמו כן אין בסמכות בית הדין להתערב בנימוקים רפואיים של הועדה, אלא לבחון מסקנתה, כפי שפורט בפסיקה שלעיל. כמו כן, הועדה התייחסה לכל תלונות המערערת שהובאו בפניה. באשר לצלקת שאובחנה בגבה של המערערת, גם לגירסתה מדובר בניתוח שלא נבע מהתאונה נשוא הערעור, ולפיכך אין טענה זו יכולה לשמש עילה לערעור. הועדה אף התייחסה לעובדה שהמערערת צולעת ולפיכך טענת המערערת, כי הועדה התעלמה מטענה זו של המערערת, לא הוכחה (סעיף ג'7 לסיכום הטענות). לפיכך, יש לקבל הערעור באופן חלקי ולהשיב עניינה של המערערת לועדה.   8. לפיכך, עניינה של המערערת יושב לועדה מהטעמים הבאים: א. הועדה תפרט את כל המסמכים הרפואיים שהיו בפניה עובר למתן החלטתה. ב. הועדה תתייחס באופן מפורט לאמור בחוות דעתו של ד"ר קולונדר מיום 17.3.02. היינו, תפרט כוונתה לאי התאמה בין הממצאים שפורטו בחוות הדעת וממצאיה.   ג. על הועדה לנמק מדוע אין המערערת זכאית לאחוזי נכות בגין חוסר תחושה ביד שמאל שפורט בממצאי הועדה, ואשר נקבעו כממצא רפואי בהחלטתה (סעיף 27), ובשים לב לעובדה, כי בתאונה מיום 2.5.01 אין כל טענה, כי המערערת נפגעה בגבה, אלא ביד שמאל, רגל שמאל ואגן.   ד. כן תתייחס הועדה לשאלה האם מצבה הרפואי של המערערת בגין תאונה קודמת שעברה ביום 2.5.00, הוחמר. 9. בגין קבלת הערעור ישלם המשיב למערערת הוצאות משפט בשיעור 1,500 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל, אלא אם מדובר בייצוג על ידי לשכת הסיוע המשפטי.   10. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.     ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ג (12 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישורי מסירה.       י. גלטנר-הופמן, שופטת  רפואהמסמכיםעררועדת ערר