פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: האם זכאיות המשיבות לזכויות כלשהן או לחלק מערך ההשבחה של קרקעות מושב כפר מל"ל, המאוגד כאגודה שיתופית, מכוח ההסכם מיום 10.10.82? זוהי השאלה העיקרית העומדת במרכזו של ערעור זה. העובדות הצריכות לעניין 1. בני הזוג חנה ויעקב זלמנסון ז"ל התגוררו שנים רבות במושב כפר מל"ל, המאוגד כאגודה שיתופית, הוא המערער מס' 1 (להלן: המושב). כחברי המושב וחברי האגודה השיתופית היו הם בעלי זכויות חכירה במשק חקלאי, אשר כלל בית מגורים (להלן: חלקה 18) ושטח נוסף לעיבוד חקלאי (להלן: חלקה 38). בנוסף היו להם זכויות בקרקע חקלאית, בה מחזיק כחוכר מערער 1 מתוקף חברותם באגודה השיתופית. 2. יעקב זלמנסון נפטר בסוף שנות השישים ואשתו חנה נפטרה בשנת 1979. יורשיה על-פי דין של המנוחה - על-פי צו ירושה מיום 21.1.80 - הם שלושת ילדיה, היינו שתי המשיבות ואביו של המערער מס' 2. ליורשיה הותירה אחריה המנוחה את זכויותיה במושב, שכללו זכויות חכירה במשק חקלאי ובקרקע החקלאית אותם רכשה ו/או ירשה מבעלה המנוח, ואת הזכויות בקרקעות החקלאיות של המערער 1, מכוח חברותה באגודה השיתופית. 3. על-פי התנאי הנקוב בשטרי החכירה המקוריים של המשק החקלאי והשטח החקלאי (חלקות 18 ו- 38) ועל-פי הדין ניתן היה "להוריש" נכסים אלה לאחד היורשים בלבד, ולא לכולם (בן ממשיך). יורש זה ייקבע, על-פי התנאים הנ"ל, בהסכמה בין כל היורשים ורק לו יתאפשר "לרשת" את נחלת הוריו המנוחים במושב, על-ידי רישום הזכויות במשק החקלאי ובשאר נכסי המנוחים על שמו. 4. במצב דברים זה הגיעו שלושת יורשי בני הזוג זלמנסון ז"ל, כלומר שתי המשיבות והמערער 2, בנו ויורשו של האח המנוח, להסכם, אשר באופיו הוא, למעשה, "הסכם חלוקה" של עזבון ההורים, או ליתר דיוק, עזבון אמם המנוחה חנה זלמנסון. על-פי ההסכם, מיום 10.10.82, קיבלו הנכד ואשתו, המערערים 2 ו- 3 (להלן: המערערים), את זכויות החכירה בשתי החלקות, 18 ו- 38. 5. המחלוקות בין הצדדים, בני המשפחה, החלו לאחר שהתברר למשיבות, כי חלק מהקרקעות החקלאיות של המושב הופשרו לבנייה או עומדים בפני שינוי יעוד מקרקע "חקלאית" לקרקע המיועדת לבנייה. 6. העלייה בערכן של מקרקעין אלה, הצפויה כתוצאה משינוי ייעודן, הניעה את המשיבות לתבוע מהמערערים את זכויותיהן או חלקן ברווחים הצפויים. המשיבות טענו, כי הן זכאיות, כיורשותיה של אמן המנוחה שהייתה חברת המושב והאגודה השיתופית עד יום מותה, לחלק מהתמורה או הפיצוי הכספי שיתקבל על-ידי חברי המושב כתוצאה מהשבחת הקרקעות ועליית ערכן. 7. את זכותן זו ביססו המשיבות על הוראות הסכם "החלוקה" שנחתם בינן לבין המערערים. סעיף 4(א) להסכם קובע כדלקמן: "4(א). אשר ל"חלקה" אם תוך התקופה האמורה בס' 3(א) לעיל ישונה יעודה ותופשר מקרקע חקלאית לקרקע עירונית לבניה, תוערך החלקה ביעודה החדש במועד שינוי היעוד על ידי שמאי מוסמך, ומוסכם שאנו (המערערים 2 ו-3 - ס.ג'.) נשלם לכן או לבאים במקומכן או אחריכן סך 2/3 מהשבחת החלקה ע"י הפשרתה". ה"חלקה" אליה התייחסו הצדדים בסעיף זה הינה השטח החקלאי הידוע כחלקה 38, בגוש 6448. בית-המשפט המחוזי 8. המשיבות עתרו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתובענה לפיה ביקשו להצהיר, כי הן זכאיות לקבל 2/3 משווי זכויותיה של אמן המנוחה בקרקעות המושב או משווי השבחתם כתוצאה משינוי יעודן כמידת חלקן בירושה ו/או על-פי המוסכם. 9. המערערים התנגדו לכך וטענו, כי משחתמו המשיבות על ההסכם עמם, הן התכוונו לוותר או למכור את כל זכויותיהן כיורשות המשק החקלאי של אמן, לרבות זכויותיה באגודה השיתופית - זכויות שקיבלה מתוקף היותה בעלת משק במושב. המערערים דחו את טענת המשיבות, לפיה בעת שחתמו על ההסכם הן כלל לא ידעו שלאמן היו זכויות באגודה השיתופית ו/או בקרקעות המושב, מעבר לזכויות באותן שתי חלקות אליהן התייחס ההסכם במפורש. לטענת המערערים, חתימתן על ההסכם מצביעה על "ויתור" גם על הזכויות שהיו להן מכוח זכות החברות של אמן באגודה השיתופית והתמורה שהן קיבלו משקפת גם את ה"ויתור" על זכויות אלה. 10. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) קיבל את התובענה והצהיר, כי המשיבות זכאיות לקבל מהמערערים 2 ו- 3 2/3 חלקים משווי ההשבחה או מרווחי ההשבחה שיקבלו המערערים הנ"ל מהקרקעות הרשומות על שם המושב, כתוצאה משינוי יעודן, וזאת בנוסף לזכויות המפורטות בסעיפים 3 ו- 4 להסכם, הכל כמפורט בסעיף 4 להסכם ועל-פי הוראותיו (להלן: פסק-הדין). 11. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים בקובעו, כי עילת התביעה העומדת למשיבות, מכוח ההסכם, קמה או נולדה עם "שינוי היעוד" של קרקעות המושב ולא לפני כן, שכן רק שינוי יעוד זה, שהביא להשבחת הקרקע, הקים להן את עילת התביעה. 12. המערערים לא השלימו עם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי וערערו לבית-משפט זה. ביום 20.3.03 הורה בית-משפט זה להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי "על מנת שיחליט אם יש צורך לתקן את פסק הדין באופן שיבהיר את היקף תחולתו, אם לאו". 13. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי, אשר קבע לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים, כי פסק-הדין וההצהרה הכלולה בו מדברים בעד עצמם, לאמור: כי המשיבות זכאיות לחלק מכל רווחי ההשבחה שיקבלו המערערים 2 ו-3 בגין זכויותיהם בקרקעות המושב או האגודה השיתופית, כחברים מן המניין (להלן: ההחלטה). מכאן הערעור שבפנינו. טענות המערערים 14. ראשית, המערערים טוענים, כי הוראות סעיף 4 להסכם ברורות וחד משמעיות ומתייחסות הן לחלקה מסוימת, חלקה 38, ואין כל הצדקה להחיל הוראות אלו גם על מקרקעין הרשומים בשם האגודה. שנית, לטענת המערערים, טעה בית-המשפט המחוזי כשדחה את טענת ההתיישנות. לטענתם, העילה המזכה את המשיבות בהצהרה, כי סעיף 4 להסכם חל על קרקעות הרשומות בשם האגודה, אם בכלל קמה העילה למשיבות, נולדה ביום בו ידעו או ביום בו חייבות היו לדעת, על זכותן זו, כביכול, תוך הפעלת זהירות סבירה וממועד זה ועד הגשת המרצת הפתיחה חלפה תקופת ההתיישנות. שלישית, המערערים סבורים, כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה ההסכם הוא באופיו למעשה "הסכם חלוקה" של עזבון ההורים שגויה וסותרת את האמור בהסכם שבין הצדדים. לטענתם, ההסכם נועד למלא אחר תנאי החכירה המזכים את המשיבות בפיצוי בגין "הנחלה" בלבד. רביעית, לטענת המערערים, זכויות חבר אגודה שנפטר מוסדרות בפקודת האגודות השיתופיות וחזקה על אדם, שהוא יודע את הדין. עצם זכאותו הסטטוטורית של יורש לדרוש, בנסיבות מסוימות, זכויות מסוימות, של הנפטר באגודה היא ידיעה מספקת, המחייבת את היורש לבדוק את זכויותיו ולא להסתתר מאחורי אי ידיעה. לטעמם, די "בידיעה", כי קיימת זכות סטטוטורית כלשהי ליורש של חבר שנפטר כלפי האגודה, ואין צורך שהיורש ידע את כל פרטי אותה זכות, אם היא בכסף או בשווה כסף או במקרקעין. המערערים טוענים, כי לא יעלה על הדעת, שאדם יבדוק את זכויותיו כלפי האגודה למעלה מ- 20 שנה לאחר פטירת המוריש. חמישית, לטענת המערערים, טעה בית-המשפט המחוזי משנמנע בהחלטתו מיום 26.5.03, מלסייג את פסק-דינו ולהבהיר, כי הוא יחול רק על קרקעות, שהיו רשומות בשם האגודה ביום פטירת המנוחים. טענות המשיבות 15. ראשית, טוענות המשיבות, כי בצדק דחה בית-המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות. לטענתן, ההסכם שבין המערערים 2 ו- 3 לבין המשיבות אינו מתיישן כלל. החוזה צפה פני עתיד והחיל את הוראותיו לגבי שינוי יעוד שייעשה תוך 20 שנים ממועד חתימתו. הזכות לתבוע על-פיו קמה עם שינוי הייעוד של הקרקעות. רק במועד שינוי הייעוד, עלתה השאלה הפרשנית, האם התכוונו הצדדים להחיל את הוראות ההסכם גם על הקרקעות הנוספות. שנית, לטענת המשיבות, העובדות היו ידועות אך ורק למערערים, וזאת ככל הנראה, לא במועד עריכת ההסכם, אלא רק לאחר מכן. המשיבות לא יכולות היו לדעת דבר אודות הזכויות הנוספות, נוכח סירובם העיקש של המערערים למסור מידע על הקרקעות הנוספות. סירוב זה אילץ את המשיבות לעתור לבית-המשפט. שלישית, סבורות המשיבות, כי הטענה, לפיה המשיבות לא הוכיחו ולא טענו את אי ידיעת קיומן של הזכויות הנוספות, משוללת כל היגיון. שכן, עיקר עתירתן הייתה למסור להן מידע האם קיימות זכויות נוספות ומהן אותן זכויות, והמשיבות טענו, כי המידע מצוי רק בידי המערערים ואין להן כל דרך לברר מה היו הזכויות. רביעית, מוסיפות וטוענות המשיבות, כי אין להן כל דרך לברר מה היו זכויות המנוחים באגודה ובקרקעותיה, מעבר לזכויות בחלקות 18 ו- 38 ומידע זה מצוי אך ורק בידי האגודה וככל הנראה גם בידי המערערים 2 ו- 3. כמו-כן, מציינות הן, כי אף היום העובדות אינן ידועות להן ולשם כך הגישו את המרצת הפתיחה לבית-המשפט המחוזי. חמישית, אשר לפרשנות ההסכם, טוענות המשיבות, כי הסוגיה בה שתק ההסכם הינה מסוג המצבים, שההסכם לא התיימר כלל לטפל בהם, כי אז חולש הדין הכללי על הסדר זה, וזכותן של המשיבות לקבל פיצוי בגין הזכויות הנוספות הינה זכות המוסדרת בדין הכללי בסעיף 114 לחוק הירושה , תשכ"ה-1965 ובדיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענתן, אין לומר על ההסכם, כי נועד לקבוע הסדר שלילי. אולם גם אם בהסדר שלילי עסקינן, עדיין חל הדין הכללי, הקובע חובת פיצוי במקרה שבו זוכה אחד היורשים במשק. שישית, טוענות המשיבות, כי ההסכם צריך לחול על כל הקרקעות שלמערערים 2 ו- 3 היו זכויות בהן, מכוח חברותם במושב, לרבות קרקעות שניתנו חלף קרקעות אחרות ולרבות גלגולן של אותן קרקעות, וללא הגבלה של טיבן המשפטי המדויק של הזכויות. דיון 16. כאמור, השאלה העיקרית העולה בערעור זה, הדורשת את הכרעתנו הינה האם זכאיות המשיבות לזכויות כלשהן או לחלק מערך ההשבחה של קרקעות המושב, מכוח ההסכם מיום 10.10.82? התיישנות 17. המערערים 2 ו- 3, בנו וכלתו של המנוח עודד זלמנסון ז"ל, הם שכרתו את ההסכם עם המשיבות ביום 10.10.82 ואין חולקין, כי על-פי ההסכם, המערערים יהיו החוכרים של המשק החקלאי וכפיצוי ישלמו למשיבות את הסכום הנקוב בהסכם. וכך אכן היה. ברם, כעת, טוענות המשיבות, כי בהסכם עם המערערים הן העבירו את זכויותיהן רק לגבי חלקות א' ו- ב' ולכן נותרה להן זכותן כיורשות בשיעור 2/3 של זכויות המנוחה, הנובעות מעצם היותה חברה באגודה. לטענתן, רק לאחרונה נודע להן על הזכויות המוקנות לחברי האגודה ברכוש האגודה. על כך מגיבים המערערים, בין היתר, כי בעת כריתת ההסכם היה על המשיבות לברר את כל זכויותיהן וכי חלפה תקופת ההתיישנות, שכן מאז פטירת אמן המנוחה, ביום 18.9.1979 - המועד בו התחיל מרוץ ההתיישנות - חלפו כעשרים וארבע שנים. 18. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות וקבע, כי זכויותיהן של המשיבות מקורן בהשבחת הקרקעות בלבד והן נוצרות כתוצאה משינוי יעודן, ולא לפני כן, שכן רק שינוי יעוד זה הקים להן את עילת התביעה. משמע, שמרוץ ההתיישנות מתחיל עם שינוי היעוד של קרקעות המושב, וטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לא אוכל להסכים לקביעה זו. ולהלן אסביר. בקביעתו זו של בית-המשפט המחוזי, למעשה, נעוצה הנחתו, כי המשיבות לא ידעו על זכויותיהן בקרקעות באגודה. וכך קובע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו בעמ' 9 שורה 10: "אין זה סביר, לדעתי, ואין זה מתקבל על הדעת להניח כי המבקשות (המשיבות - ס.ג'.) היו נמנעות מהתייחסות, או קביעת הסדרים, לגבי חלקן ברווחי השבחת הקרקעות הרשומות על שם המשיב 1 (המערער 1 - ס.ג'.), לו ידעו על זכויותיהן בקרקעות אלה..." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] אם כן, נראה, כי קביעת בית-המשפט המחוזי להעניק למשיבות זכויות לגבי קרקעות האגודה בדיעבד, נעוצה אלא באי ידיעתן של המשיבות על הזכויות בקרקעות האגודה בעת עריכת ההסכם. אין בידי לקבל הנחה זו. שכן, ברי, כי לו היו נוהגות המשיבות בזהירות סבירה בעת כריתת ההסכם, היו בודקות את אופיו וטיבו של הממכר ואת זכויותיהן במלואן והיו מגלות את זכותן להיות מפוצות גם בגין זכויות אמן המנוחה באגודה. וזאת, במיוחד, כאשר היו הן, באותה העת, מיוצגות על-ידי עורך-דין. אף אם אניח, כי נעלם מעיני המשיבות דבר קיומן של הזכויות הנובעות מחברות באגודה, ברי, כי אין אי ידיעתן נעוצה אלא בסיבות התלויות בהן, ואין להן להלין, אלא על עצמן. המועד בו החל מרוץ ההתיישנות הינו היום בו נוצרה זכאותן של המשיבות לפיצוי בגין זכויות המנוחה באגודה, כלומר מיום חתימת ההסכם בין הצדדים, 10.10.82. שכן, מקור הענקת הזכויות מכוח חברותה של המנוחה באגודה - מועד חתימת ההסכם בין הצדדים - הוא המועד בו נולדה ונוצרה עילת התביעה, יהא שוויין של הזכויות אשר יהא. בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי בענייננו, ממועד חתימת ההסכם, חלפה תקופת ההתיישנות. יש לציין, כי בע"א 191/86 אטינגר ואח' נ' נהריה כפר שיתופי להתיישנות חקלאית, פ"ד מג (2) 485, 492-493 נקבע, כי על זכויות של חבר באגודה שנפטר, מתחיל מרוץ ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שלוש שנים לאחר פטירת החבר, וזאת בהתאם לסעיף 31 סיפא לפקודת האגודות השיתופיות ותקנה 9 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ז-1973. גם פרשנות זו, המטיבה עם היורשים, אינה יכולה להועיל למשיבות במקרה דנן, שכן גם בתוספת שלוש השנים הנזכרות, עדיין התיישנו תביעותיהן של המשיבות. די היה בקבלת טענת ההתיישנות, בכדי לדחות את הערעור. פרשנות ההסכם 19. סעיף 4 להסכם מיום 10.10.1982 קובע כדלקמן: "4. א) אשר ל"חלקה" - אם תוך התקופה האמורה בס' 3.א) לעיל ישונה יעודה ותופשר מקרקע חקלאית לקרקע עירונית לבניה, תוער ה"חלקה" ביעודה החדש במועד שינוי היעוד ע"י שמאי מוסמך ומוסכם ואנו נשלם לכן או לבאים במקומכן או אחריכן סך של 2/3 מהשבחת ה"חלקה" ע"י הפשרתה. ב) מסכום ההשבחה ינוכו מסי השבחה מס שבח ו/או תשלומי חובה אחרים שווי ההפקעות אם יהיו 0 והוצאות השמאי. ג) אם תופקע ה"חלקה" בשלמותה, תקבלו מאתנו מתוך פיצוי ההפקעה 2/3 מהסכום העודף על ערך החלקה כחקלאית אחרי המסים, וזאת אחרי ניכוי מס שבח ו/או תשלומי חובה אחרים בהם נחויב. ד) אם נקבל קרקע חליפית שתעלה בערכה הריאלי על ערך ה"חלקה" כחקלאית לפי שומת שמאי מוסמך ומוסכם (להלן: עודף) נשלם לכן או לבאים במקומכן או אחריכן 2/3 מה"עודף", אחרי ניכוי מס שבח ו/או תשלומי חובה אחרים בהם נחויב לשלמם עקב החליפין כאמור. ה) נודיע לכן מיד אם תיוודע לנו אחת מהעובדות הנ"ל המזכה אתכן בחלק ההשבחה או פיצוי ההפקעה." בהסכם זה, נמנעו הצדדים מהתייחסות או קביעת הסדרים לגבי זכויות המשיבות בחלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית, הרשומות על שם המושב. בנסיבות אלה, בהן שותק ההסכם לגבי זכויות המשיבות בחלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית, נשאלת השאלה, האם הימנעות זו מצביעה על "ויתור" מצד המשיבות על רווחי ההשבחה העתידית בקרקעות האגודה או שמא "ישנו" המשיבות על זכויותיהן? בעניין זה, טוענים המערערים, כאמור, כי הוראות סעיף 4 ברורות וחד-משמעיות והן מתייחסות לחלקה מסוימת, היא חלקה 38 בגוש 6448 ואין כל הצדקה להחיל הוראות אלו גם על מקרקעין הרשומים בשם האגודה. מנגד, טוענות המשיבות, כאמור, כי הסוגיה בה שתק ההסכם הינה מסוג המצבים, שההסכם לא התיימר כלל לטפל בהם, כי אז חולש הדין הכללי על הסדר זה, וזכותן של המשיבות לקבל פיצוי בגין הזכויות הנוספות הינה זכות המוסדרת בדין הכללי בסעיף 114 לחוק הירושה , תשכ"ה-1965 ובדיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענתן, אין לומר על ההסכם, כי נועד לקבוע הסדר שלילי. אולם גם אם בהסדר שלילי עסקינן, עדיין חל הדין הכללי, הקובע חובת פיצוי במקרה שבו זוכה אחד היורשים במשק. בית-המשפט המחוזי קבע, בעניין זה, כאמור, כי הגם שאין כל התייחסות בהסכם לזכויותיה של המנוחה כחברה באגודה השיתופית או כבעלת מניה בה ולזכויות הנובעות מכך ואין כל הסדר או "חלוקה" לגבי זכויות אלה, יש לקבל את טענת המשיבות, לפיה העדר התייחסות נובע מאי ידיעתם של שני הצדדים, כי זכות החברות באגודה השיתופית מקנה להם זכויות בקרקעות הרשומות על שמה. עוד ציין וקבע בית-המשפט המחוזי, כי לו ביקשו הצדדים להימנע במודע מהתייחסות לזכויות החברות באגודה, הם היו מציינים בהסכם, כי רווחי ההשבחה אינם מתייחסים לקרקעות האגודה השיתופית, אלא רק לחלקות 18 ו- 38. וכך קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו: "אופיו של ההסכם ותכנם של התנאים המפורטים בו, מצביעים בבירור כי לו ידעו הצדדים, ובמיוחד המבקשות (המשיבות - ס.ג'), על קיומן של זכויות נוספות הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה השיתופית, היו הם מתייחסים גם לזכויות אלה וקובעים את אופן חלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית, בדיוק כשם שהם התייחסו, ובפרוט רב, לאופן חלוקת רווחי ההשבחה של החלקה החקלאית." [ההדגשה הוספה - ס.ג'] מצאתי, כי אף את קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי לא אוכל לאמץ. שכן, הפרשנות שמציע בית-המשפט המחוזי - לפיה לו ידעו המשיבות על קיומן של זכויות נוספות הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה השיתופית, היו הם מתייחסים גם לזכויות אלה וקובעים כי אופן חלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית - הינה בעייתית. אעמוד על כך כעת. תחילה, אתווה את התהליך הפרשני ולאחר-מכן אפנה ליישמו על ההסכם נשוא ענייננו. תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490). מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300: "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." עוד נאמר בעניין זה, כי: "נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304). יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492). ומן הכלל אל הפרט 20. הצדדים חתמו על ההסכם, על-מנת להסדיר את העברת זכות החכירה של המנוחה בנחלה - חלקה 18 בגוש 6447 וחלקה 38 בגוש 6448 למערערים מחד, ולקבוע את שיעור הפיצוי המגיע למשיבות בשל ההעברה הנ"ל, מאידך. כעת, אנסה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של ההסכם. אפתח בבחינת לשון ההסכם. במבוא להסכם נאמר: "והואיל ובעזבון המנוחה הנ"ל כלולות זכויות והתחייבויות לגבי: חלקה 18 בגוש 6447 - משק חקלאי בכפר מלל (להלן "המשק"). וחלקה 38 בגוש 6448 - אדמה חקלאית בגבול מגדיאל (להלן: "החלקה").... וזאת לפי שטרי חכירה מ- 15.9.1932 מאת קרן קיימת לישראל (להלן "הקרן"), הרשומים בפנקסי המקרקעין לפי שטרות מס' 3298 ו- 3299 מתאריך 14.6.1933 (הזכויות וההתחייבויות של "החוכר" ביחד תקראנה להלן "הנחלה")" [ההדגשה הוספה - ס.ג'] לשון ההסכם מתייחסת לחלקה 18 בגוש 6447 ולחלקה 38 בגוש 6448 בלבד. לשון ההסכם לא מתייחסת כלל לשאלת קיומן של זכויות נוספות, הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה השיתופית. ההסכם שותק לעניין זה. בית-המשפט המחוזי למד מן השתיקה את הלאו, כלומר, מאחר ולשון ההסכם לא התייחסה לכך כלל, משמע, שהמשיבות לא ידעו, כי קיימות זכויות כאלה, שכן אם היו מודעות לכך, היו הן מתייחסות גם לזכויות אלה וקובעות את אופן חלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית. כידוע, משמעותו של הסדר שלילי הינה, כי כאשר קובע חוזה הסדר פלוני למצבים מספר, הרי שמכך משתמע, כי לגבי המצבים שלא הוסדרו על-ידיו, ההסדר הפלוני אינו חל. השתיקה בחוזה היא שתיקה משתמעת, "שתיקה מדברת" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 140). מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר זכויות המשיבות לנכסי האגודה, מתבססת על כך, שכאשר רצו הצדדים להסכם, ידעו להתייחס לכך, בדיוק כשם שהם התייחסו לאופן חלוקת רווחי ההשבחה של החלקה החקלאית, כך שלו ידעו המשיבות על קיומן של זכויות נוספות הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה השיתופית, היו הן מתייחסות גם לזכויות אלה. ומשלא עשו זאת, סימן שלא ידעו על קיומן של זכויות כאלה. משמע, על פי גישה זו, אין מדובר בהסדר שלילי. אני סבור, כי יש דווקא להגיע למסקנה שונה. ראשית, על אופיו ומהותו של ההסכם נשוא הערעור שבין הצדדים ועל אומד דעתם, ניתן ללמוד מע"א 145/84 מנהל מס שבח נ' שרה הרמן ואח', פ"ד לט (4) 693, שם קבע השופט א' גולדברג, כי ההסכם בין הצדדים לא בא אלא לקיים את התנאי בחוזה החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, לפיו המשיבות רכשו זכות - "... אך ורק לקבל פיצויים מהמשיב 3 (כאן המערער - ס.ג') כפי שאמנם קיבלו על-פי ההסכם. אכן, העניקו המשיבות 1 ו- 2 (כאן המשיבות - ס.ג') למשיב 3, לאחר שפוצו על-ידו, את הזכות כי החכירה תועבר אליו. אולם לא הייתה זו הענקת זכויות שיש להן בחכירה אלא בגדר הסרת מכשול, שעמד בפני המשיב 3 לזכות בחכירה כל עוד לא קיים את תנאיו של חוזה החכירה בדבר תשלום הפיצויים. מכאן שהזכות לחכירה בלעדית הייתה שייכת בכוח למשיב 3 כבר בעת פטירת המנוחה, וההסדר הכספי בין המשיבים לא בא אלא לאפשר העברת זכות זו אליו." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] כמו-כן, כבר בתחילת פסק-הדין, מציין השופט א' גולדברג, כי בעיזבונה של האם המנוחה שתי חלקות קרקע בלבד לעיבוד חקלאי. וכך נקבע: "אמם המנוחה של המשיבים חכרה ממינהל מקרקעי ישראל שתי חלקות קרקע לעיבוד חקלאי. תקופת החכירה הייתה לארבעים ותשע שנים, והיא נסתיימה בחודש ספטמבר 1981. ביום 18.9.79 נפטרה אמם של המשיבים, כשבעיזבונה שתי חלקות אלה בלבד. המשיבים הוכרזו כיורשיה לפי צו ירושה שניתן ביום 21.1.80, וכל אחד מהם ירש שליש מן העיזבון." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] מקביעות אלה ניתן ללמוד, כי רצון הצדדים היה למצות את כל התנאים והתמורות הכלכליות שירשו לאחר פטירת אמם, והם הגיעו להסכמותיהם, לאחר שניהלו משא-ומתן בשיתוף פרקליטיהם. בהסכם הסכימו המשיבות להעביר למערער את זכויות החכירה בשתי החלקות ובתמורה לכך פוצו על-ידן. אולם, קובע השופט א' גולדברג במפורש, כי לא הייתה זו הענקת זכויות שיש למשיבות בחכירה, אלא הדבר נעשה כהסרת מכשול שעמד בפני המערער לזכות בחכירה, אם קיים את תשלום הפיצויים למשיבות. נראה לי, כי בנסיבות אלה, קביעתו של בית-המשפט המחוזי - לפיה המשיבות לא ידעו, כי קיימות זכויות נוספות הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה, שכן לו היו מודעות לכך, הן היו מתייחסות גם לזכויות אלה - אינה מהווה פרשנות לאמור בהסכם בין הצדדים, אלא מהווה היא למעשה הוספת סעיף חדש להסכם, אשר בנסיבות העניין, לא הוכח, כי לצדדים הייתה כל כוונה להידרש אליו. כל זאת במיוחד, שהוספת סעיף חדש זה נעשית לאחר שחלפו עשרים שנה מאז שחתמו הצדדים על ההסכם. שנית, לא מצאתי בסיס בראיות לאי-ידיעתן של המשיבות, כי חברות באגודה מזכה את החבר בזכויות כלשהן באגודה. המשיבות לא טענו, כי לא ידעו על קיום זכות לחבר האגודה בקרקעות האגודה. גם בתצהיריהן לא טענו המשיבות, כי לא ידעו, שחברות באגודה מזכה בזכויות כלשהן באגודה. וכך טענה המשיבה 1 בעדותה בפני בית-המשפט המחוזי: "מיום היוולדי אני במשק שנוסד באותה תקופה, עד גיל 18 גדלתי במשק. אח"כ המשכתי להיות קשורה להורים ולמשך במשך שנים רבות. אינני זוכרת אם בתקופת היותי במשק, היו חלקות משותפות." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] המשיבה 1 טענה בעדותה, כי לא זכרה אם בתקופת היותה במשק, היו חלקות משותפות. ברם, אין מקום להתייחס להעדר זיכרונה, מניה וביה, כאי ידיעה. שלישית, בנסיבות בהן הסכימו המשיבות, כי זכויות החכירה בנחלה יועברו למערערים, היה עליהן לברר ולבדוק את כל המשתמע מהעברת זכויות זו, לרבות את השאלה האם זכויות החכירה בנחלה, עשויות לזכות את המערערים בזכויות מסוימות אחרות, ובדומה לכך בחובות מכוח היותם חברים באגודה השיתופית. שכן, חזקה על אדם, שהוא יודע את הדין, וזאת במיוחד כאשר הוא מיוצג על-ידי עורך-דין. משמע, היה על המשיבות לברר האם העברת זכויות החכירה למערער הופכת אותו לחבר באגודה השיתופית ובכך מקנה לו זכויות נוספות אחרות. בעניין זה, יש לציין, כי תמוהה בעיני העובדה, כי המשיבות "ישבו על המדוכה" ורק לאחר 20 שנים מפטירת המנוחה, החליטו לבדוק את זכויותיה של המנוחה כלפי האגודה השיתופית. ורביעית, אם בעת כריתת ההסכם, התעורר אצל המשיבות חשש, כי זכויות החכירה בנחלה, אשר על-פי ההסכם הועברו למערערים, עשויות לזכות את המערערים בזכויות מסוימות נוספות, גם בנסיבות אלה, היה עליהן לברר סוגיה זו בטרם הסכימו הן להעברת זכויות החכירה בנחלה למערערים. סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות מסדיר את העברת זכויותיו של חבר שחברותו פקעה עקב מותו. וכך קובע סעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות: "31. (1) במות חבר האגודה, תוכל האגודה להעביר את מנייתו או מידת ההשתתפות שלו, בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה האגודה, אם נתקבל אותו אדם כהלכה כחבר לאגודה בהתאם לתקנות ולתקנותיה של האגודה; ואם לא הוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו או בא-כוחו החוקי של החבר שמת, הכל לפי הענין, סכום השווה לשוויה של מנייתו של אותו החבר שמת או של מידת ההשתתפות, כפי שיוברר בהתאם לתקנות ולתקנות האגודה... (2) בהתחשב עם הוראות הסעיפים 24 ו- 26, ובאם לא נתן בית משפט מוסמך צו האוסר על האגודה לעשות זאת, תהא האגודה חייבת לשלם לאיש המוצע או ליורש או לבא-כוח חוקי, הכל לפי הענין, את כל הכספים האחרים המגיעים מן האגודה לחבר שמת. (3) כל ההעברות והתשלומים שנעשו ע"י אגודה בהתאם להוראות סעיף זה יהא להם תוקף וממשות לגבי כל דרישה שידרוש אדם אחר מן האגודה". חזקה על המשיבות שידעו דין זה, אף אם הן לא ידעו את היקף הזכויות. 21. מן הטעמים שהובאו לעיל, הגעתי למסקנה, כי העובדה שההסכם לא כלל כל תניה ביחס לזכויות המנוחה באגודה השיתופית, מכוח היותה חברת אגודה מלמדת, כי המשיבות למעשה ויתרו על כל זכות שהייתה מוקנית למנוחה מכוח חברותה באגודה השיתופית ולחילופין "ישנו" על זכויותיהן. בנסיבות אלה, אין להן להלין אלא על עצמן. 22. לסיום, ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברותי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ולהורות, כי מאחר שהמערערים הפכו לבעלי זכויות החכירה בנחלה, ונוכח הוראות ההסכם ופרשנות אומד דעת הצדדים, אין המשיבות זכאיות לזכויות כלשהן הנובעות מחברות המורישה באגודה השיתופית. המשיבות תשלמנה למערערים הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: בלא צורך להידרש במישרין לשאלה האם דין טענת ההתיישנות שהעלו המערערים להתקבל בהליך זה, אני מצטרפת בהסכמה לניתוחו של חברי, השופט ג'ובראן, באשר לפרשנות ההסכם, ולמסקנות אליהן הגיע בעקבות פרשנות זו. מקובל עלי כי פרשנותו הראויה של ההסכם בין הצדדים על פי אומד דעתם משקף הסדר שלילי לגבי זכויות המשיבות לחלק היחסי בזכויות המורישה בנכסי האגודה, והוא מגביל עצמו לחלקות שהוחזקו באופן בלעדי בידיה. מכל מקום, אפילו נתקבלה פרשנות ההסכם כנטען על ידי המשיבות באשר לזכויותיהן היחסיות בנכסי האגודה, גם אז הן לא הוכיחו באלו מנכסי האגודה היו למורישה זכויות יחסיות עובר לפטירתה; שהרי תביעתן של המשיבות לזכויות בנכסים אלה אינה יכולה לחרוג מאלה שהיו בידי המורישה עובר לפטירתה. המשיבות לא הביאו כל הוכחה לגבי עניין עובדתי זה, ומשכך, די היה בטעם זה, אף כשהוא לעצמו, כדי להביא לדחיית תביעתן. לאור האמור, אני מסכימה כי דין הערעור להתקבל, כאמור בפסק דינו של השופט ג'ובראן. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט ג'ובראן ועם הערותיה של חברתי השופטת פרוקצ'יה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. קרקעותהיטל השבחהמקרקעין