1. זוהי תביעה לפינויו של דייר מוגן מבית עסק. התובע הינו הבעלים של חנות המצויה בקומת הקרקע בבניין הבנוי ברח' הקישון 55, ת"א הידועה כחלקה 243/1 בגוש7084 (להלן - "החנות" או "המושכר"). 2. הנתבע שכר את החנות בשכירות מוגנת, מהבעלים שקדמו לתובע, על פי חוזה שכירות מיום 10.11.82 (להלן - "החוזה"). מטרת השכירות על פי החוזה הינה "עסק למכירת וייצור בגדים". 3. בתביעה שבכאן, עותר התובע לפינויו של הנתבע מהחנות ולהחזרת החזקה בה לתובע. התביעה נסמכת על שתי עילות פינוי ואלו הן: א. נטישה - שהיא עילת פינוי יציר הפסיקה. ב. שינוי מטרת השכירות - עילה על פי סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן - "החוק"). עילת הנטישה. 4. עילת הנטישה, כידוע לכל, אינה מנויה בסעיף 131 לחוק, אולם, ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נטש את המושכר איבד את הגנת החוק ומן הדין לפנותו. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי בגין נטישה עליו להוכיח שני יסודות מצטברים: האחד, יסוד עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את הדירה. השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלויה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיבה הפיזית [ראה: ע"א 3505,997/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה פ"ד מ"ו (5) 758 עמ' 769]. 5. עוד יש להקדים ולהבהיר כי נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה "...מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" [ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 116]. ויודגש, כי נטל השכנוע לעולם אינו מוסב אל הדייר ובמקרה של ספק בדבר קיומה של נטישה "....ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה נגדו תדחה" [בר אופיר, שם, שם]. כך אמורים הדברים - לעניין נטל השכנוע - באשר לנטישת דירת מגורים וכך יפים המה לגבי בית עסק. [ר' ע"א 554/79 קוטלר נ. מיכקשווילי פ"ד ל"ו (1) 810]. אלא מאי? שלא ראי הקשר הנדרש בין הדייר לבית העסק - שיש בו כדי לשלול נטישה - כראי זה הנדרש בדירת מגורים. כאשר עסקינן בבית עסק אין דורשים מן הדייר שימוש במידה הנדרשת בדירת מגורים ודי לו לדייר בבית עסק אם יוכיח שימוש מעט מזער. "הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. ניהול עסק, אין פירושו שהדייר (בעל העסק) יימצא במקום בקביעות.... אין על הדייר להימצא במושכר המשמש כבית עסק בכל יום ויום, לקבל בו לקוחות או למכור בו סחורה. העובדה שהמשיך לבקר בו ללא הפסק - כל אלה אינם מצביעים על נטישה" (בר אופיר, שם עמ' 124/ה'). נבחן אפוא, על רקע הלכות אלו האם השכיל התובע, בנידון דידן, להרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח קיומה של עילת הנטישה. 6. לגרסת התובע, למן שנת 2000 עזב הנתבע את החנות לחלוטין ומיני אז הוא אינו משתמש בה לצרכי העסק. לדבריו, החנות נעולה כל העת על מנעול ובריח ואין נעשה בה שימוש כלל ועיקר. לטענתו, הנתבע מנהל עסק עצמאי אחר תחת השם "שיריוניות פלדלת", למכירה והתקנת דלתות (להלן- "העסק הנוסף") וחדל מלנהל בחנות עסק למכירה וייצור בגדים. בנסיבות אלה משנטש הנתבע את החנות וזו אינה משמשת עוד למטרת השכירות - כך לתובע - איבד הנתבע את הגנת החוק ומן הדין להורות על פינויו. מנגד, טען הנתבע כי לא היו הדברים מעולם, לדבריו הוא מעולם לא עזב את המושכר וכל העת הוא עושה בו שימוש למטרת השכירות, כמתחייב מהוראות החוזה. לדבריו, הגם שבשנים האחרונות הפעילות העסקית בחנות קטנה עד למאוד, עקב המצב הכלכלי בו שרוי המשק זה מספר שנים, הוא הפעיל ועודנו מפעיל בחנות עסק למכירת בגדים - מספר שעות לא מבוטל בשבוע. לטענתו, בשל המצב הכלכלי כאמור הוא נאלץ להיכנס לפעילות עסקית נוספת במקביל לזו שהוא מנהל בחנות. הנתבע שלל נחרצות את טענת התובע כי החנות ננטשה וכי אין הוא מפעיל בה עסק של מכירת בגדים. ייאמר כבר מבראשית, כי לא שוכנעתי כלל ועיקר כי נתקיימה בנידון דידן נטישה של החנות, על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה לעניין זה. לא זו בלבד שלא הוכח שהנתבע עזב את החנות בלא כוונה לשוב אליה עוד, אלא שאף לא שוכנעתי כי נתקיים היסוד העובדתי פיזי, כי הנתבע עזב את החנות לחלוטין בשלב כלשהו. 7. להוכחת עובדת הנטישה סמך התובע יתדותיו על עדות אחיו מר יוסף חמרה כפי שבא לידי ביטוי בתצהיר העדות הראשית מטעמו (ת/1) כמו גם על תעודות עובד ציבור בדבר היקף צריכת החשמל (ת/2), השימוש שנעשה בטלפון במושכר (נ/3) ודוחות רווח והפסד של העסק לשנים הרלוונטיות (נ/8). בסיכומי טענותיה טענה ב"כ התובע כי יש בראיות אלה כדי להצביע על נטישת החנות ועל העדר פעילות עסקית בה ומן הדין להורות על פינויו הימנה. כאמור, לא מצאתי כי הוכח כזאת. העדויות. 8. העדות היחידה מטעם התובע להוכחת עובדת הנטישה הינה של אחי התובע אשר העיד כי הנתבע נטש לחלוטין את החנות וזו סגורה ומסוגרת זה שנים (ראה סעיף 4 לת/1). לדבריו הנתבע לא פתח את החנות זה כמה שנים "....הכל חלוד שם, גם החלונות והמנעולים" (עמ' 4 שורה 6 לפרוטוקול). הגם שייתכן שהנתבע פותח העסק "לרבע שעה וסוגר בחזרה" אך ככלל אין בחנות כל פעילות עסקית. לא קיבלתי את עדות אחי התובע כמשקפת נאמנה את העובדות לאשורן. לבד מהעובדה כי עד זה בעל אינטרס מובהק בתוצאת המשפט בהיותו אחי התובע ושותפו בבעלות בבניין (עמ' 1 שורה 6 לפרוטוקול) מצאתי כי עדותו נסתרת מינה וביה מהעדויות האובייקטיביות של עדי ההגנה. מתצהירו של עה/1 מר סיעתי אברהם - מבעליו של בניין השוכן מול החנות - עולה כי במהלך כל השנים, לרבות השנים הרלוונטיות לכתב התביעה, הוא ראה את הנתבע בחנות לפחות פעמיים בשבוע (סעיף 6 לנ/3). בחקירתו הנגדית עמד עה/1 על דעתו כי קיימת פעילות עסקית רצופה בחנות וזו לא ננטשה מעולם. לשאלת ב"כ התובע כי למן שנת 2000 אין מכירות בחנות השיב הלה - "אני קניתי בעסק הזה בעצמי לפני 8 חודשים או 9 חודשים קניתי ממנו בגדים לילדה. לפני כן קניתי בהיקף גדול יותר. אני לא מנהל את הספרים שלו". ובהמשך: "לאחרונה ראיתי אותו לפני חודש. אני רואה אותו פעם - פעמיים בשבוע... ישבתי אצלו לפני כחודש וחצי. לפני שנתיים בכלל היינו בקשר חזק והייתי יושב אצלו בחנות" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 04.07.04). כך גם העיד עה/3 מר ישראל אדמון - אשר לו עסק משפחתי ברח' הקישון 61 המצוי בסמוך למושכר - "העסק לא היה סגור רצוף כי הייתי פוגש את הנתבע .... הייתי פוגש אותו אצלו בחנות, אם הייתי עובר בסמוך לחנות....." אני אומר חד משמעית שהעסק פעיל. יש בגדים, יש קולבים, אם יש סחורה העסק פעיל. אין קירות ריקים" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 04.07.04). העולה לנו מעדויות אלה - כמו גם מעדותו של עה/2 מר דיין יעקב - כי הנתבע לא עזב את המושכר לחלוטין ולא חדל מלנהל בחנות עסק של מכירת בגדים לפחות פעמיים בשבוע. הצד השווה לעדותם של עדי ההגנה הוא כי הנתבע המשיך לבקר בחנות ללא הפסק ושהה בו שעות לא מעטות מידי שבוע הגם שהיקף השימוש היה מועט. אין, אפוא, שחר לטענת אחי התובע כאילו החנות הייתה סגורה ברציפות מזה שנים ללא כל פעילות. 9. בסיכומי טענותיה טענה ב"כ התובע כי אל לו לביהמ"ש ליתן אימון בשלשת עדי ההגנה מן הטעם שאלה מקורבים לנתבע "אשר כולם דקלמו במקהלה אחידה את הטיעון הבלתי סביר בעליל לפיו הנתבע המשיך בעסקו בחנות כבימים ימימה" (עמ' 3 לסיכומים). לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית דבר, אף לא אחד מעדי ההגנה העיד כי הנתבע ממשיך בעסקו כ"בימים ימימה". ההיפך הוא הנכון. לדברי הכל הפעילות שעושה הנתבע בחנות בשנים האחרונות איננה אותה פעילות עסקית שעשה בה בעבר ברם הצד השווה בעדותם הוא כי הנתבע המשיך להשתמש בחנות בלא הפסק, פעם פעמיים בשבוע. במצב דברים זה אין מקום לתמיהת ב"כ התובע הכיצד קיימת פעילות עסקית בחנות בהעדר הכנסות ו/או בהעדר צריכת חשמל (שעוד ידובר באלה בהמשך). שנית, לא מקובלת עלי לחלוטין הטענה המשתמעת מדברי ב"כ התובע כי שלשת עדי ההגנה חברו יחדיו להעיד עדות שאינה אמת בבית המשפט. אין המדובר "במקורבים" לנתבע כטענת ב"כ התובע אלא באנשים מן היישוב, אנשי מסחר, שעסקיהם מצויים בסמוך לחנות. לא מצאתי טעם וסיבה מדוע לא ליתן אמון בעדותם של אלה, בהיות עדותם אובייקטיבית נטולת אינטרס בתוצאת המשפט. 10. חיזוק של ממש לגרסת הנתבע מוצא אני בהימנעותו הבלתי מוסברת של מר ברק גברא - העובד בעסק הצמוד לחנות הידועה בשם אבנרס קולקשיין בע"מ (להלן - "אבנרס") - להתייצב להחקר על תצהירו מיום 11.05.03. עד זה אמור היה להעיד מטעם התובע במטרה להזים עדותם של עדי ההגנה אשר העידו על פעילות ממשית המתקיימת בחנות באופן השולל נטישה. למרבה הפליאה, מר ברק סירב - משום מה - להתייצב למתן עדות הגם שביהמ"ש נעתר לבקשת ב"כ התובע לדחות הדיון למועד אחר, ובלבד שעדותו תשמע. העובדה שב"כ התובע ויתרה על עדותו הגם שזו העדות האובייקטיבית היחידה שהיה בה כדי להזים עדות עדי ההגנה - אומרת דרשני. טענת ב"כ התובע בסיכומיה כאילו מר ברק נמנע מלהתייצב בביהמ"ש עקב איומים שהופעלו עליו - אין לה כל בסיס בחומר הראיות וטוב היה לו לא הושמעה כלל. יתר על כן, החוקר הפרטי שאת שירותיו שכר התובע, הגיש דו"ח חקירה (נספח ג' לת/1) המתייחס אך לעסק הנוסף של הנתבע. לו כנה הייתה טענת התובע כי החנות אינה פעילה כלל זה שנים, נבצר ממני הבן מדוע לא הטיל התובע על אותו חוקר פרטי את המלאכה להוכחת הנטישה הנטענת?! זאת ועוד זאת, אני תמה מדוע נמנע התובע מלהביא לעדות מי מדיירי הבית ו/או מי מהסוחרים להם עסקים סמוכים לחנות - על מנת לאשש טענתו בדבר היות החנות סגורה ומסוגרת זה שנים?! מהתמיהות והתהיות האמורות עולה המסקנה כי גרסת הנתבע בדבר שימוש רציף בחנות - אם כי מוגבל - לא נסתרה כל עיקר ומכל מקום לא ראיתי מדוע יש להעדיף עדותו היחידה הבלתי אובייקטיבית של אחי התובע, על פני עדותם של עדי ההגנה. במיוחד אמורים הדברים לנוכח ההלכה הנודעת מימים ימימה "......שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" [רע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595, 602]. 11. היוצא לנו מהאמור והמקובץ עד כה הוא כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע עזב פיזית את המושכר לתקופה כלשהי וכי חדל להשתמש בו. בהעדר הוכחה כאמור דין טענת התובע בדבר נטישה - להדחות. התמונות וקלטת הוידיאו. 12. לא ייחסתי משקל ראייתי כל שהוא לתמונות וקלטת הוידאו אשר הוגשו על ידי התובע להוכחת הנטישה. לתצהירו, צירף אחי התובע תמונות (נספח ו' לת/1) אשר צולמו לדבריו במהלך חודשים יולי - ספטמבר שנת 2002, כמו גם קלטת וידאו (נספח י') בהן תועדה החנות כשהיא מוגפת וסגורה על מנעול ובריח. לטענת ב"כ התובע יש באלה כדי להוכיח כי החנות ננטשה. כאמור, לא מצאתי כזאת. הגם שמהתמונות נחזה כי החנות מוגפת ונעולה על מנעול ובריח, לא הוכח באיזה ימים בשבוע ובאילו שעות צולמו תמונות אלה. בהחלט ייתכן - בהעדר ראייה לסתור - כי התמונות צולמו בימי שישי או שבת ובשעות שהחנויות כולן סגורות ואין עושים בהן פעילות כלשהי. עיון מדוקדק בתמונות מלמד, כי מתוך 15 תמונות בהן תועדה החנות סגורה, ב- 10 מהן נצפתה אף החנות הצמודה לה ("אבנרס")מוגפת ונעולה. ממצא זה אומר דרשני לנוכח עדות אחי התובע כי "החנות של אבנר קולקשיין פתוחה כל יום משעה 10:00 ועד 18:00 בערב" (עמ' 4 שורה 7 לפרוטוקול מיום 22.2.04). ועתה ממה נפשך, אם אמת בפי עת/1 כי עסקו של "אבנרס" פתוחה משך כל ימות השבוע מבוקר עד ערב - הכיצד זה נצפתה חנות זו סגורה ב-10 תמונות מתוך 15 התמונות שצולמו. אין זאת, כי התמונות צולמו בימים ו/או בשעות בהן אף שאר החנויות סגורות. כך גם אמורים הדברים באשר לקלטת הוידיאו אשר צולמה - לטענת עת/1 - במהלך חודש ימים בשנת 2003. מתוך 22 הימים בהם תיעד אחי התובע את החנות (להוציא ימי שישי ושבת) ב-14 מהם נצפתה אף החנות של אברנ'ס סגורה. בהעדר הסבר מניח את הדעת לכך שאף החנות הצמודה סגורה, ניתן להסיק כי התמונות כמו גם קלטת הוידיאו צולמו בימים ו/או בשעות בהן לא מתקיימת פעילות עסקית ברוב החנויות באזור. לא מצאתי,אפוא, כי יש בתמונות /או בקלטת הוידיאו כדי להוכיח נטישה. העדר צריכת חשמל והכנסות. 13. בסיכומיה טענה ב"כ התובע כי העובדות המוכחות בדבר העדר צריכת חשמל והעדר הכנסות מלמדות כמאה עדים על העדר פעילות עסקית בחנות משך שנים, מה שמצביע על נטישת החנות. אכן, מתעודת עובד ציבור ת/2 עולה כי למן חודש אוקטובר 2001 ועד לחודש אוקטובר 2003 לא הייתה צריכת חשמל בחנות. כך גם אמורים הדברים באשר להכנסות העסק. ממוצג נ/8 ונ/9 עולה כי בשנת 2001 לא הייתה לנתבע הכנסה כלשהי מהחנות. חרף הממצאים האמורים, לא שוכנעתי כי יש באלה כדי להצביע על נטישת פיזית של החנות להבדיל מהעדר פעילות עסקית ענפה ויום יומית בה. 14. מעדותו של הנתבע - בה נתתי אימון בהעדר ראייה לסתור - עולה כי למן שנת 1996 חדל לייצר בגדים בחנות (תפירה וגזירה) הואיל והעירייה אסרה עליו לעשות כך ומיני אז מנהל הוא בחנות עסק של מכירת בגדים בלבד. בשל המצב הכלכלי הקשה אשר פקד את המשק כולו למן שנת 2000 ואילך, הוא נאלץ לנהל עסק עצמאי נוסף למתן שירותי תיקון דלתות פלדלת ו/או מכירתן. לדבריו, הוא מתפרנס חליפות ובמקביל ממכירת בגדים ובעסק הנוסף הואיל ואין באחד מהם כדי לפרנס אותו ואת משפחתו. "אם יש לי עבודה בפלדלת אז אני הולך להתקנות או לתיקון בעניין הפלדלת אם לא אני בא לחנות. או שאני מוכר בחנות או שאני מקבל הזמנה טלפונית" (שם עמ' 6 לפרוטוקול מיום 04.07.04). באשר להעדר צריכת החשמל למן אוקטובר 2001 העיד הנתבע כי הוא אינו צריך להדליק אור לנוכח העובדה כי אינו מייצר בחנות בגדים ולצורך שימוש בחנות לצרכי מכירה "יש מספיק אור יום...." לנוכח הויטרינה המצויה בחזית החנות. (שם עמ' 7). אכן, מעדות זו ניתן לקבוע כי המושכר אינו משמש "כמקום ייצור ומכירת בגדים" במידה שהייתה בעבר זאת לנוכח הירידה החדה בהכנסות ממכירת בגדים למן שנת 2000 (ראה מוצג נ/8ג') אך בשום אופן ופנים לא ניתן לומר כי יש בממצאים האמורים כדי ללמד על נטישה לחלוטין של העסק - כטענת ב"כ התובע בסיכומיה. אין אני מוצא כל פסול בכך שהנתבע תר אחר עסק נוסף על מנת לפרנס אותו ואת בני ביתו בהעדר הכנסה מספקת ממכירה בחנות כך שהפעילות העסקית בה צומצמה עד למאוד, שהרי "אין הגבלה למספר העסקים שיכולים להיות לאדם..... כל שדורשים מן הדייר, כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו.... ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום, אין לדקדק איתו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו" [ר' בר אופיר, שם, עמ' 124/ה]. הנה כי כן, לא היקף ההכנסות מן העסק הוא הקובע אם הייתה נטישה אם לאו ואף לא מידת השימוש היא הקובעת. כל שצריך הדייר להראות על מנת שתעמוד לו הגנה מפני פינוי הוא ".....זיקה מתמשכת אל הקרקע, אף אם ביטויה בשימוש מועט או מוגבל...." [ע"א 977/91 נוסייבה, שם, עמ' 770]. מששוכנעתי כי הנתבע המשיך כל העת לפקוד את החנות פעם פעמיים בשבוע ומשלא הוכח - אף לא לכאורה - כי הוא נטש המושכר לתקופה ממושכת ורציפה אין בהעדר צריכת חשמל כמו גם בהעדר הכנסות לשנת המס 2001 כדי ללמד על נטישת המושכר באופן אשר יצביע על נטישה. 15. מסקנתי מהאמור והמקובץ לעיל היא כי לא הוכחה עילת הנטישה ומן הדין לדחותה - וכך אני אומנם מורה. אי קיום תנאי השכירות - עילה על פי סע' 131 (2) לחוק. 16. הטענה החילופית שבפי התובע המקנה לו - לטענתו - עילה לפינויו של המבקש מהחנות היא שינוי מטרת השכירות מעסק של "מכירה וייצור בגדים" לאחסנת חפצים שונים - בניגוד להוראות הסכם השכירות האוסרת מפורשות שינוי המטרה שלשמה הושכרה. לא מצאתי ממש בטענה זו. על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי הקבועה בסעיף 131 (2) לחוק עליו להוכיח שלשה תנאים מצטברים: א) קיומו של תנאי מפורש בחוזה השכירות ב) תנאי זה הופר על ידי הדייר ג) תנאי השכירות מעניקים לבעל הבית הזכות לתבוע פינוי בגין הפרה זו. הגם שבנידון דידן קיימת הוראה מפורשת האוסרת שינוי במטרת השכירות ו/אף כי קיימת הוראה המעניקה לתובע זכות פינוי בגין הפרתה, לא מצאתי כי הוכח - אף לא לכאורה - שינוי במטרת השכירות. 17. לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בסיכומי בא כוח התובע כי "מאחר ובענייננו אין מחלוקת שהנתבע שינה את מטרת השכירות.... אז הפרה זו מקנה לתובעת (צ.ל. "לתובע" - ח.ט.) עילת פינוי חוזית" (סעיף 5 לסיכומים). אני תמה, על סמך מה קובעת ב"כ התובע - נחרצות - כי אין מחלוקת שהנתבע שינה את מטרת השכירות כאשר אין כל בסיס לאמירה זו בחומר הראיות. האומנם די בציטוט סעיף 8 לכתב התביעה (בשינויים קלים) - אשר הוכחש ע"י הנתבע בכתב ההגנה - כדי להוכיח הטענה בדבר שינוי במטרת השכירות בלא שהונחה תשתית ראייתית כלשהי לביסוסה? תמהני! לא זו אף זו, בחומר הראיות קיימת תשתית עובדתית הסותרת את המסקנה בדבר הפיכת החנות "למחסן" - בניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיה. מהתמונות המראות את פנים החנות (נספח 7 לנ/6) נראה בעליל כי קיימים בה אך פרטי לבוש המסודרים באופן מופתי, השוללים קיומו של מחסן גרידא. יתר על כן, נוכחותו הפיזית של הנתבע בחנות, הדוחות השנתיים אשר הוגשו ע"י הנתבע שנה אחר שנה לשלטונות המס (נ/8) כמו גם אי ניתוק זרם החשמל למושכר - כל אלה יש בהם כדי לשלול הפיכתה של החנות ל"מחסן". 18. משלא השכיל התובע להוכיח - אף לא לכאורה - כי הנתבע שינה את מטרת השכירות, דין עתירתו לפינוי הנתבעת בגין עילה חוזית - אף היא להדחות. התוצאה. 19. נמצא מהאמור והמקובץ לעיל כי התובע לא השכיל להוכיח קיומה של עילת פינוי כלשהי כך שדין התביעה להדחות וכך אני אומנם מורה. אני מחייב התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים - בדואר. ניתן היום ט' בכסלו, תשס"ה (22 בנובמבר 2004), בלשכתי, בהעדר הצדדים טובי חיים - שופט נטישת המושכר