1. בשלוש התביעות שבפנינו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את קצבת הפרישה שלו אשר לא שולמה לו במועדה, בצירוף פיצוי הלנת קצבה. 2. הנתבעת הגישה כתבי הגנה ובהן טענה טענות כנגד סכומי התביעה (גם בשל טענת קיזוז) וכנגד פסיקת פיצוי הלנה. 3. בעת תחילת ההתדיינות התעורר ספק בענין הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות, עקב העובדה שהתובע כיהן, בחלק מתקופת עבודתו, כממלא מקום ראש המועצה הנתבעת. בסופו של דבר הוחלט כי התובענות הן בסמכות העניינית של בית הדין. 4. באי כחם של הצדדים הגיעו להסכמות, בין השאר, בעניינים הבאים: א. אם הנתבעת לא תגיש הודעה שבה היא תנמק מדוע היא ממשיכה לטעון לקיזוז - היא תיראה כמוותרת על טענת הקיזוז (הודעה כאמור לא הוגשה, כך שהנתבעת אכן נראית כמוותרת על טענת הקיזוז). ב. אם הנתבעת לא תגיש הודעה שבה היא תסביר מדוע היא חולקת על סכומי הקרן של התביעות - היא תיראה כמודה בסכומים אלה (הודעה כאמור לא הוגשה, כך שהנתבעת אכן נראית כמודה בסכומי הקרן של התביעות). ג. במקרה שלא יוגשו הודעות כאמור בס"ק א' ו-ב' לעיל (אשר אכן לא הוגשו) - המחלוקת תישאר רק בענין פיצוי ההלנה. לענין זה - יינתן פסק הדין לאחר שיוגשו סיכומים בכתב. ד. התובע קיבל סכומים שונים במועדים מסויימים ואם התובע לא יביא מסמך של הנתבעת המאשר את טענתו שתשלומים אלה היו על חשבון חודשים אחרים שהקצבאות בגינם אינן כלולות בתובענות - ייחשבו הסכומים כמשולמים על חשבון החודשים שכלולים בתובענות (התובע לא הביא מסמך כזה, כך שאנו מחשיבים את הסכומים ששולמו כסכומים ששולמו על חשבון הקצבאות לחודשים הרלוונטים לתובענות שבפנינו). 5. הצדדים אכן הגישו סיכומים. לאחר מכן, הגישה מדינת ישראל הודעה על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה והצדדים קיבלו הזדמנות לטעון לענין זה (ב"כ התובע ניצל את ההזדמנות האמורה). העובדות הרלוונטיות לפסיקת בענין פיצוי ההלנה 6. בחודש ספטמבר 1971, החל התובע לעבוד כמורה - עובד מדינה - בבית הספר היסודי בעין מאהל. שכרו שולם לו מאוצר המדינה. 7. התובע המשיך בעבודה האמורה עד ליום 17/12/92, עת החל לכהן כממלא מקום ראש המועצה של הנתבעת. 8. ביום 28/11/93, יצא התובע לפנסיה מוקדמת והחל לקבל קצבת פרישה. קצבת הפרישה של התובע מורכבת מהמגיע לו לאחר שתקופת שירותו כעובד מדינה צורפה אל תקופת כהונתו כעובד הנתבעת. 9. קצבתו של התובע משולמת מקופת הנתבעת, אלא שהנתבעת מממנת על חשבונהּ רק 7.5% מעלות הקצבה. יתרת העלות (92.5%) משולמת לנתבעת מאוצר המדינה. הנתבעת אמורה להשתמש בסכום המתקבל מאוצר המדינה בעבור התובע - לשם תשלום קצבתו של התובע, לצרף את חלקה של הנתבעת ולשלם לתובע את קצבתו מדי חודש. 10. מצבה הכלכלי של הנתבעת - קשה. הנתבעת אינה עומדת בהתחייבויותיה לעובדיה ולספקיה. נושיה החלו לפעול נגדה בהליכי הוצאה לפועל ובשל כך הוטלו עיקולים שונים על זכויותיה. 11. ביום 5/5/02 הגיש התובע תביעה בבית דין זה (ד"מ 1526/02) כנגד הנתבעת בענין אי-תשלומן במועד של הקצבאות שהוא היה אמור לקבל בעד החודשים שמינואר ועד אפריל 2002. התביעה הסתיימה בפסק דין (מיום 7/5/02) שאישר הסכם פשרה בין הצדדים. 12. התובענות שבפנינו הוגשו ביום 15/8/02 (עב' 1908/02), ביום 17/10/02 (עב' 2149/02) וביום 17/12/02 (עב' 2453/02). סכומי הקרן שמופיעים בכתבי התביעה (אשר - על פי ההסכם הדיוני - אינם שנויים במחלוקת), הם אלה: א. קצבה לחודש אפריל 2002 - סך של 10,146.52 ₪. ב. קצבה לחודש מאי 2002 - סך של 10,146.52 ₪. ג. קצבה לחודש יוני 2002 - סך של 10,146.52 ₪. ד. קצבה לחודש יולי 2002 - סך של 10,146.52 ₪. ה. קצבה לחודש אוגוסט 2002 - סך של 10,147.52 ₪. ו. קצבה לחודש ספטמבר 2002 - סך של 10,147.52 ₪. ז. קצבה לחודש אוקטובר 2002 - סך של 10,147.52 ₪. ח. קצבה לחודש נובמבר 2002 - סך של 10,147.52 ₪. בחינת תלושי המשכורת שצורפו לכתבי התביעה, מעלה כי מדובר בסכומים נטו. 13. על חשבון הסכומים המגיעים לתובע בגין החודשים הנדונים בתובענות שבפנינו, שילמה הנתבעת לתובע את סכומי הנטו הבאים: א. סך של 12,000 ₪, ביום 12/12/02. ב. סך של 9,000 ₪, ביום 9/3/03. ג. סך של 8,134 ₪, ביום 13/10/03 (לאחר ההסדר הדיוני בין הצדדים עליו דובר לעיל). פיצוי הלנת קצבת פרישה 16. קצבת פרישה שלא שולמה במועד שנקבע לכך, כלומר - עם תום החודש שבעדו היא משתלמת (כאמור בסעיף 16(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שייקרא להלן: "החוק"), הופכת ל"קצבה מולנת" אם היא לא שולמה עד היום התשיעי שלאחר מכן (ראו הגדרת "קצבה מולנת" בסעיף 16(א) לחוק והגדרת "היום הקובע" בסעיף 1 לחוק). על פי סעיף 16(ג) לחוק, על קצבה מולנת יש להוסיף פיצוי הלנת קצבה שיחושב כפיצוי הלנת שכר לפי סעיף 17 לחוק (כלומר - שיעור של 5% לשבוע האיחור הראשון ושיעור של 10% לכל שבוע (או חלק משבוע) נוסף). 17. את פיצוי ההלנה ניתן להפחית (או אף לבטל) על פי האמור בסעיף 18 לחוק, שם נאמר: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.". 18. בעבר נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה הכלל שקשיים כלכליים של המעביד אינם נחשבים כנסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, שכן על המעביד לדאוג לכלכל את ענייניו באופן כזה שהוא יוכל לשלם את שכר עובדיו ואת קצבת הפרישה של עובדיו לשעבר. (ראו בענין זה, בין השאר, את דב"ע מח/1-1 אגברייה ואח' - עיריית אום אל פחם, פד"ע כ 136). אולם, בשנים האחרונות ניכר שינוי מגמה בהלכה הפסוקה. מתברר כי יש מקרים שניתן לראות גם במצב כלכלי קשה - לרבות מצב כלכלי קשה הנובע מבעיות תקציביות של גופים מתוקצבים, כנסיבה המאפשרת לבית הדין להפעיל את סמכותו לפי סעיף 18 לחוק. מכל מקום, נקבע בהלכה הפסוקה כי שיקול הדעת של בית הדין לעבודה בשקילת הפעלת הסמכות לפי סעיף 18 לחוק - הוא שיקול דעת נרחב. ראו בענין זה, בין השאר, את האמור בע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות - מימון (לא פורסם): "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה. ... בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. אכן, טרם מצאנו פסק דין של בית הדין הארצי שבו נאמר במפורש כי מצב כלכלי קשה של המעביד, לכשעצמו, יכול לשמש עילה להפחתת פיצוי ההלנה, אך למקרא ההלכה הפסוקה מתברר כי בפועל - מתחשב בית הדין הארצי גם במצב הכלכלי הקשה. כפי שראינו בע"ע 300029/98 הנ"ל - באותה נשימה שבה הזכיר בית הדין הארצי לעבודה את הפסיקה על כך שמצב כלכלי קשה אינו בגדר נסיבה שאין למעביד שליטה עליה, ציין בית הדין הארצי כי בית הדין לעבודה אינו חותמת גומי ויש לו שיקול דעת שעליו להפעילו. באופן דומה ניתן להבין את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1242/04 עיריית לוד - דהן ואח' (טרם פורסם, פס"ד מיום 9/9/04), שבו קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של המעבידה על חיובה בפיצוי הלנה (מופחת) והפחית עוד יותר את שיעור פיצוי ההלנה (תוך התניית תנאי של מועד תשלום), כאשר מפסק הדין מתברר כי עילת ההפחתה היתה נעוצה במצבה הכלכלי הקשה של המעבידה, וכשבית הדין הארצי לעבודה הביע את תקוותו שהפחתת פיצוי ההלנה יסייע להגשמת תוכנית ההבראה של המעבידה. 19. בע"ע 1242/04 הנ"ל נאמרו דברים היפים גם לענייננו, וראוי לצטטם כאן: "בראשית הימים נאמר במקורותינו: 'לֹא-תַעֲשׂק אֶת-רעך ולֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעלַּת שׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר' (ויקרא, פרק יט פסוק יג). לא נס ליחה של זכות יסודית זו של העובד לתשלום שכרו במועדו ובמלואו, בהיותה נמנית על זכויות היסוד המוגנות במשפט העבודה. בחוק הגנת השכר ניתן ביטוי מובהק לחובת תשלום שכרו של העובד תוך קביעת פיצוי הלנת שכר, כאמצעי להבטחתו. בסעיף 17 לחוק נקבעה הסנקציה החמורה של שיעורי הפיצוי שישולמו, ולצידה בסעיף 18 לחוק הנסיבות המצדיקות הפחתת הפיצוי. ... זה אך לאחרונה, עמד בית דין זה על התופעה המדאיגה של הלנת שכר מתמשכת לעובדים במגזר הציבורי, תופעה שהפכה ל"מכת מדינה" וכך אמרנו בפרשת מרכז השלטון המקומי: 'לפנינו פרשו הצדדים ונציגיהם מחדל לאומי שתוצאתו פשיטת רגל של השלטון המקומי במדינת ישראל תוך חריגות ניכרות מתקציב המדינה. על רקע זה נוצרה רעה חולה של הלנת שכר מתמשכת של אלפי עובדים ברשויות המקומיות, אותה יש לעקור מן השורש. אכן נוכחנו לדעת שכל הגורמים לעניין מסכימים שאין להעניש את העובדים בגין מחדלים אלה. אולם, הלכה למעשה, בסופו של יום, העובדים הם בלבד אלה הנושאים על כתפיהם הדלות, תרתי משמע, את מחירו של המחדל'. (סק 1013/04 מרכז השלטון המקומי בישראל - הסתדרות העובדים החדשה ואח', ניתן ביום 2.9.04). תופעה מצערת זו נגולה לפני בית הדין האזורי ולפנינו גם בפרשה זו. עם זאת, ומשנמצא האור בקצה המנהרה, בתכנית ההבראה שהתגבשה ובהסכם הקיבוצי לו שותפים העיריה והעובדים, רואים אנו לנכון לסייע בידם של הצדדים להגשימה הלכה ולמעשה.".   בחינת עניינו של התובע לאור הדין וההלכה הפסוקה 20. בעניינו של התובע שבפנינו יש צדדים דומים לעניינים שנדונו בהלכה הפסוקה שהוזכרה לעיל, ויש גם צדדים שונים. הדמיון הוא בכך שגם התובע - לרוע מזלו - סמוך על שולחנה של הנתבעת שהיא רשות מקומית הנתונה בקשיים תקציביים ניכרים, שהיו בין הגורמים להלנת קצבתו. השוני הוא בכל אלה - א. התובע כבר אינו עובד, אלא פנסיונר. בשל כך, כח המיקוח שלו קטן יותר. אין הוא יכול להשתתף בפעולות ארגוניות של ארגון העובדים במטרה להפעיל לחץ ארגוני על הנתבעת ולהביא לתשלום קצבתו. אין גם ועד עובדים שמגן על זכויותיו. על כן, נראה לנו שהוא זקוק להגנת בית הדין, יותר מאשר עובדי הנתבעת. ב. כפי שצויין בסעיף 9 לעיל, עלות מרבית קצבתו של התובע (92.5%) אינה מוטלת על חשבונה של הנתבעת. הנתבעת מקבלת לשם כך מימון מיוחד מאוצר המדינה. בנסיבות אלה - יש לראות את הלנת קצבת הפרישה שלו, בחומרה יתרה, יותר מאשר הלנת שכרם או קצבתם של עובדים שהנתבעת אמורה לשלם להם מתקציבהּ העצמי. ג. כפי שנפסק בע"ע 300029/98 יש לתת משקל גם לתום לבו של המעביד. בכל הנוגע לאי-תשלום קצבתו של התובע, אין אנו יכולים לראות את הנתבעת כתמת לב, באשר לפחות בעת תחילת ההתדיינות בתובענות שבפנינו, הנתבעת לא טענה שהיא הלינה את קצבתו של התובע בשל כך שנקלעה לקשיים כלכליים, אלא טענה שונות כנגד עצם זכאותו של התובע (כך יש לראות את הטענה שסכומי התביעה שלו "מנופחים", אף שהתביעה נעשתה במדוייק לפי תלושי המשכורת; כך אף יש לראות את הטענה בענין הקיזוז, אף שהחוב הנטען לנתבעת לא היה של התובע אלא של מי מבני משפחתו). 21. אשר על כן, אנו סבורים כי אנו מוסמכים להפעיל את סמכותנו על פי סעיף 18 לחוק ולהפחית את פיצוי ההלנה, אלא שבעת הפעלת שיקול הדעת בענין זה, אנו נביא בחשבון את דעתנו על המיוחד שבעניינו של התובע, וניתן לכך משקל בעת פסיקת פיצוי ההלנה. 22. נעיר כי קראנו את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לתיק על ידי פרקליטות מחוז הצפון, כביכול על פי החלטה שניתנה (אף שלא מצאנו החלטה מעין זו). עמדה זו של היועץ המשפטי לממשלה (שעל פיה יש להפחית את פיצוי ההלנה לעתים עד לשיעור של ריבית והפרשי הצמדה בלבד), אינה תואמת (לדעתנו) באופן מספיק את ההלכה הפסוקה ואת הדין. פסיקת פיצוי הלנת קצבה 23. על יסוד האמור לעיל, דעתנו היא שיש להפחית את פיצוי הלנת הקצבה של התובע, באופן שיפורט להלן. 24. בענין הקצבה לחודש אפריל 2002, אין אנו פוסקים כל פיצוי הלנה, וזאת מאחר שהקצבה לחודש זה נדונה כבר בתיק ד"מ 1526/02, כאמור בסעיף 11 לעיל. 25. סכומי הנטו של הקצבה שהתובע היה זכאי לה לחודשים שממאי ועד נובמבר 2002, מגיעים לסך כולל של 71,029.64 ₪. מתוך סכום זה קיבל התובע, על פי הידוע לנו, סך נטו של 29,134 ₪ (בחודש דצמבר 2002, בחודש מרץ 2003 ובחודש אוקטובר 2003). הסכום ששולם לתובע מכסה את סכומי הקרן של קצבאות החודשים מאי ויוני 2002 ועוד שיעור של כ-87% מקצבת חודש יולי 2002. אילו היינו מצרפים לסכומים ששולמו (בימים 12/12/02, 9/3/03 ו-13/10/03) פיצוי הלנה מלא על הקצבה לפי מועדי התשלום, היה הסכום של פיצוי ההלנה רק על הסכום ששולם, מגיע לסך כ-111,375 ₪ (ברוטו). 26. בהתחשב בשיקולים שפירטנו לעיל, אנו סבורים שעל הסכומים ששולמו לתובע באיחור (בימים 12/12/02, 8/3/03 ו-13/10/03) נכון לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנת קצבה מופחת. אנו מעמידים את פיצוי ההלנה על סכומים אלה, על הסך 15,000 ₪ נטו וקובעים כי סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/05 אם הוא לא ישולם לפני כן. 27. יתרת סכום הקרן של הקצבה, לחודשים שעד נובמבר 2002, אשר על פי הידוע לנו טרם שולמה לתובע - היא בסך 41,895.64 ₪ נטו. בענין יתרה זו אנו פוסקים כאמור להלן: א. על הלנת יתרת קצבת התובע (לתקופה שעד נובמבר 2002) עד ליום 15/1/05 - תצא הנתבעת ידי חובת פיצוי ההלנה אם תשלם לתובע פיצוי הלנה בסך 25,000 ₪ נטו. ב. בנוסף לסכום פיצוי ההלנה האמור בס"ק א' לעיל, הרי שלכל סכום קרן של יתרת הקצבה אשר לא ישולם לתובע עד ליום 15/1/05, יתווסף פיצוי הלנה מלא לפי סעיף 17(א)(1) לחוק, והוא יחושב על התקופה שמיום 16/1/05 ועד התשלום בפועל. 28. ייתכן שבמועד כלשהו לאחר יום 13/10/03 - שילמה הנתבעת לתובע סכומים נוספים על חשבון היתרה המגיעה לו. אם אכן שולמו סכומים נוספים, אנו מורים שהסכום האמור בסעיף 27א' לעיל יופחת כאמור להלן: מהסכום האמור בסעיף 27א' לעיל, יופחת שיעור של 15% מכל סכום נטו ששולם לתובע, בין יום 14/10/03 לבין יום 30/11/04 (על חשבון קצבת הפרישה שהגיעה לו עד חודש נובמבר 2002), כשהוא מוכפל במספר החודשים שחלפו ממועד התשלום ועד ליום 30/11/04. 29. להסרת ספק, אנו מורים שכל סכום שהנתבעת שילמה או תשלם לתובע על חשבון קצבתו בגין החודשים שממאי עד נובמבר 2002, ייזקף קודם כתשלום על חשבון קרן הקצבה המגיעה לו ורק היתרה תיזקף על חשבון פיצוי ההלנה שפסקנו בפסק דין זה. לסיכום 30. אנו מקבלים את התביעות ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את קצבת הפרישה שטרם שולמה לו בגין החודשים שעד נובמבר 2002, על פי הסכומים שנרשמו לעיל וכן פיצוי הלנת קצבה, מופחת, כאמור בסעיפים 26 ו-27 לעיל, כאשר הסכום האמור בסעיף 27א' לעיל, ייתכן שיופחת על פי האמור בסעיף 28 לעיל. 31. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (בסכום כולל) בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/05, אם לא ישולמו קודם לכן. 32. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.   ניתן היום, כ"ב בכסלו תשס"ה, 5 בדצמבר 2004, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)הלנת קצבה