הריסת מבנה בצפון תל אביב

להלן פסק דין בנושא פינוי והריסת מבנה בצפון תל אביב: פסק דין 1. מהות התביעה: בפנינו תביעה לסילוק ידו של הנתבע ממבנה [להלן: "המבנה"], הנמצא על מקרקעין, הידועים כגוש 6107 חלקה 476 והמצויים מצפון לרחוב ההלכה, בשכונת גבעת עמל ב' [ג'מוסין], בצפון תל-אביב [להלן: "המקרקעין"], וכן להריסת המבנה ותשלום דמי שימוש בסך של -.156,954 ₪. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. תביעה זו הוגשה כנגד כל הנתבעים. ביום 23.11.98 הוחלט, לבקשת התובעים, למחוק את הנתבע מס' 2 מכתב התביעה. ביום 06.06.01 הוחלט, לבקשת התובעים, למחוק את הנתבעים 3-5 מכתב התביעה, לפיכך, אדון להלן בתביעה כנגד נתבע 1 בלבד [להלן: "הנתבע"]. ב. במסגרת בש"א 122491/98, התבקש על ידי התובעים סעד זמני של צו מניעה כנגד הנתבע, בו נדרש להימנע מלבצע כל עבודות בנייה או שיפוצים וכל עבודה אחרת במבנה, ולהימנע מלהכניס חפצים חדשים למבנה. בהחלטה מיום 28.5.98 , קבע כב' השופט , ד"ר אזר, כי נאסר על הנתבע להכניס למבנה בני משפחה או אנשים אחרים מלבדו, הותר לו לעשות שימוש עצמי במבנה במשך שעות היום בלבד. כמו כן נאסר על הנתבע להכניס ולהוציא רהיטים. ג. התובעים הינם הבעלים הרשומים של המקרקעין. נתבע מס' 1, הינו בנה של שושנה מגילה ז"ל. נתבע מס' 2 הינו אחיו של נתבע מס' 1. נתבע מס' 3 הינו עזבונה של המנוחה שושנה מגילה ז"ל, נתבעת מס' 4 הינה בתה של שושנה מגילה ז"ל מנשואיה השניים, ונתבעת מס' 5 הינה בתה של נתבעת מס' 4. ד. הנתבע מחזיק במבנה. 3. הפלוגתאות בין הצדדים: טענות התובעים: א. במהלך שנת 1951 , או בסמוך למועד זה, נכנסו שושנה מגילה ז"ל ובעלה המנוח זכריה מגילה ז"ל, לתחום המקרקעין, תפסו בו חזקה, ובנו בו מבנה בשטח של כ- 80 מ"ר, מבלי לקבל את הסכמת בעלי המקרקעין ומבלי שניתן להם היתר כדין מטעם הרשויות המוסמכות. ב. בגין המבנה והחזקתו על ידי שושנה מגילה ז"ל, הוגשה נגדה תביעה, על ידי בעלי המקרקעין לסילוק יד, הריסה, תשלום דמי שימוש וצו מניעה קבוע, במסגרת ת.א. 57385/90. ג. במועד בלתי ידוע, בשנות ה- 50 , החל הנתבע [מר יהודה נדב], לעשות שימוש באחד מן המבנים אשר נמצאו במקרקעין, בסמוך למבנה שבנו הוריו, ואשר לימים שימש כמחסן. השימוש במבנה כמחסן על ידי הנתבע נעשה ללא כל זכות שבדין, ומבלי שניתנה לכך הסכמת בעלי המקרקעין. המבנה הינו אחד מתוך מספר מבנים המצויים במקרקעין ומתוחמים בגדר [להלן: "המתחם"]. ד. בסוף שנות ה - 50, חדל הנתבע לעשות שימוש במבנה, עזב את המקרקעין ומאז לא התגורר כלל במקרקעין. מזה למעלה מ - 15 שנה, שהוא גר ברעננה, ברחוב היובל 22. ה. במשך כל השנים, החל משנות ה - 50, עשתה שושנה מגילה ז"ל, שימוש במבנה כמחסן לצרכיה, לצורך אחסון חפצים, לא נעשה מעבר לכך שימוש אחר במבנה. בשנת 1988 עברה נתבעת מס' 4, להתגורר עם אמה, ונשארה שם גם לאחר פטירת האם, לאחרונה הצטרפה לנתבעת מס' 4, בתה נתבעת מס' 5. סמוך לאחר פטירתה של שושנה מגילה ז"ל, פרצו סכסוכים בין נתבעים 1 ו - 2 ובין נתבעת מס' 4, בין היתר, בקשר לזכותם במבנה ששימש כמחסן. במסגרת נסיונותיו של הנתבע לבסס מעמדו במקרקעין , הופיע הנתבע 1 במקרקעין, תוך שהוא מנסה לקנות לו אחיזה במקרקעין. ו. לנתבעים כולם ו/או למי מהם, אין ולא היתה כל זכות במקרקעין ו/או במבנה נשוא התביעה, בייחוד לא לנתבע מס' 1, אשר נטש את המבנה עוד בשנת ה- 50. הנתבעים מסיגים את גבול התובעים , ולפיכך זכאים התובעים לדמי שימוש ראויים מאת הנתבעת, בגין התקופה , בה ניצב המבנה במקרקעין ו/או שנעשה בו שימוש. דמי שימוש הראויים בגין 7 השנים עד להגשת התביעה, מסתכמים ב - 42,000$, בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובעים שכר ראוי ו/או פיצויים בגין השימוש במבנה בסך של 500$, כערכם בשקלים, לכל חודש נוסף מיום הגשת התביעה ועד ליום החזרת החזקה במבנה לידי התובעים. טענות הנתבע: א. הנתבע גר בגבעת עמל ב' משנת 1948, עת הגיע למקום עם אמו כמפונה של שכונות הספר. הוא בנה את ביתו בחלק הדרומי של המתחם, באמצע שנות ה - 50. נוכח צרכי משפחתו, עבר לאחר נישואיו בשנת 1973 לגור בשכירות. הנתבע מחזיק ומשתמש בבית ומעולם לא זנח אותו. ב. התביעה חסרת עילה, שכן התובעים הודו בזכויותיו במקום, בין במפורש או במכללא. כמו כן על פי הפסיקה הקיימת אין לתובעים כל זכות לדרוש את פינוי הנתבע מהמתחם ולא לקבל פיצוי ו/או שכר ראוי . לנתבע זכות בלתי הדירה להחזיק ולהשתמש במקום ללא תשלום. ג. זכויותיהם של תושבי שכונת גבעת עמל המפונים, עוגנו בהצהרת ממשלת ישראל משנת 1949 ובהסכם בין רשות הפיתוח לחברת דיור משנת 1961. חברת הדיור התחייבה לבנות בתוך 5 שנים, דיור שווה ערך לתושבים במקום, אך לא רק שלא מילאה התחייבויותיה, אלא שנקטה נגד התושבים בהליכי פינוי וסילוק יד. בהסכם המכירה בין חברת דיור לחב' דנקנר וא.מ.ת.ש, נעלמו לפתע התחייבות חב' הדיור לבנות לתושבים בתום התקופה התחייבות לפיצוי התושבים. בפס"ד 40071/88 , נקבע לגבי תושבים אחרים בשכונה, כי אין לתובעים רשות לסלקם ללא פיצוי. ד. הנתבע גר בבית פיזית עד נישואיו בשנת 1973, לאחר שנישא, השאיר ברשותו את הבית כדי שיוכל להמשיך להשתמש בו לצרכיו האישיים ועבר עם משפחתו לשכירות. הבית הינו דירתו היחידה ואין לו כל דירה אחרת. ה. כנגד הנתבע הוגשה תביעה לסילוק יד גם על ידי אחותו ברכה מגילה, בת.א. 26879/98. במסגרת תביעה זו ניתן על ידי כב' השופטת קרת , צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שבוטל ביום 05.04.98. התביעה למתן צו מניעה קבוע בתיק זה, היא העתק טענותיה של האחות ברכה. לתובעת אין ולא היו יכולות להיות ידיעות על הבית בהיות המתחם סגור מזרים מבחוץ. לתובעים אין כל עניין בתביעה זו אלמלא שיתוף הפעולה עם האחות. ו. הנתבע טוען לחוסר תום לב בתביעה זו, מאחר והתובעים לא גילו לבית המשפט פרטים מסויימים. ז. התובעים מנועים מלהגיש הליכים נגד הנתבע וזאת לאור היותם מודעים לזכויותיו במתחם, במפורש או מכללא, ממסמכים שהיו ברשותם, כמו גם רשימת הדיירים שצורפה להסכם המכר בין חברת דיור לתובעות 1,2. ח. התובעים קנו את המקרקעין בידיעת המצב הקיים בשטח ותוך שקיבלו עליהם את התחייבות הבעלים הקודמים כלפי הנתבע, כמפורט בהסכם משנת 1961, ובו נכללה התחיבות מפורשת כלפי הנתבע לתת לו דיור חליפי ושווה ערך כנגד פינויו. לטענת הנתבע הינו בר רשות לשבת במקרקעין, ללא תשלום דמי שימוש כלשהו עד לקבלת דיור חליפי מאת התובעים, וזאת בהיותו צד ג' הנהנה על פי ההסכם בין רשות הפיתוח לחברת דיור [משנת 1961]. התובעים לא פנו מעולם אל הנתבע בדרישה לסילוק יד או תשלום דמי שימוש, ולא הציעו לו כל דיור חלופי. 4. המסכת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: עת/1, מר רחמים שרם, נחקר על חוות דעתו ת/1. עת/2 מר משה בר חיים, נחקר על תצהירו ת/2. כמו כן הוגשו: 2 תמונות מחוץ למקום, סומנו ת/3 , ת/4. תמונות בתוך המבנה, סומנו ת/5 ות/6. מטעם הנתבע: עה/1 מר זכריה כהן, נחקר על תצהירו נ/2. עה/2 מר ציון נדבר, נחקר על תצהירו נ/3. עה/3 מר יהודה נדב, נחקר על תצהירו נ/4. כמו כן הוגשו: זכרון דברים בין חברת דיור לחברת דנקנר מיום 26.11.87, סומן נ/1. בתום הבאת הראיות הגישו ב"כ הצדדים, סיכומי טענותיהם בכתב. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה לסילוק יד להתקבל ודין התביעה לדמי שימוש להידחות. להלן נימוקיי למסקנה זו: 6. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח [נספח א' לת/2] , הוכח לי כי המקרקעין הינם מקרקעין מוסדרים, כאשר זכויות בעלות התובעים מפורטות בנסח. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבע במקרקעין נשוא התביעה. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע: "רישום בפנקס לגבי מקרקעין מסודרים, מהווה ראיה חותכת לתוכנו". 7. האם התובעת זכאית לתבוע את סילוק הנתבעים: סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ,ממי שמחזיק בהם שלא כדין". התובעים הם בעלי המקרקעין, כאמור, ולכן אף אם אינם מחזיקים בהם, רשאים הם לתבוע מכח זכות הבעלות. 8. טענת ההתיישנות: כאמור, הוכח לי כי המקרקעין נשוא הדיון, עברו הליכי הסדר. סע' 159 [ב] לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע: "חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים , אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחולת חוק זה". משמע, על מנת שתעמוד לנתבע טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים, לפי סעיף 159[ב] הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים: 1. כי לפי הדין הקובע לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות. 2. שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, דהיינו לפני ה - 1.1.70. הדיון שחל על התיישנות במקרקעין, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק התיישנות התשי"ח-1958. לפי סעיף 5[2] לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היו 25 שנה. כך שכדי שתתמלא תקופת ההתיישנות על הנתבעים להחזיק במקרקעין לפחות משנת 1945. מאחר וגם לגרסת הנתבע הגיע הוא יחד עם אמו למקרקעין נשוא הדיון בשנת 1948, הרי שלא התמלאה תקופת ההתיישנות, וזאת עוד מבלי להיכנס לשאלת החזקה הנוגדת במקרקעין, שיש להוכיח בטענת ההתיישנות. לפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות. 9. זכויותיו של הנתבע במקרקעין: הנתבע טוען לזכויות במקרקעין מכח הסכמים שונים שנעשו באשר למקרקעין הנידונים, והפסיקה הנוגעת לעניין. להלן, אסביר בקצרה את הרקע ההיסטורי באשר לעניין שכונת גבעת עמל ב', בו מצויים המקרקעין ואת השתלשלות העניינים כולל הסכמים שונים שנעשו בנוגע למקרקעין אלה. א. רקע היסטורי והשתלשלות העניינים: המקרקעין נשוא הדיון מצויים, כאמור, בשכונת גבעת עמל ב. בבית משפט כבר דנו לא פעם בעניינה של שכונה זו. כך גם ת.א.מ. 40071/88וכן הערעור עליו, ע"א 941/96, דנו בעניין של תביעות סילוק יד שהוגשו כנגד נתבעים המצויים בשכונת גבעת עמל ב' בת"א. בת.א.מ 40071/88, שעסק כמו במקרה שלפני, בתושבי שכונת "עמל ב", סקרה כב' השופטת רובינשטיין את הרקע ההיסטורי של מקרקעי השכונה הנ"ל והמסמכים שנוגעים לעניין והנדונים גם בתביעה בתיק זה[פס"ד והערעור, צורפו כנספחים ו', ז' לת/2]. מפס"ד הנ"ל ומכל החומר שהונח לפני עולות העובדות הבאות: 1. שכונת גבעת עמל ב' הוקמה בעת שתושבים יהודים, אשר התגוררו בשנים 1948 - 1947, באזור הקרבות שעל גבול העיר יפו, פונו על ידי המוסדות המוסמכים מביתם והועברו באופן זמני לבתיו של הכפר ג'מוסין [שהיום הוא גבעת עמל], וכן למקומות אחרים, זאת עד שישוכנו במקום מגורים קבוע, בשטח מתאים שיוקצה לכך על ידי עיריית תל-אביב. 2. החלטת הממשלה מ - 1949: ביום 1.11.49, פורסמה החלטת ממשלה [נספח ט' לנ/4 וכן נספח י' לת/2 עמ' 2]. בנוגע לתושבי ג'מוסין והודגש כי ישיבתם במקום היא זמנית, עד להעברתם לשיכוני קבע וכן נאסר על התושבים להכניס במקום צריפים נוספים ללא רשות. כך נקבע: "... כל אלה שהתיישבו בג'מוסין או במקומות אחרים באופן זמני בהסכמת המוסדות המוסמכים, יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע. מי שיקים מעכשיו צריף ללא רשות, הצריף ייהרס... כל "פלישה" נוספת לא תורשה ולא תיסבל וצריפים שיוקמו מעכשיו ללא רשות - יהרסו מיד". בפועל, לא פעלו השלטונות להעברת תושבי השכונה לשיכון של קבע. במשך השנים, בנו התושבים מבנים נוספים על המבנים שהיו קיימים כיום, נוספו תושבים חדשים והמשפחות הקיימות גדלו. חוק רכישת מקרקעין [אישור פעולות ופיצויים], התשי"ג-1953 , הקים לרשות הפיתוח קניין במקרקעין הנדונים. 3. ההסכם עם דיור משנת 1961: ביום 24.02.61, נחתם הסכם בין רשות הפיתוח לבין חברת דיור ב.פ. בע"מ למכירת זכויות רשות הפיתוח במקרקעין. לפי הסכם זה, הכירה חב' דיור בזכותם של הדיירים המחזיקים במבנים המצויים בשכונה, בין אם הם מחזיקים בין בזכות או שלא בזכות, וכן הוסכם במפורש בין הצדדים, כי הרוכש מתחייב לתת למשתכנים דיור אקוויוולנטי בבניין ובשיכונים שיוקמו על ידו על הנכס במידה וירצו בכך. [עמ' 4 נספח ו' לת/2]. וכך נכתב בפס"ד ת.א.מ 40071/88 דלעיל: "כלומר, הוסכם בין הצדדים שלא להבחין בין אלה שבאו למקרקעין בזכות החלטה כדין של הרשויות המקומיות לבין אלה שהם נעדרי זכות. ולכולם, הובטח מה שמכונה בהסכם דיור אקוויוולנטי....". [עמ' 4 לפס"ד, נספח ו' לת/2 - הדגשות שלי א.ג.]. כמו כן, נקבע בפס"ד הנ"ל, קביעה שאושרה בערעור בבית המשפט המחוזי, כי ההסדר החוזי שבהסכם משנת 1961, נושא אופי של חוזה לטובת אדם שלישי. [עמ' 5 לפסה"ד, עמ' 8 בערעור]. כלומר התחייבות לטובת המשתכנים. וכן נקבע כי ההסכם משנת 1961, לא נגע לדיירים או מחזיקים שתפסו חלק במקרקעין שנרכשו אחרי מועד חתימת ההסכם, כלומר אחרי 24.02.61. 4. זיכרון הדברים ב - 1987: ביום 26.11.87 , נחתם זיכרון דברים בין חברת דיור לבין תובעת 1 ו - 2 , לפיו מכרה חב' דיור לשתי התובעות הנ"ל את זכויותיה במקרקעין [נ/1]. וכך נכתב בזיכרון הדברים, סעיף 3: "דיור מצהירה בזאת כי על השטח הכלול בתחום תוכנית 1,770 קיימות כ - 110 יחידות פינוי וכי על מנת שניתן יהיה לבנות את מלוא זכויות הבנייה על המקרקעין, על דייר לפנות 90 יחידות פינוי מתוכן..". אל זיכרון הדברים צורפה רשימה מפורטת של כ - 110 יחידות פינוי. זיכרון הדברים אף הגדיר "יחידת פינוי": "יחידת פינוי לצורך זיכרון דברים זה אינה כוללת יותר ממשפחה אחת במובנה המקובל. להסרת ספק ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מובהר כי ילד שנישא ומתגורר עם אשתו או ילדיו יחשב כמשפחה וכיחידת פינוי נוספת...". התובעות 1 ו - 2 קיבלו על עצמן את האחריות לביצוע פינוין של 90 יחידות הפינוי. בפס"ד ת.א.מ 40071/88 [נספח ו' לת/2], נקבע כי זיכרון הדברים מ - 1987 לא הוסיף על הזכויות שהוקנו בהסדר משנת 1961, אלא רק בא לקבוע הסדרי פעולה בין הצדדים לחוזה [עמ' 7-6 לפס"ד]. בפס"ד של בית המשפט המחוזי [נספח ז' לת/2], הודגש, כי במועד החתימה על זיכרון הדברים, היו במקרקעין גם מחזיקים שאינם בעלי זכויות על פי ההסכם משנת 1961 ואף על פי שפורטו ברשימת יחידות הפינוי שצורפה לזיכרון הדברים, לא היתה כוונה להקנות להם זכויות כלשהן ועל אף שהוזכרו במפורש.[עמ' 9-10, נספח ז' לת/2]. 5. כסיכום לבחינת מצב הזכויות של מי שמחזיק במקרקעין בשכונת גבעת עמל ב', הבהיר פס"ד של בית המשפט המחוזי מה הם התנאים הנדרשים על מחזיק שכזה, בכדי שיהיה זכאי ל"דיור אקוויוולנטי על פי ההסכם משנת 1961. "הפועל היוצא מן המסקנה המפורטת לעיל הינו כי על מנת שמחזיק ביחידת פינוי, כהגדרתה בזיכרון הדברים, יהיה זכאי ל"דיור אקוויוולנטי" על פי ההסכם מ - 1961, עליו לקיים שני תנאים מצטברים. ראשית, עליו להראות כי התגורר במקום במועד הקובע, דהיינו במועד חתימתו של ההסכם מ - 1961, וכי הוא ממשיך להתגורר במקום גם במועד הפינוי, שנית עליו להראות כי התגורר וכי הוא ממשיך להתגורר ביחידת הדיור המזכה, דהיינו ביחידת דיור שהיתה קיימת במקום במועד הקובע". [עמ' 11 לפס"ד מחוזי, נספח ז' לת/2 - הדגשות שלי א.ג.] ב. מן הכלל אל הפרט: זכויות הנתבע מכח ההסכמים: לטענת הנתבע, על תביעת סילוק היד שהוגשה כנגדו להדחות, על בסיס ההסכמים והפסיקה שפורטו ועל בסיס העובדות הבאות: הנתבע הגיע עם משפחתו למתחם, כמפונה שכונת הספר ובנה בית במתחם בשנת 1956, במקום הצריף שהיה בו. הנתבע מחזיק בבית מאז הגעתו ולא זנח אותו. התובעים מצדם, בסיכומיהם, העלו מספר טענות באשר להסכמים שעליהם מתבסס הנתבע: 1. באשר להחלטה משנת 1949 - טוענים התובעים כי הנתבע לא הוכיח, שאכן פונה עם משפחתו לשכון גבעת עמל ב' על ידי השלטונות וכי ההחלטה הנ"ל חלה עליו. לטענתם על פי גרסת הנתבע, המעבר לשכונת גבעת עמל , היה מרצונן של המשפחה. אין בידי לקבל טענה זו של התובעים. הנתבע וכן עדי ההגנה זכריה כהן וציון נדב, הציגו גרסה לפיה, משפחתו של הנתבע עברה לשכונת גבעת עמל ב' , ב - 1948, כמפונים של שכונת הספר, על פי הוראות השלטונות. כך העיד עה/1 מר זכריה כהן: "הם עברו משכונת התקווה בשל הפחד מהערבים לג'מוסין, אימא שלהם שושנה. הדודה היתה עובדת בהגנה. הם עברו מהתקווה לג'מוסין בשנת 48". [פרוטוקול עמ' 33 שורות 7-5]. כך העיד עה/2 מר ציון נדב: "... על פי הוראות השלטונות עברנו... הערבים ברחו משם... השלטונות רצו ליישב את גמוסין במקום ערבים היה ריק הכל... אימא קיבלה את הבית כי מי שרצה קיבל.. הם רצו שיפלשו למקום...". [פרוטוקול עמ' 37 שורות 5-1]. וכך העיד הנתבע עצמו: "ש. מה הקשר של עצם היות אמך פעילה בהגנה לעובדת הגעתכם לשכונה? ת. ההקשר הוא בזה, שהיה א. מצב בטחוני, אימא גויסה להגנה. אז היה מצב לא טוב במדינה. הוצע לאימי לעבור לגבעת עמל, כי אז היה פינוי של אנשים... אז הרשויות רצו , כי אנשים יבואו לאותם המקומות ויתפסו את החזקה במקום, כדי שהערבים לא יחזרו למקום... ... הנסיבות שהיו אז בשל המצב הביטחוני מדינת ישראל רצתה להכניס לשם אנשים, ולא דווקא בשל גירושה של אימי ולצורך הפרדתה מאבי...". [פרוטוקול עמ' 45 שורות 25-23, עמ' 46 שורות 3-1, 8-7]. מהאמור לעיל, לא ניתן להסיק כי משפחתו של הנתבע הגיעה מרצונה לשכונת גבעת עמל ב', בשנת 1948, אלא יש בכך כדי לתמוך בגרסת הנתבע לפיה, הם פונו יחד עם יתר אנשי שכונות הספר, על פי הוראות השלטונות וכך הגיעו לשכונת גבעת עמל ב. 2. באשר להסכם משנת 1961, טוענים התובעים, בין היתר, כי אין ביכולתו של הנתבע להסתמך על הסכם זה, כמקנה זכויות לצד ג'. כאמור, פס"ד שניתן בבית המשפט המחוזי ע"א 941/96 ביום 13.06.99, ושעליו הסכימו התובעים עצמם, קבע כי קביעת פס"ד של ביהמ"ש השלום באשר לראיית ההסכם כהסכם לטובת צד ג', נכונה. לסיכום: לאחר שקבעתי כי משפחתו של הנתבע הגיעה לשכונת גבעת עמל ב', כמפונה של שכונת הספר, על ידי מוסדות המדינה, ולאור העובדה שמדובר בתביעה זו במקרקעין המצויים על אותה שכונה, שכונת גבעת עמל ב', בה מצויים מקרקעין שנידונו בת.א.מ. 400718, יש לבדוק את זכויות הנתבע במקרקעין שבשכונת עמל ב' על פי התנאים שפורשו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי , כפי שפירטתי לעיל, כלומר עלי לבדוק האם לנתבע יש זכויות, מכח ההסכם משנת 1961, לפי שני התנאים המצטברים הבאים: 1. האם הנתבע התגורר והמשיך להתגורר ביחידת דיור, שהיתה קיימת במקום במועד הקובע, דהיינו, ב - 1961. 2. האם הנתבע התגורר וממשיך להתגורר במקום גם במועד הפינוי. האם המבנה נשוא התביעה היה קיים כבר בפברואר 1961? לגרסת הנתבע, בשנת 1948 הגיע עם אמו לגבעת עמל ב'. אמו התיישבה במבנה בין שני חדרים, כאשר במתחם שתפסו היו עוד מבנים. בשנים שאח"כ שהה בקיבוץ וכן התגייס לצה"ל, כאשר בתקופה זו כשחזר הביתה לן בצריף אשר במתחם. בשנות ה- 50, לאחר שחרורו מצה"ל בנה בית במקום הצריף. בדיון מיום 06.06.01, הודיע ב"כ התובעים לבית המשפט, כי נתבע 1 מודה שבנה בית חדש בשנת 1956 במקום, ובית זה נמצא שם עד היום. [פרוטוקול עמ' 31] לאור הסכמה זו של התובעים, אין לי אלא לקבל את שהסכימו, שהמבנה נשוא התביעה, היה קיים, מאחר ונבנה כבר בשנת 1956. כמו כן נראה, שבשנת 1961, השנה הנוגעת לעניין, התגורר הנתבע במבנה, לפיכך התקיים התנאי הראשון. האם הנתבע המשיך להתגורר במבנה משנת 1961 ועד היום? לטענת הנתבע, התגורר פיזית במבנה עד לנישואיו בשנת 1973. לאחר שנישא, עבר לגור בשכירות, אך המשיך להחזיק ולהשתמש במבנה. לטענתו, לא עזב או זנח ו/או הפסיק להשתמש בבית. בעדותו, העיד הנתבע, כי גר ברעננה, וכי היתה בבעלותו דירה ברעננה, וילדיו סיימו לימודיהם ברעננה. כך העיד: "ש. היכן אתה גר היום? ת. ברעננה. ברחוב היקינטון 4 בקומה רביעית. אני גר בשכירות במקום... אילנות סיימה בית ספר תיכון אוסטרובסקי... חופית... סימה בית ספר תיכון אוסטרובסקי ברעננה.... הוא לומד בבית ספר חדש שנפתח עכשיו ברעננה... ש. יכול להיות כי אי פעם בלשכת רישום המקרקעין היתה רשומה על שמך ועל שם אשתך היתה רשומה בטאבו דירה? ת. כן. קיבלנו הלוואה ומכרנו אותה ... דירה זו היתה ברעננה, דירה זו היתה ברשותנו במשך שנתיים - שלוש ... ש. על פי נסח זה, נרשם כי הדירה נרשמה על שמכם בשנת 85? ת. יכול להיות. ש. יכול להיות כי דירה זו נמכרה בשנת 96 לזוג בשם זליק ואורלי ניב? ת. מכרנו אותה אני לא זוכר למי. ש. יכול להיות כי זה היה בשנת 96? ת. אני לא זוכר. בשנת 89 יכול להיות כי היתה רשומה על שמכם? ת. אם אתה אומר לי, אני מניח... ... אני מכרתי אותה בשנת 80 ומשהו - אני לא זוכר מתי...". [פרוטוקול עמ' 40 שורות 21-20, עמ' 41, עמ' 42 שורות 3-1, הדגשות שלי א.ג.]. כמו כן, בדיון לעניין צו המניעה [במסגרת בש"א 122491/98], הבהיר בא כוחו של הנתבע לגבי המבנה נשוא תביעה זו: "...הלקוח שלי מר יהודה נדב לא גר שם. הוא משתמש בזה... הוא בא לשם לפעמים בצהרים, שם שם דברים, הוא משתמש כי הוא לא גר שם בפועל כי יש לו 4 ילדים ואישה. הנתבע אמר בדיון זה: "... אני לא אסע עד לרעננה בצהרים כשיש לי הפסקה, אני נמצא בת"א, אני בא בצהרים למקום, כותב מה שכותב, אני נח קצת וממשיך, אני ולא בני משפחתי...". [פרוטוקול הדיון מיום 28.05.98]. כאמור, הפירוש שניתן לכל המסמכים וההסכמים הנוגעים לשכונת עמל ב', ועל בסיסן מבקש הנתבע להיבנות, סוכם בפס"ד של בית המשפט המחוזי דלעיל [נספח ז' לת/2], ונקבע בו באופן מפורש, כי בכדי לקבוע שחל ההסדר משנת 1961, יש להראות כי הנתבע התגורר וממשיך להתגורר במבנה שהיה קיים בשנת 1961. על פי כל חומר הראיות, עולה כי הנתבע, גם אם התגורר בצעירותו במבנה נשוא הדיון, הרי שמשנת 1973, מועד נישואיו, חדל להתגורר במקום. הנתבע התגורר ברעננה, שם גדלו ילדיו, שם גם היתה דירה בבעלותו תקופה מסוימת ואילו במבנה, כפי שהעיד, עשה שימוש מוגבל בלבד. לפיכך, לא מתקיים התנאי השני שלה משך התגוררות ב"יחידת הפינוי", ומשכך, לא חל על הנתבע ההסדר משנת 1961, כלומר הוא אינו זכאי לדיור אקוויוולנטי, כמו כן זיכרון הדברים משנת 1987, לא הקנה לנתבע זכויות כלשהן, כאמור, הגם ששמו של הנתבע מצוין ברשימה המצורפת לזיכרון הדברים. ג. הנתבע כבר - רשות מכללא: לטענת הנתבע, כאמור, אינו מסיג גבול אלא בר רשות, לאור נסיבות המקרה דנן, יש לקבוע כי הנתבע, הינו בר רשות מכללא, כפי שיפורט להלן: לעניין היווצרות רשיון מכללא, הובהר בפסיקה: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין, אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא [ Implied license], שלא היה קיים מלכתחילה". [ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד ל"א [3], 214 - הדגשות שלי א.ג.]. במקרה דנן, הוסכם על ידי הצדדים, כי המבנה נבנה כבר בשנת 1956, כמו כן הגם שזיכרון הדברים משנת 1987 לא הקנה לנתבע זכויות, הרי שהרשימה המצורפת עליו, המונה את הנתבע בין היחידות המועמדות לפינוי, מצביעה על ידיעתם של התובעים על המבנים בשכונה, כולל זה של הנתבע. מאחר והתובעים ידעו על החזקתו של הנתבע במבנה, משך זמן רב ולא נקטו בצעדים כלשהם כנגד החזקה זו, יש להסיק שהתובעים השלימו עם החזקה זו, כך שנוצר רשיון מכללא לנתבע להחזיק במבנה [ראה גם ת.א.מ. 40071/88, נספח ו' לת/2]. אלא, שמדובר ברשות חינם, שכן הנתבע לא שילם דבר לבעלי המקרקעין ביחס למבנה בו החזיק. ולגבי רשות חינם הלכה היא כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסלוקו, עלול להיהפך לבר-רשות, ללא תמורה או בר רשות חינם, ובעל המקרקעין, רשאי לבטל רשות זו בכל עת". [ע"א 30/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א[3], 433]. על כן, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, גם בעת הגשת כתב התביעה, שכן נפסק: "כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינםשאינו לזמן קצוב, מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון להגשת התביעה לסילוק יד, בוודאי מגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה נגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון...". [ע"א 30/77, לעיל]. מאחר והתובעים הודיעו על ביטול הרשיון לפחות על ידי עצם הגשת התביעה בשנת 1998, יש להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. אלא, שבמקרה דנן ראוי שביטול הרשות יותנה בתשלום פיצויים לנתבע. 10. פיצוי הנתבע: הלכה פסוקה היא כי פינוי בעקבות ביטול הרשות, יכול שהיה בתנאים שונים: "באשר אדם נותן לזולתו רשות שימוש בנכס לזמן בלתי מוגבל ותוך ידיעה והסכמה כי הלה ישפר הנכס... הרי אם כעבור זמן הוא מבטל הרשות. מחייב הצדק כי בר הרשות, יפוצה על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות". [ע"א 463/78 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו[4], 403]. וכן מציינת פרופ' נ. זלצמן במאמרה, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב, עמ' 57: "... כאשר מן הנסיבות עולה, כי בהסתמך על הציפיה שיצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפסיבית, השקיע פלוני בנכס, כגון הקים מבנה או נטע נטיעות, אפשר שבית המשפט יתנה את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני על השקעותיו בנכס...". הנתבע, ציין בכתב הגנתו, כי כשבנה את המבנה, שילם לבעל מקצוע כ - 4000$. בחקירתו העיד הנתבע, כי למעשה שילם בלירות ולא בדולרים [עמ' 48 לפרוטוקול שורות 4-1]. מעבר לכך, לא הובאו כל ראיות לשווי ההשקעות שנעשו במקרקעין, כולל עלות בניית המבנה. ביום 11.06.01, מינה בית המשפט מומחה מטעמו להערכת שווי המקרקעין, על אף התנגדות הנתבע, וזאת על מנת לקדם מו"מ בין הצדדים. המו"מ לא קודם והנתבע התנגד לחוות הדעת לאחר הגשתה, לפיכך, קבע בית המשפט בישיבה מיום 4.12.01 שאין עוד מקום להתייחס לחוות הדעת. הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו לעניין גובה השקעותיו במקרקעין. משכך, הרי שעל אף פי שהנתבע מחזיק במקרקעין במשך שנים רבות. בשתיקת הבעלים והגם שלטענתו, השקיע במבנה , והיה ראוי לפצותו על השקעותיו, בהעדר כל ראייה לגובה ההשקעות הנ"ל, אין בידי לפצותו על כך, אלא נותר לי לפצותו על ההוצאות הכרוכות בפינוי המבנה, בסך של 10,000$, כאשר לצורך כך , נעזרתי בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר אגמון. 11. תשלום דמי שימוש: לטענת התובעים על הנתבע לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין 7 שנים עד להגשת התביעה, בסך של 42,000$, ובנוסף 500$ לכל חודש נוסף מיום הגשת התביעה ועד ליום החזרת החזקה במבנה לידי התובעת . סה"כ סכום התביעה הועמד על סך של 156,954 ₪. בסיכומים מתבקשים התובעים מבית המשפט להסתמך על חוות הדעת שהגישו לעניין דמי השימוש, ולקבוע כי על הנתבע לשלם להם סך של 105$ לחודש, מיום 21.4.91 ועד למועד הפינוי בפועל, שהם עד למועד הגשת הסיכומים סך של 13,335$. כאמור, קבעתי כי הנתבע הינו בר רשות במקרקעין, לפיכך התובעים אינם זכאים לדמי שימוש אלא מרגע ביטול הרשיון. על פי מסמך, נספח ט' לת/2, ב 06.12.95, פנו התובעים לנתבע בדרישה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש וכן הצעה להיכנס למו"מ, וכך נכתב: "נדרשת/ם על ידנו בכתב לסלק את ידך/כם מהמקרקעין ולשלם לנו דמי שימוש ראויים... ועד היום לא נענית/ת לדרישותינו ."? מאחר וזו הראיה המוקדמת ביותר לביטול הרשות, יש לקבוע כי התקופה בה התובעת זכאית לדמי שימוש היא החל מ - 06.12.95 ועד ליום הגשת התביעה. לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה, הלכה ידועה זה מכבר, כי עילת התביעה והסעדים המבוקשים מתגבשים עד ליום הגשת התביעה ולא ניתן לתבוע פיצוי בגין נזקים שהתגבשו לאחר מכן. באשר לגובה דמי השימוש, כאמור התובעים הגישו מטעמם חוות דעת לעניין זה, הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו. על פי חוות הדעת [ת/1], דמי השכירות החודשיים הראויים הינם בסך של 105$. אין בידי לקבל חוות דעת זו, שכן בחקירתו, הודה המומחה שלא ביקר במבנה כלל, ובחוות דעתו נעשתה בהסתמך על השטח מסביב ועל תמונות וכך העיד: "ש. ביקרת במקום? ת. ביקרתי בסביבות המקום, אי אפשר היה להכנס ש. אתה לא יודע מתוך הבית מה קורה? ת. לא הייתי בתוך הבית...". [פרוטוקול עמ' 11 שורה 1]. וכן העיד: "ש. אתה לא יודע על בעיות רטיבות, מרצפות שורקות? ת. אמרתי כי הסתמכתי על התמונות ועל שטח ולא הייתי בפנים"? [פרוטוקול עמ' 6, שורות 20-29, הדגשות שלי א.ג.]. מאחר ולא ניתן לסמוך על חוות דעת זו, ובהעדר ראיות אחרות, אין בידי לקבל את התביעה לתשלום דמי שימוש. 12. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבע לסלק ידו מהמבנה הנמצא על מקרקעין הידועים כגוש 6108 חלקה 476 , והמצויים מצפון לרחוב ההלכה בשכונת גבעת עמל ב', בצפון תל-אביב וכן להריסת המבנה. ב. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד לתאריך 09.09.02 וזאת על מנת לאפשר לנתבע להתארגן. ג. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע סך של -.10,000$ , לפי השער היצג ביום מתן פסק הדין. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. אני דוחה את התביעה לתשלום דמי שימוש. ה. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. הריסת מבנהמבנהתל אביב