כרטסת הנהלת חשבונות להוכחת חוב בפני שתי תביעות מאוחדות. האחת על סך של ל 8,051 ₪ והשניה על סך של 2,364 ₪. מהותן של התביעות הינה חוב לכאורה שנותר בגין שירותי עמילות מכס שנתנה התובעת לנתבעות. רקע וטענות הצדדים בקליפת האגוז התובעת הינה חברה פרטית בעירבון מוגבל, מאוגדת ורשומה על פי חוקי מדינת ישראל העוסקת, בין היתר, במתן שירותי עמילות מכס, מכח היותה סוכן מכס מורשה כדין וכן במתן שירותי שילוח בינלאומי ושירותים נלווים אחרים. הנתבעות הינן, חברות בערבון מוגבל הרשומות בישראל העוסקות בין היתר בייבוא סחורות. בין התובעת לנתבעות שררו יחסים עסקיים באשר הנתבעות נזקקו לשירותי עמילות מכס של התובעת בייבוא סחורות לארץ. טענות התובעת לטענת התובעת, במהלך שנת 1999 פנו אליה הנתבעות בבקשה לספק להן שירותי עמילות מכס עבור סחורה שבכוונתן היה לייבא לארץ, בהתאם לתנאיה של התובעת. הנתבעות ייבאו את הסחורה לארץ והורו לתובעת לשחרר את הסחורה מהמכס והנמל ואף לשלם ללא דיחוי את כל התשלומים שנדרשים אצל רשויות הנמל והמכס על מנת שלא לעכב את קבלת הסחורה, בעוד הנתבעות מתחייבות להשיב את כל הסכומים האמורים לתובעת ללא דיחוי. התובעת פעלה בהתאם להוראות הנתבעות ושחררה את הסחורה מהמכס והנמל לטובת הנתבעות כשהיא נושאת בכל העלויות הכרוכות בשחרור האמור ולרבות תשלום תשלומים שונים לרשויות ולמובילים. מייד לאחר שחרור הסחורה, פנתה התובעת לנתבעות על מנת להיפרע ממנה בעבור שכר טירחתה ובעבור הסכומים ששילמה על מנת לשחרר את הסחורה לרשויות השונות, אולם פניותיה הושבו ריקם. חובה של הנתבעת 1 לתובעת הינו 8,051 ₪ הכולל: חוב בסך 6,928.33 ₪ שחלקו הארי נובע מסכומים שהתובעת נאלצה לשלם לצדדים שלישיים בהתאם להנחיות הנתבעות כתנאי לשחרור הסחורה, תוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.5.03 עד ליום הגשת התובענה בסך של 434.18 ₪ והוצאות בגין טירדה ובזבוז זמן המוערכים על ידי התובעת ב 689 ₪ אשר נגרמו לתובעת בשל סירוב הנתבעות לשלם את סך החוב. סך חובה של הנתבעת 2 הוא 2,364 ₪ שמורכב מסך של 1,395 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה. לטענת התובעת, על הנתבעות לשלם לה סכומים אלה בהתאם להסכמה שבין הצדדים ו/או עפ"י התחייבויותיה המפורשת ו/או מכללא ו/או מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כתב התביעה נתמך בתצהירו של מר אפי גבאי, מנהל התובעת ואליו צורפו תצהיר גילוי מסמכים מטעם התובעת, העתק חשבוניות, קבלות אשר שולמו לצדדים שלישיים על מנת לשחרר את הסחורה והעתק כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת. טענות הנתבעות לטענת הנתבעות, התובעת שיחררה עבורן פעמים רבות סחורות ואינן יודעות לאיזה סחורה מתכוונת התובעת. מכל מקום, מיד לאחר כל שחרור סחורה, ופעמים רבות אף קודם למועד השחרור, שילמו לתובעת את מלוא החוב בגין פעולות היבוא והשחרור. מעיון בכרטסות הנהלת החשבונות המצורפת לכתב התביעה, עולה כי יתרת החוב הנקובה בכתב התביעה נובעת מחיובי ריבית בלבד ומעולם לא הוסכם בינן ובין התובעת כי הנתבעת תחויב בריבית כלשהי. התובעת החלה לחייב את הנתבעות בחיובי ריבית, לראשונה רק בחודש 5/2002, באופן חד צדדי, שלא בהסכמת הנתבעות וזאת לאחר שבמשך כל שנות ההתקשרות עם התובעת לא חויבו בכל חיובי ריבית כלשהם. יובהר כי מלוא החוב ולא "חלקו הארי" כפי שנטען, נובע מאותם חיובי הריבית, שסכומם, כאמור, עולה על גובה החוב. לטענת הנתבעות, נספח א' אשר צורף לכתב התביעה אינו חשבונית, כפי שנטען בכתב התביעה ומכל מקום לאחר מועד "מסמך" זה שילמה לתובעת סכומים רבים העולים כדי סך של 58,441 ₪. כל פניותיה של התובעת נענו והנתבעות מסרה לתובעת כי עליה לבטל את חיובי הריבית ולזכותה. עוד טענה הנתבעת כי התביעה הינה קנטרנית אשר גרמה לבזבוז זמנה ללא עוול בכפיה ויש לחייב את התובעת בהוצאות לדוגמא. לאור כל האמור לעיל, לא רק שהנתבעת איננה חבה ולו שקל אחד לתובעת, אלא שהתובעת היא זו שחייבת לנתבעת את סכום חיובי ריבית בהם חויבה הנתבעת שלא כדין על ידי התובעת. דיון מכתב התביעה עולות טענות לעניין חבות הנתבעת בתשלום בגין שירותי התובעת. לאחר בירור טענות הצדדים עולה כי החוב לו טוענת התובעת, נובע כולו ולא רובו, כפי שטענה התובעת, מחיובי ריבית. לטענת התובעת בסיכומיה, כנהוג בתחום עמילות המכס, הצדדים הסכימו בעל פה על תנאי תשלום שוטף במזומן, ובמקרה של תשלום דחוי, תוספת של ריבית הנהוגה במשק. על מנת לזכות בתביעתה, על התובעת להוכיח קיומו של הסכם ריבית בינה ובין הנתבעות ואם יעלה בידה לעשות כן, להוכיח גובהו של החוב. להוכחת גובהו של החוב, צרפה התובעת את כרטסות הנהלת החשבונות שלה המתייחסת לנתבעות. לטענת הנתבעות אין לקבל כרטסות אלו באופן שהוגשו באשר מהוות הן רשומה מוסדית. קבילותן של כרטסות אלו, מהווה משוכה נוספת אשר על התובעת מושת הנטל להוכיחה. אדון בטענות הצדדים אחת לאחת. קיומו של הסכם ריבית לטענת התובעת, בין הצדדים היה הסכם בע"פ אודות תנאי התשלום: שוטף במזומן ובמקרה של תשלום דחוי, תוספת ריבית הנהוגה במשק (סעיף 9 לתצהירו של מנהל התובעת וכן לחקירתו החוזרת של מנהל התובעת (שם, עמוד 5, שורות 3-7). התובעת לטענתה, היתה בקשר ישיר עם הגב' יפית, אשר שימשה כאשת הקשר בין הצדדים (תיקרא להלן "יפית"), ואליה נהגה לשלוח את הדרישות הכספיות בצירוף החשבוניות המפרטות את התשלומים, אשר שולמו על ידי התובעת לרשויות השונות. להוכחת טענתה בדבר קיומו של הסכם בעל פה לעניין הריבית בין הצדדים, סומכת התובעת ידיה על דבריה בעל פה עם הגב' יפית ועל התנהגות הנתבעות. סיכום דברים לעניין חיובי ריבית עם יפית - לטענת התובעת, לאחר שבמהלך חודש מרץ 2002, החלו הנתבעות לצבור יתרת חובה גבוהה אצל התובעת עבור כספים שהתובעת שילמה לצדדים שלישיים הכוללים את הוצאות המיסים והאגרות, פנתה היא ליפית, על מנת שהנתבעות תשלמנה את שכרה של התובעת אולם זו השיבה כי אין באפשרותם לשלם בשלב זה והיא תדאג להמציא המחאה דחויה בעת הקרובה. התובעת הזכירה ליפית, כי צבירת היתרה בחובה תגרור אחריה ריבית כמקובל, וזו אמרה כי היא מודעת לכך. עוד הוסיפה התובעת כי מאותו המועד, דאגו הנתבעות לשלם את חובן לתובעת, תוך שהן דואגות לאפס את חשבונן מעת לעת לאחר תשלום ריביות, וזאת עד למועד מסוים בו חדלו מלשלם. התובעת בסיכומיה, מפנה לעניין זה אל עדותו של מר אורי שמעוני, מנהל הנתבעות. בחקירתו הנגדית במקום אליו מפנה התובעת, נשאל מר שמעוני, אם הייתה התאמה מלאה בין התשלום ששילמה התובעת לבין התשלום של הנתבעות ובתשובתו ענה כי אינו זוכר, אך מעיון בכתב התביעה למד כי הכרטסת שהתובעת צירפה הייתה מתאפסת מדי פעם (פרוטוקול עמוד 6, שורות 10-13). כך לאורך חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעות, לא ידע הוא לענות על עניינים חשבונאיים בין התובעת ובין הנתבעות אולם, חזר וטען בחקירתו כי לא היה כל הסכם תשלום בינו ובין התובעת וכי אינו מכיר ספקים שהנתבעות משלמות להם באופן מיידי אלא לאחר זמן, על פי ההסכם עם כל אחד, בהמחאות דחויות. כמו כן, טען מנהל הנתבעות כי יפית אשר לטענת התובעת, עימה סיכמה לעניין חיובי הריבית, היתה מנהלת חשבונות זוטרה במחלקת הנהלת חשבונות ולא היתה לה סמכות להחליט לעניין חיובי הנתבעות. התובעת כאמור טוענת כי הודיעה לעניין הריבית ליפית אשר ידעה על הסכם הריבית בין הצדדים. טענה זו עלתה רק בשלב ההוכחות ובסיכומי התובעת. לטענת הנתבעות אין לקבל טענה זו של התובעת משום היותה עדות כבושה שלא הועלתה בתצהיר העדות הראשית על אף היותה פרט מהותי בתביעת התובעת אלא רק בחקירתו הנגדית של מר גבאי. אף מבלי להיכנס לטענת הנתבעות לעניין זה, אינני מקבל את טענת התובעת. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומו של הסכם ריבית הנובע מטענתה כי הסכם שכזה היה ידוע וסוכם עם יפית. יפית לטענת הנתבעות היתה פקידה זוטרה במחלקת הנהלת החשבונות שלא היתה מוסמכת להגיע להסכמות מסוג זה ובכל מקרה לא הוכח על ידי התובעת כי הסכם כאמור אכן סוכם עמה. משאין ביד התובעת כל מסמך חתום לעניין הסכם הריבית והינה מסתמכת על דבריה עם הגב' יפית, היה על התובעת להביא את יפית לעדות. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. כך נקבע בפסק הדין ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". וכן בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, בו נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." התובעת לא עשתה כן ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. כשמדובר במהלך עסקים בין שתי חברות עסקיות, הנוהל הוא שכל שינוי בתנאים העסקיים בכלל ולעניין סדרי תשלומים וחיובי ריבית בפרט, יעשו שינויים במפורש ובכתב. לא זו אף זו, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי הסכם הריבית סוכם בעל פה עם הנתבעות כפי שנהוג בתחום עמילות המכס. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט כל ראיה לעניין נוהג זה בינה ובין יתר לקוחותיה, בתחום עמילות המכס בכלל ובינה ובין הנתבעות בפרט ולכן, אינני מקבל אף טענתה זו. הסתמכות התובעת על התנהגות הצדדים - עוד מסתמכת התובעת על התנהגות הנתבעות בכך שלטענתה, עד למרץ שנת 2002 עמדו הנתבעות בתנאי ההסכם ושילמו במועד ומשהחלו לפגר בתשלומיהן, החלה התובעת לדרוש תשלום בגין הריבית הנהוגה בשוק. כמו כן טוענת התובעת, כי עד למועד הגשת התובענה, הנתבעות לא העלו כל טענה בקשר עם המפורט בכרטסת, ולא עם הריבית האמורה, וזאת משום הטעם הברור כי לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים בעניין תשלום הריבית, ועניין זה היה חלק אינטגרלי מההסכם בין הצדדים. כאשר הנתבעות טרחו לאפס את יתרת החובה, שעמדה לחובתן אצל התובעת, היה זה לאחר עיון בכרטסת שהכילה גם תשלומי ריבית. בהתנהגות זו מאת הנתבעות יש ללמוד לטענת התובעת על הודאת הנתבעות בזכותה של התובעת לגבי תשלום הריבית לרבות הודאה וקבלה מכללא של ההסדר בין הצדדים (ראה ספרם של המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן "חוזים" כרך ג' עמ' 241-242). התובעת מפנה לכרטסת הנתבעת 1 לתשלום מיום 11.06.02 על סך 34,360 ₪ מאת הנתבעות, תשלום אשר איפס את יתרת החובה של הנתבעת 1 וכלל גם חיוב ריבית. אכן, ניתן לראות בכרטסות של הנהלת החשבונות חיובי ריבית בחודשים מרץ, אפריל, מאי ולאחריהם. עם זאת, לא ניתן ללמוד מהכרטסות דבר לעניין אופן התשלומים בין הצדדים. לאורך כל הכרטסת ניתן לראות חיובים שונים וזיכויים שונים של הנתבעות. עם הצטברותו של חוב, היו הנתבעות משלמות סך מסוים שאינו היה בהכרח כגובה החוב. רק לעיתים רחוקות, ניתן לראות איפוס מוחלט של חשבון הנתבעות. כך לדוגמא בתאריכים: 19.1.00, 9.8.00, 19.6.02 וזאת מהסיבה "העברה מכרטיס לכרטיס". אשר על כן, לאור התנהלות חשבון הנתבעות העולה מכרטסת הנהלת החשבונות, נראית לי טענת הנתבעות לעניין זה לפיה, לא היה בינן ובין התובעת נוהג תשלום קבוע המנוהל בסד זמנים כפי שטענה התובעת. וכדברי הנתבעות בסיכומיהן לאורך כל שנות העבודה, החל מראשית שנת 99' ועד לחודש 5/2002 נהגו לשלם לתובעת תשלומים שונים, לאחר משלוח החשבוניות לתשלום, ולעיתים אף באמצעות שיקים דחויים והתובעת קיבלה את כל התשלומים ללא כל טענה, תלונה או מחאה ואף מעולם לא חייבה את הנתבעות בתשלום ריבית עד לחודש מרס 2002. לא ברור מדוע רק בשלב זה של יחסי הצדדים, החלה התובעת לחייב את הנתבעות בחיובי ריבית. לא ניתן ללמוד כאמור מכרטסת הנהלת החשבונות, כי דווקא בשלב זה - חודש מרס 2002, השתנה אופן התשלומים בין הצדדים והנתבעות החלו לאחר בתשלומיהן. אשר על כן, התובעת לא הוכיחה כי קיים הסכם תנאי תשלום שוטף מזומן עם הנתבעות וכך גם לא הוכח כי קיים הסכם ריבית על פיו במקרה של תשלום דחוי, תחויבנה הנתבעות בתשלום תוספת ריבית נהוגה במשק. קבילותן של כרטסות הנהלות החשבונות - בנוסף לאמור, ומבלי להיכנס ליתר טענות הצדדים לעניין הוכחת גובה החוב על ידי התובעת באמצעות כרטסת הנהלת החשבונות וכפי שנאמר לעיל, לא ניתן ללמוד מכרטסת הנהלת החשבונות לעניין גובה החוב. אם המשיכו הנתבעות ושילמו את חובן עד למועד 18.6.03 בו מסתיימת הכרטסת המצורפת, הרי שיתרת החובה עומדת של הסך של 1,395.72 ₪. לא ברור מכך, כיצד קבעה התובעת את סכום הריבית הנטען על ידה ומדוע כל התשלומים ששולמו על ידי הנתבעות בתקופה בין 31.3.02 ועד למועד האחרון בחשבונית, לא קיזזו מסכום הריבית הנטען. להוכחת גובה החוב, צרפה התובעת כאמור את כרטסות הנהלת החשבונות וחשבוניות שונות. לטענת הנתבעות, אין לקבל את הכרטסות לאמיתות תוכנן שכן, הן לא הוכחו בתצהיר מטעם עורכם והתובעת לא עמדה בדרישות המצטברות המפורטות בסעיף 36(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971 (להלן - "פקודת הראיות") להוכחת "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות. לכאורה נוכח העובדה שהתובעות לא עברו את המשוכה הראשונה - עניין חיוב הריבית, אין מקום לדון בשאלת קבילותן ומשקלן של כרטסות הנהלת החשבונות כרשומה מוסדית. יחד עם זאת, לשם שלמות ההכרעה השיפוטית, לא אצא ידי חובתי אלא אם אדון גם בשאלה זו. הנתבעות טוענות שאין לקבל את "כרטסת הנהלת החשבונות" מאחר שמדובר בפלט מחשב שהינו רשומה מוסדית כמשמעותה בסימן ה' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). כדי להגיש רשומה מוסדית לאמיתות תוכנה, יש להגיש תצהיר של מי שערך אותה. בנוסף לכך על התובעת היה להראות כי פלט המחשב עומד בתנאים המפורטים בסעיף 36 לפקודת הראיות שעניינה קבילות רשומה מוסדית ולשונה : "(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב...... (ד) התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעלי הדין שמטעמו הוגשה הראיה". מטעם התובעת העיד המנכ"ל, מר אפי גבאי אשר הגיש שני תצהירם (תצהיר אחד לכל אחת מהתביעות שאוחדו). בתצהיריו, אין כל התייחסות לעובדה האם התובעת נוהגת, במהלך ניהולה הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו או על דרך איסוף הנתונים. נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה, יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה מאחר שמדובר בכרטסת שהיא פלט מחשב, אין בתצהירו של מר גבאי כל ראיה בדבר דרך הפקת הרשומה שיש בה כדי להעיד על אמינותה; אין בו כל אינפורמציה באם התובעת נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב וכך גם אין התייחסות לעניינים אלה בחקירה הנגדית. אין ספק שכרטיס הנהלת החשבונות הוא רשומה מוסדית כמוגדר בסעיף 35 לפקודת הראיות דהיינו, "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". על פי המוגדר, מוסד יכול להיות גם עסק או כל מי שמספק שירות. יחד עם זאת, לא התברר במשפט אם מדובר ב"פלט" כמשמעותו בחוק המחשבים תשנ"ה 1995 ולפיו - נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב הם "פלט". הדרישות לגבי רשומה מוסדית שהיא פלט מחשב, שונות מרשומה מוסדית אחרת (ר' סעיף 36 (א) (3) לפקודת הראיות לעיל. גם לגבי רשומה מוסדית שאיננה פלט מחשב, צריכה התובעת לעמוד בדרישות סעיף 36 (א) 1- 2. התובעת טוענת בסיכומיה כי מעדותו של מר אפי גבאי, אשר בקיא בניהולה השוטף של התובעת לרבות בענייניה הכספיים ניתן להסיק, כי הכרטסת משקפת את ניהולה הרגיל ורישום העסקאות באופן שוטף בסמוך להתרחשותו בהתאם למועד ביצוע העסקה, וזאת ללא כל קשר להליך משפטי ו/או אחר. כמובהר לעיל, אינני מקבל טענה זו משום שתצהירו ועדותו של מר גבאי חסרים אלמנטים יסודיים, כדי למלא אחר דרישות סעיף 36 הנ"ל כמובהר לעיל, לקבילותה של כרטסת הנהלת החשבונות כרשומה מוסדית קבילה להוכחת אמיתות תוכנה. לסיכום החוב הנתבע נובע מחיוב ריבית שלא הוכח הסכם לגביו או כל הסכמה אחרת. כך גם, נשמט הבסיס לתביעה המבוססת על כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת מאחר שאין לקבלה לנכונות תוכנה. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. מיסיםהנהלת חשבונותהוכחת חובכרטסתחוב