פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא ?1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט דר' עודד מודריק) מיום ?10.10.00, אשר ניתן בעתירות מנהליות ?2102/99 ו?2115/99-, ולפיו התקבלה עתירת המשיבים ?1-6, לבטל את החלטתה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, רחובות, בה אושרה בקשת המערערים להקים תחנת דלק על מקרקעין בבעלות המערערים ?2. הרקע העובדתי ?2. ציפורה וישעיהו פרנס, המערערים מס' ?2, הם הבעלים של מקרקעין ברחובות, הידועים כמגרש ?2 בחלקה ?12 בגוש ?3654. (להלן: "מגרש פרנס"). תוכנית המתאר הקיימת שבתחומה נמצא מגרש פרנס, היא תוכנית רח/?53/ד, משנת ?1960 (להלן: "התוכנית הקיימת"), ולפיה ייעודו שלה הנו לתעשייה ולמלאכה. פרנס התקשרו עם המערערת (להלן: "דלק"), במטרה להקים על המגרש שבבעלותם תחנת דלק. פרנס ודלק הגישו לוועדה המקומית בקשה לקבלתו של היתר, כאשר בקשתם זו (להלן: "בקשת המערערים") נסמכת על סעיף ?9.2 לשינוי מס' ?2 של תמ"א ?18 (תוכנית המתאר הארצית החלה על תחנות דלק), נקבע כי בתכנית מקומית בה יועדו מקרקעין לתעשייה, למסחר או למרכזי תחבורה, ניתן גם להתיר הקמתן של תחנות דלק, ובלבד שכוונה אחרת אינה משתמעת מאותה תכנית. מגרשם של פרנס גובל במתחם בן ?91 דונם הנמצא אף הוא בתחום התוכנית הקיימת, והידוע בשם "מתחם חצרות המושבה". לקראת סוף שנת ?1995 זכו המשיבות ?1 ו?2- - גזית ושחם חברה לבנין בע"מ, וחצרות המושבה, שותפות מוגבלת (העותרות בעתירה מנהלית ?2102/99 של בית המשפט קמא)כרז שפרסם מנהל מקרקעי ישראל, מכוחו הן קיבלו את הזכות לתכנן את המתחם וליזום פרוייקט של שכונת מגורים, הכולל גם שטחי מסחר ושטחי ציבור שישרתו את תושבי השכונה העתידה לקום. לשם קידום הפרוייקט ומימושו, יזמו המשיבות תוכנית בניין עיר חדשה, היא ת.ב.ע. רח?23/950/, הלה על המתחם ואשר מהווה שינוי לתוכנית הקיימת. בתאריך ?24.5.99 החליטה הוועדה המחוזית לתת תוקף לתכנית זו, בכפוף לדרישת השלמה מסוימת בתחום התחבורה. מאוחר יותר, ולאחר הגשת העתירה בפני בית המשפט קמא, זכתה התוכנית החדשה לאישור סופי ונכנסה לתוקף. ?3. במקביל להליכים אלה, החלו המשיבים ?3-6 - ברגר אילנה, נחום הנקין, אמנון תרץ, והפח תעשיות מתכת בע"מ (העותרים בעתירה מנהלית ?2115/99 של בית משפט קמא) - שהינם בעלי הזכויות במגרש הגובל במגרש פרנס מצד מזרח, בשיתוף עם עיריית רחובות, ליזום תוכנית בנין עיר נו. מטרתה של זו היא לשנות את ייעוד המתחם הכולל את מגרשם, את מגרש פרנס, וכן מגרשים השייכים לעירייה (להלן: "מתחם משולש העירייה"), מייעוד של תעשייה לפי התוכנית הקיימת לייעוד של מסחר ומגורים. שני הצדדים התקשרו בהסכם, ואף בחרו אדריכל שהכין עבורם תוכנית מפורטת, אך להצעת תוכנית זו לא היה כל מעמד פורמלי, ערב הגשת העתירה. בקשת המערערים ?4. כאמור, הגישו המערערים בקשה לקבלת היתר להקמתה של תחנת דלק במגרשם של פרנס. בתאריך ?27.7.98 החליטה וועדת המשנה לתכנון ובנייה רחובות, לאשר בקשה זו בכפוף לתנאיה של תמ"א ?18. בתאריך ?24.8.98 החליטה וועדת משנה ב' של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, על פי בקשת אחד מחבריה, להעביר את הדיון בבקשה למליאה. ביום ?9.9.98 החליטה מליאת הוועדה המקומית לאשר עקרונית את הבקשה להקמתה של תחנת הדלק, בכפוף להוראות תמ"א ?18 והמצאת מסמכים נלווים לתוכנית. אך בכך לא נסתיימה הפרשה, הואיל ובתאריך ?24.2.99 החליטה המליאה, בדיון חוזרתקיים באותו עניין, לדחות את הבקשה להקמת תחנת דלק, מן הטעם שהוועדה המקומית החלה בתכנון כולל של מתחם "משולש העירייה", שכאמור, כולל גם את מגרש פרנס, והוועדה אף המליצה לפרסם הודעות לפי סעיפים ?77-78 לחוק התכנון והבניה, לפיהם לא יינתנו היתרים במתחם הנדון עד איור הת.ב.ע. ?5. על החלטתה של הוועדה המקומית לדחות את הבקשה להיתר, הגישו המערערים ערר בפני וועדת הערר המחוזית. וועדת זו, בהחלטתה מיום ?15.6.99, קבעה כי אף שהוועדה המקומית עומדת לערוך תכנון חדש למתחם, אין בנימוק זה די על מנת לסרב לבקשה להקמתה של תחנת הדלק, הואיל ולדעתוועדה תוכנית משולש העירייה טרם קרמה עור וגידים, ולא זכתה למעמד סטטוטורי המאפשר התחשבות בה. עוד ציינה וועדת הערר, כי מאחר וטרם פורסמו הודעות לפי סעיפים ?77 ו?78- לחוק התכנון והבניה תשכ"ה?1965-, לא יכולה הוועדה המקומית לסרב לתת היתר להקמתה של תחנת דלק, כלד זו ממלאת אחר דרישותיה של התכנית הקיימת. ובלשונה של הועדה בעמ' ?2 של החלטתה: "אומנם על פי החומר שהוגש לנו אין ספק כי יש כוונה להכין ת.ב.ע במתחם כולו, כוונה שקדמה לבקשה לתחנת הדלק ואולם, למרות המלצת הוועדה המקומית לפרסם הודעה לפי סעיף ?77 לחוק התכנון והבניה, נראה כי הודעה כזו לא פורסמה עד עצם היום הזה ועל כן לא יכול הדבר לשמש מניעהלהוצאת היתרים, תקופה כה ארוכה וזאת בנוסף על המועדים הקבועים ממילא בסעיפים ?77 ו?78- לחוק" על אף האמור, החליטה הוועדה לדחות את הערר, בנימוק שבתכנית המוצעת לתחנת הדלק אין מענה לדרכי כניסה ויציאה המוסדרים בתכנית-בנין-עיר, ובלשונה של הוועדה בעמ' ?2 להחלטה: "וועדת הערר אינה רואה עצמה מוסמכת לאשר הקמת תחנת דלק, אשר הכניסות אליה וממנה אינן מוסדרות בת.ב.ע החלה במקום ואינן דרכים סטטוטוריות וכי הדרך הראויה להסדיר עניין מהותי זה היא בדרך של תיקון הת.ב.ע, בהליך אשר יאפשר קבלת חוות דעת מקצועיות, בעיקר בנושא תנועה מהגורמים המוסמכים". כבר עתה אציין, כי מהחלטתה של וועדת הערר נראה, כי ספק אם הייתה מודעת לקיומה של התכנית החדשה למתחם "חצרות המושבה", אשר אושרה להפקדה בתאריך ?25.4.99, הואיל ומההחלטה נעדרת התייחסות למגבלות הנובעות מהקמתה של תחנת דלק בקרבת מתחם שייעודו למגורים ומבני ציבור. לאחר דחיית הערר, הגישו המערערים בקשה נוספת, מתוקנת, להקמת תחנת הדלק, בה הוצעו כניסות ויציאות דרך רצועת שטח ציבורי פתוח (שצ"פ), המפרידה בין המגרש לכביש הראשי. יצוין, כי כניסות ויציאות אלו לא הופיעו בתוכנית בנין עיר הקיימת, ולכאורה נעשה הדבר בניגוד להחלטתה של וועדת הערר, אשר דרשה את הסדרתן על ידי תיקון הת.ב.ע. בתאריך ?14.7.99, החליטה וועדת המשנה לאשר את הבקשה בתנאים שנקבעו על ידי מליאת הוועדה המקומית בתאריך ?9.9.98, ובכפוף לתיקונים על פי דרישות תמ"א ?18 א' ?6. נגד החלטה זו של הוועדה המקומית, הוגשו שתי עתירות מנהליות בפני בית משפט קמא. האחת, של המשיבים ?3-6, הם יזמי תוכנית "משולש העירייה", והשניה, של המשיבות ?1 ו?2-, בעלי מתחם "חצרות המושבה". עיקר טענות העותרים הופנו לכך, שהוועדה המקומית, באשרה את הקמתה שנת הדלק, התעלמה מתוכנית "חצרות המושבה" שאושרה על ידה, וכן מתוכנית "משולש העירייה" שקורמת עור וגידים במוסדות התכנון. כן נטען, כי תחנת הדלק שתוקם תהיה במרחק של פחות משמונים מטרים מבנייני ציבור מתוכננים, ובכללם גני-ילדים, וזאת בניגוד להוראות סעיף ?9.5, של תמא ?18. עוד טענו המשיבות, כי החלטתה של הוועדה המקומית לוקה באי-חוקיות, ונוגדת את החלטתה של וועדת הערר, עקב כך שתכנון תחנת הדלק התבסס על דרכי כניסה ויציאה החוצים שטח ציבורי פתוח, ומבלי שהדבר הוסדר בתכנית-בנין-עיר. לאחר הגשתן של העתירות נוצרו נסיבות חדשות, שלדעת המשיבים חייבו את קבלת העתירה. כוונתם הייתה לכך שתוכנית "חצרות המושבה" קיבלה אישור סופי ונכנסה לתוקף, ובכך נוצרה מניעה סטטוטורית להקמת תחנת דלק בהתאם לתמ"א ?18, כאמור. עוד טענו המשיבות ?6-3, כי לאחר הגשת העתות על ידן, פרסמה הוועדה המקומית הודעה בהתאם לסעיפים ?77 ו?78- לחוק התכנון והבניה בדבר הכנת תכנית למתחם "משולש העיריה", הכולל, כאמור, את השטח השייך להן, שטחה של העירייה, והשטח עליו אמורה לקום תחנת הדלק. מכוח הודעה זו נאסר על מתן היתרי בנייה במתחם לתקופה ש?18 חודשים או עד להפקדת תוכנית החלה במתחם, הכל לפי המוקדם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ?7. בית המשפט קמא קיבל את עתירות המשיבים, והורה על בטלות החלטתה של וועדת המשנה להתיר בתנאים הקמת תחנת דלק במגרש של פרנס. בראשית פסק דינו דחה בית המשפט את טענת המערערים בדבר שיהוי בהגשתן של העתירות, ומאידך, קיבל את טענתם לפיה אין להביא בחשבון את הנסיבות החשות שנוצרו לאחר הגשת העתירות. לעניין זה קבע בית המשפט, כי יש לבחון את החלטת הרשות בהתאם לנסיבות שהתקיימו בעת קבלת ההחלטה. לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי אי-הסדרת דרכי גישה לתחנת הדלק בת.ב.ע עצמה, מהווה מניעה תיכנונית להקמת התחנה. בית המשפט סבר, כי אין לגזור לעניינו של המקרה הנוכחי גזירה שווה מפסק הדין בפרשת "פיפשקוביץ" (בג"צ ?415/85, צבי פיפשקוביץ ואח' נ' עיריית רמת-גן ואח, פד"י מ(?1), 717), שם הותר מעבר רכביהם של דיירי בנין הנמצא ברחוב קטן ברמת-גן דרך שטח ציבורי פתוח. על פי השקפתו של בית משפט קמא, כאשר מדובר בדרכי גישה לתחנת דלק מכביש ראשי, המצב שונה מנסיבותיו של בג"צ ?415/85 הנ"ל, ובלשונו בעמ' ?11 לפסק דינ "דרכי כניסה ויציאה לתחנת דלק אינם עניין לחובבים. יש צורך שאנשי מקצוע יתנו את דעתם לעניין. לשם כך יש לקיים הליך של תיקון תב"ע. אם יימצא במסגרת זו שנכון וטוב להשתמש בדרך החוצה את השצ"פ, לא יהיה פתחון פה נגד הדבר. ...על הוועדה לשקול שיקולים תיכנוניים ולברר אם אין מניעה תיכנונית לאשר את הקמת התחנה. אני סבור שהעדרן של דרכי גישה מוסדרות היא בגדר מניעה כזאת. פסק דין פיפשקוביץ אינו "מכסה" אלא את נסיבותיו הוא ואינני רואה אותו בבחינת הלכה ?IN REM האומרת כי בכל מקרה ולפי כ תוכנית ניתן לייעד שצ"פ לדרך מבלי שהדבר ייכלל בתכלית מוגדרת מתכליות השצ"פ". באשר להתעלמות הוועדה מהאישור שניתן לתוכנית "חצרות המושבה", קבע בית המשפט, כי התעלמות זו מהווה פגם מהותי שיש בו להביא לביטולה של החלטת הוועדה למתן ההיתר לתחנת הדלק. בית המשפט הפנה לסעיף ?9.5 לתמ"א ?18 הכולל דרישה בדבר מרחק מינימום בין מתקני התחנה למוסדות נוך. מבית המשפט לא נעלמה העובדה כי בשלב זה מוסד חינוך כזה אינו קיים בפועל, אך הוא קבע כי לעניין זה די בכך שהקמתו של המוסד כלולה בתוכנית המאושרת של "חצרות המושבה". בית המשפט היה ער גם לכך, שבעת מתן ההחלטה טרם קיבלה תוכנית "חצרות המושבה" תוקף סופי, אך הוא ראה בעובדה שהתוכנית אושרה למתן תוקף, כעובדה שדי בה על מנת להיכנס לגדרו של סעיף ?9.5 הנ"ל. הדרך בה פעלה הוועדה זכתה לביקורתו של בית משפט קמא, ובלשונו בעמ' ?11 לפסק הדין "בעיני הדבר הוא בגדר אבסורד. התעלמות מתוכנית חצרות המושבה ...היא מתכון לקבלת החלטה המאשרת תוכנית אחת בסתירה לתוכנית שניה... אחרי שהוועדה המקומית אשרה את יוזמת התחנה, מתייצבת היום באת-כוחה בפני ואומרת כי לא יינתן היתר בניה משום שמיקום התחנה אינו מתיישב עם תוכנית חצרות המושבה שבינתיים קיבלה תוקף סופי. זה מעשה חלם ממש". הטענות בערעור ?8. המערערים טוענים, כי בית המשפט קמא טעה בהתעלמו מהעובדה שהם פעלו בהתאם לחוק, וכל דרישתם היתה לממש את זכותם בהתאם לתוכנית-קיימת-תקפה. כן נטען, כי בית משפט קמא שגה משלא נתן משקל מכריע לעובדה כי גני הילדים אשר מוקמו בתוכנית "חצרות המושבה", היו בשלבי תכנון לבד, והוגדרו בתוכנית עצמה כעיקרון מנחה. על פי השקפת המערערים, לא היה מקום שבית משפט קמא יקבע כי על הוועדה המקומית להתחשב בתוכנית שכזו, אף בטרם קיבלה תוקף. ועוד נטען, כי לא ניתן משקל לעובדה כי יזמי תוכנית "חצרות המושבה", לא עשו ניסיון כלשהו על מנת לבדוק אם ניתן להעתיק את מקומם של גני הילדים המתוכננים, על מנת להתגבר על המגבלה הנובעת מתמ"א ?18. באשר לדרכי הגישה לתחנה, טענו המערערים, כי בית המשפט היה צריך ללכת בעקבות ההלכה אשר נפסקה ב"פרשת פיפשקוביץ" (בג"צ ?415/85 הנ"ל), לפיה מותר לנצל שטחים המוגדרים "שטח ציבורי פתוח" כדרכי גישה לכלי רכב. לבסוף נטען, כי לא היה מקום שבית המשפט יתערב בשיקול דעתם המקצועי של מוסדות התכנון, בין היתר, עקב כך שביטול האישור אשר ניתן לתכניתם גרם להם נזק רב, הואיל וכל השקעותיהם הרבות ירדו לטמיון. דיון ?9. השאלה העומדת ביסודו של ערעור זה היא, אם וועדת המשנה נהגה כדין כאשר נענתה לבקשת המערערים למתן היתר, בתנאים, להקמתה של תחנת דלק. שאלה זו כוללת בחובה שתי שאלות משנה: הראשונה, אם נפל פגם בהחלטת וועדת התכנון לאשר דרכי גישה לתחנת הדלק דרך שטח ציבורי פתוח, מלי שהדבר נכלל במפורש בתכנית-בנין-עיר? השניה, אם הייתה מוטלת על וועדת התכנון החובה להתחשב בעת מתן ההיתר לתחנת דלק בתוכניות של "חצרות המושבה" ו"מתחם משולש העירייה"? באשר לשאלה הראשונה, החלטתה של וועדת הערר היתה לכאורה ברורה, לאמור: "...הדרך הראויה להסדיר עניין מהותי זה היא בדרך של תיקון הת.ב.ע, בהליך אשר יאפשר קבלת חוות דעת מקצועיות, בעיקר בנושא תנועה מהגורמים המוסמכים". את ההחלטה הזו ניתן להבין גם כך, שאם אותם "גורמים מקצועיים מוסמכים" ימצאו פתרון לשאלות התכנוניות במסגרת התב"ע הקיימת, כי אז הדבר לא יחייב הכנתה של תכנית-תב"ע-מתוקנת. ואכן, פתרון כזה נמצא על ידי העתקתן של דרכי הכניסה והיציאה לתחנת הדלק לשטח ציבורי פתוח, ופתרון כזה אומץ בבג"צ ?415/85 הנ"ל (הלכת פיפשקוביץ). שם כמו במקרה הנוכחי, החלטתה של הועדה המקומית אינה נוגדת את תכליתו של השטח הציבורי הפתוח כפי שנקבע בתכנית המתאר, אדרבא, על פי האמור בסעיף ?13(ח) של תכנית רח?23/950/ הותר השימוש בשטח ציבורי פתוח גם ל"זיקת הנאה ומעבר לציבור". אישורו של פתרון מסוג זה לסוגת דרכי הגישה והיציאה מתחנת הדלק, היא החלטה המסורה למוסדות התכנון בהם חברים גם "גורמים מקצועיים" בתחומים הנוגעים לעניין, ועל כן סברתי שדחייתו של אותו פתרון על ידי בית המשפט, הינו בבחינת התערבות לא-רצויה בשאלות תכנוניות. מכאן, שאם מקור המניעה למתן ההיתר לתחנת דלק היה נובע מסוגיה זו בלבד, הייתי סבור כי דינו של הערעור להתקבל. אך בפני המערערים עמדה משוכה נוספת, ובזו אעסוק עתה. התחשבות בתוכנית "חצרות המושבה" ובתוכנית "מתחם משולש העירייה" ?10. כאמור, מכוח התוכנית שהיתה בתוקף בעת שהמערערים הגישו את בקשתם, ייעודו של "מגרש פרנס" היה לתעשייה, ועל כן הוא מסוג אותם מגרשים עליהם חל סעיף ?9.2. לתמ"א ?18 (תיקון מס' ?2 לשנת ?1996), היי "מקום שבתוכנית מקומית ייעדו מקרקעין לתעשייה או לתעשייה משרדים ומסחר, או למרכזי תחבורה, יהיו גם תחנות דלק במשמע, גם אם לא נאמר כך במפורש והיא כשאין בתוכנית המקומית כוונה אחרת משתמעת". עם זאת ברי הוא, שלכאורה קיימת סתירה בין ההחלטה להתיר הקמת תחנת דלק במגרשו של פרנס, לבין תוכנית "חצרות המושבה" הגובלת במגרש זה, שאושרה למתן תוקף, ובינתיים אף נכנסה לתוקף; שהרי לפי תוכנית זו עתידים לקום בסמיכות למגרש פרנס, ובמרחק של פחות מ?80- מ' ממתקני תחנ הדלק המתוכננת, גני-ילדים ובנייני ציבור, וזאת בניגוד להוראת סעיף ?9.5 לתמ"א ?18 " (א) בתחנות תדלוק יהיו צינורות האוורור של המכלים התת-קרקעיים ואיי המשאבות במרחק אווירי של: ?1. .....?2. 80 מטרים לפחות ממוסד, שהוא בית חולים, מעון לקשישים, מוסד חינוך או נוער וכיוצא באלה, בין שהמוסד קיים ובין שהקמתו אושרה בתוכנית כאמור". עיון בהחלטות וועדות התכנון למיניהן, כולל וועדת הערר וועדת המשנה אשר נתנה את ההחלטה שאישרה את הקמתה של תחנת הדלק, מעלה, כי וועדות אלו לא נתנו את דעתם בהחלטותיהם לתוכנית "חצרות המושבה", ולסתירה האפשרית בינה לבין הקמת תחנת הדלק. על כך עמד בית המשפט קמא בעמ' 11 לפסק הדין: "אשר לדרישת תמ"א ?18. לא התחוור לי שהוועדה המקומית שקלה את הפרובלמטיקה הנובעת ממיקום גני הילדים בתוכנית חצרות המושבה. לא ברור לי שתוכנית חצרות המושבה בכלל הוצגה לוועדה כדי לשקול אותה. אולם ייתכן שהוועדה הייתה מודעת לתוכנית זו וקיבלה ייעוץ משפטי האומר... שין להתחשב בה מפני שזו תוכנית שטרם ניתן לה תוקף סופי". ?11. כידוע, הכלל הוא כי רשות מנהלית לא תקבל החלטה אלא לאחר שכל העובדות והנתונים הדרושים הונחו בפניה, שהרי ללא כל אלה, אין בידי הרשות להגיע להחלטה שקולה ומאוזנת, המביאה בחשבון את כלל האינטרסים המשמשים בזירה, ובלשון בג"ץ ?297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים, פ"ד ז(?3), 29, 49: "תהליך קבלת ההחלטה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק מן הראוי שיהיה מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים חיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות המשפטית תוך התייחסות לנושא מוגדר, ואלו הם: איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומקת. תהליך כגון זה מבטיח, כי כל השיקולים הענייניים יובאו בחשבון, כי תיעשה בחינה הוגנת של כל טענה, וכי תגובש החלטה, אותה ניתן להעביר בשבט הביקורת המשפטית והציבורית". (וראו לעניין זה גם בג"ץ ?3638/99, אמנון בלומנטל נ. עיריית רחובות, פד"י נד(?4), 220, 229-230; בג"ץ ?2013/91, עיריית רמלה נ' שר הפנים, פד"י מו(?1) 271, 279; בג"ץ ?4733/94, 6028, 7105 נאות ואח' נ' מועצת עירית חיפה ואח', פד"י מט(?5) 111, 129; וכן פרופ' בכה, "משפט מנהלי", כרך שני, נבו הוצאה לאור, תשנ"ו?1996-, בעמ' ?275: "החיוב לקבוע את העובדות נועד להבטיח השלטת הדין על הרשות כך שזו תפעל במסגרתו. נוכח כוחותיה השלטוניים, הרי בצעידתה כסומא בכביש הסואן אין הרשות פוגעת רק בעצמה, אלא מסכנת היא אנושות את המטרותלשם השגתן הוענקה לה הסמכות"). העולה מהאמור הוא, שמקום בו נמצא כי התשתית העובדתית ששימשה את הרשות המנהלית לצורך החלטתה, לוקה בחסר, עלול הדבר לפגוע בסבירות ההחלטה ולהוביל לבטלותה (לעניין זה ראה בג"ץ ?987/94, יורונט קווי זהב (?1992) בע"מ ואח' נ. שרת התקשורת ואח', פ"ד מח(?5),412; וכן י'יר, "הסמכות המנהלית", כרך ב', נבו הוצאה לאור, תשנ"ו?1996-, בעמ' ?738) ?12. המחוקק העניק לרשויות התכנון סמכויות נרחבות ליזום, לפתח, ואף ולהגביל ניצול של מקרקעין העומדים ברשות הפרט וברשות הציבור. אך כגודל המשימה כך הוא גודלה של האחריות המונחת על כתפיהן של רשויות אלו. מוסד תכנון חייב לוודא שאת סמכותו הוא מפעיל בזהירות ובכובד רש, ועל כן בטרם הוא ניגש לדון בתוכנית חדשה או במתן היתר על פי תוכנית קיימת, עליו להיות ער הן לתכנון הקיים והן לתכנון העתידי של הקרקע. אך בכך לא סגי, עליו לתת את דעתו גם לתכנון הקרקעות השכנות וכאלו הנמצאות בסמוך, על מנת שהחלטותיו לא יסכלו שימוש באלו האחרונות על פי הייעוד שאושר להן, ולמצער, על מנת לצמצם נזק שעלול להיגרם לבעליהן. בחוק התכנון והבניה קיימים כלים שנועדו לסייע למוסד התכנון לעשות את מלאכתו נאמנה. כאלה הם סעיפים ?77 ו?78- לחוק, המעניקים למוסד התכנון סמכות להטיל מגבלות על מתן היתרי בניה במקרקעין בתחום תוכנית שפורסם על הכנתה, וזאת על אף העובדה כי אותה שעה חלה על המקרקעיןוכנית המאפשרת מתן ההיתר המבוקש. מטרתם של סעיפים אלה היא להעניק למוסד התכנון את החופש ליזום ולהכין תוכניות חדשות, מבלי שניצול התוכנית הקיימת, בתקופת הביניים, יסכל את התוכניות העתידיות שבשלב ההכנה. אותו עקרון מצא את ביטויו גם בסעיפים ?97 ו?98- לחוק התכנון בניה, וכך לדוגמה קובע סעיף ?97(א) לחוק קובע: "א)(?1) הפקידה הועדה המקומית תכנית שבסמכותה, כאמור בסעיף ?61א, ועוד לא ניתן לה תוקף, לא יינתן כל היתר לפי סעיף ?145 לגבי המקרקעין שבתחום התכנית שלא בהתאם לתכנית המופקדת, אלא באישור הועדה המקומית; לא תדון הועדה המקומית לפי פסקה זו אלא אם כן פורסמה, על חש המבקש, הודעה כאמור בסעיף ?149 וניתנה, למי שעלול להיפגע מההחלטה, הזדמנות לטעון טענותיו; החלטת הועדה תישלח לצדדים". סעיף זה מתייחס לשלב בו רשות התכנון מחליטה על הפקדת תוכנית, ובמצב זה המבקש היתר בנייה לפי סעיף ?145 לחוק, חייב להתאים את הבנייה המוצעת על ידו, הן לתוכנית התקפה והן לתוכנית המופקדת. אם אין התאמה כפולה כאמור, טעון מתן ההיתר שאינו תואם את התוכנית המופקדת, אישרו של מוסד התכנון שהתוכנית בסמכותו, וזה רשאי, מכוח סעיף ?98 לחוק, אף להחליט לאסור כליל מתן היתרים לבניה ולשימוש במקרקעין שבתחום התכנית. הגיונו של הסעיף ברור, לאמור, אם תתקבל התוכנית המופקדת ותאושר סופית, לא יעמדו המתכננים בפני שוקת שבורה הנובעת מיצירתן שלעובדות חדשות ובלתי הפיכות שאינן עולות בקנה אחד עם התכנית החדשה. ?13. באשר לערעור שבפנינו -תוכנית "חצרות המושבה" שאושרה למתן תוקף, ובשלב מאוחר אף קיבלה תוקף סופי, אינה חלה על מגרש פרנס, ולפיכך לא ניתן היה להחיל עליה את סעיפים ?97 ו?98- לחוק, הואיל ועניינם של סעיפים אלה הוא ב"מקרקעין שבתחום התוכנית". אך בכך אין כדי לפטור את מוסד התכנון מחובתו לול בעת מתן ההיתר, את ההשלכות של היתר כזה והמגבלות הכרוכות בו על מקרקעין שכנים, וגם כאלה הנמצאים בסמיכות מקום. זוהי בדיוק אותה חובה של מוסד התכנון אותה כבר הזכרנו, לאסוף את כל הנתונים הדרושים להחלטה, על מנת שניתן יהיה לבחון את השפעתה של ההחלטה הצפויה על כלל האינטרסים המשמשים בזירה. בחינתה של בקשת המערערים להיתר מבלי שנבחנה השפעתה על תכנית "חצרות המושבה", גרמה לאישורן של שתי תוכניות המתנגשות זו בזו בסוגייה בטיחותית מובהקת - הסכנה הנשקפת לגני-ילדים מהקרבה לתחנת דלק. ליקוי חמור זה בדרך עבודתה של הועדה שהעניקה את ההיתר למערערים, הופך את ההחלטה לבלתי סבירה, וגורם בהכרח לבטלותה. ?14. העולה מהאמור הוא, שדינו של הערעור להדחות, וכך אני מציע לחברי לעשות. עם זאת, נראה לי כי לנוכח הדרך בה טופלה בקשת המערערים למתן היתר, תיטיב הועדה המקומית לעשות אם תשוב ותדון בתכניתם של המערערים על מנת לבחון אם ניתן ליישב בינה לתכנית "חצרות המושבה" ו"משלש העיריה", ואפשר שהפתרון הוא בהרחקתם של גני-הילדים המתוכננים למרחק הנדרש בתמ"א ?18. נוכח הדרך הלקויה בה טיפלה הוועדה המקומית בבקשת המערערים, אני מציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: שותפה אני לביקורת שהטיח בית המשפט המחוזי בוועדה המקומית ולהערתו בשולי הפסק. הרושם המצטבר למקרא כל החומר שבפנינו הוא כי הרשויות המוסמכות פעלו מבלי להיות מודעות זו לפעולותיה ולהחלטותיה של זו. שלוש תכניות עמדו על הפרק לגבי שלושה מגרשים הגובלים זה בזה. "חצרות המושב" "משולש העיריה" ומגרשם של המערערים, נראה כי לא היתה מודעות לקיומן או שלא היתה התחשבות של האחת בחברתה. במצב דברים זה, הייתי מקבלת את הערעור ומורה על החזרת העניין לוועדה המקומית על מנת שתדון מחדש בתכניתם של המערערים ותבחן אם ניתן למצוא כיום פתרון הולם לעניינם של העותרים בתאום עם הגורמים המוסמכים המטפלים בעניינן של שלוש התכניות הרלבנטיות. עד למתן החלטה אחרת לא יוכלו המערערים להשתמש בהיתר שניתן להם. ש ו פ ט ת התוצאה היא שהערעור נדחה ברוב דעות, כאמור בחוות דעתו של השופט א' א' לוי, וכנגד דעתה החולקת של השופטת ט' שטרסברג-כהן. תחנת דלקדלק