1. ערעור בפנינו על פסק דין של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ורדה סמט ; תיק ב"ל 92833/99), בו נדחתה תביעה שהגיש המערער לתשלום דמי אבטלה.   2. ואלה העובדות הנוגעות לעניין:   (1) המערער היה מנהל "המוסך המרכזי, נסים את ישראל 1994 בע"מ" (להלן - החברה).החברה הוקמה בינואר 1994. החברה שימשה כמוסך מרכזי מורשה מטעם חברת בני משה קרסו בע"מ, יבואנית מכוניות רנו וניסאן וכמשווק מורשה למכירת כלי רכב חדשים. החברה הוקמה בעקבות דרישה מפורשת של חברת פסיפיק יבואני מכוניות בע"מ, היא בעלת הזיכיון (נספח ג' לכתב הערעור). החברה היתה בבעלות משותפת, בחלקים שווים, של המערער ושל מר ישראל מנור.   המדובר במוסך גדול שהשתרע על שטח של כדונם, בו הועסקו כ-18 עובדים בתחומי פעילות שונים שטיפלו בעשרות מכוניות מידי יום.   (2) המערער עבד בחברה מיום 1.6.1994 ועד 31.12.1998 והיה היחיד מבין העובדים שהיה מורשה מטעם משרד התחבורה לנהל מוסך. בפועל עסק המערער בניהול, פיקוח על העובדים, ביקורת על התיקונים והטיפולים, עבודה מול ספקים, ביקורת חשבונות ללקוחות ובכל עבודה אדמינסטרטיבית אחרת. כמו כן, נדרש המערער להכרעות מקצועיות בעניין הטיפולים בכלי הרכב.   (3) קודם להקמת החברה, היו המערער ומר מנור שותפים בחברה אחרת - "המוסך נסים את ישראל בע"מ" (להלן - החברה הישנה) שהוקמה בשנת 1985. החברה הישנה חדלה מפעילות עסקית לאחר הקמת החברה בשנת 1994. החברה הישנה נמחקה בשנת 1998 (תדפיס רשם החברות ; חוזה השותפות מיום 29.7.1985 - מוצג נ/3). המעבר מהחברה הישנה לחברה היה כרוך בגידול ניכר בהיקף ובמיגוון העיסוקים (פרוטוקול בית הדין האזורי, עמ' 5 ; פסק הדין האזורי עמ' 3).   (4) המערער נאלץ לעזוב את מקום עבודתו בחברה לפי דרישת חברת בני משה קרסו בע"מ אשר היתנו את המשך קשריהם עם החברה בעזיבתו. בעקבות זאת הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן - המשיב) תביעה לתשלום דמי אבטלה.   3. הזכאות לדמי אבטלה מקורה בהוראות סעיפים 161 ו-158 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995. ביסוד הזכאות עומד התנאי בדבר היותו של הזכאי "עובד" (סעיף 158 - הגדרת "מבוטח" - חלופה (1) בצירוף הגדרת "עובד"). שאלת מעמדו של אדם כעובד מתעוררת, בין השאר, באותם מקרים בהם אדם הוא בעל מניות בחברה אך טוען שהיה עובד שכיר שלה. על סוגיה זו חלה ההלכה הפסוקה בפרשת גרוסקופף (פד"ע ל"ד 97), בה נקבעו מבחנים לקביעת מעמדו של בעל מניות בחברה כ"עובד".   4. בית הדין האזורי בחן את מעמדו של המערער בחברה בשנים 95 - 98 לפי המבחנים שנקבעו בפרשת גרוסקופף. דא עקא - במסגרת מסכת הראיות שנפרשה בפני בית הדין האזורי הוצג, בטעות, תדפיס של רשם החברות המתייחס לחברה הישנה במקום לנתוני החברה. כתוצאה מכך, בהתייחסו למבחן הראשון מבין מבחני פרשת גרוסקופף (הבחנה בין פעילות כ"עובד" לבין פעילות כ"בעל מניות") מוצא בית הדין אי התאמות בין תאריכי התאגדות החברה ופתיחת המוסך כפי שעולים מתצהירו של המערער לבין המופיע בתדפיס. בית הדין מוצא אי התאמות בין תקופת עבודתו של המערער על פי המופיע בתלושי השכר לבין הרשום בתדפיס ; בית הדין לא מוצא בתדפיס כל ביטוי לשינוי שם העסק וכתובתו בשנת 1995 ובית הדין מסתמך על חוזה השותפות של החברה הישנה שנערך ביום 29.7.1985 (סעיף 2(3) לעיל) ובמיוחד על סעיף 22 שבו, בו נרשם כי "כל אחד מהצדדים יראו אותו כקבלן עצמאי לכל דבר והוא מתחייב לשלם באופן נפרד מהכנסתו לשלטונות מס הכנסה וביטוח לאומי". מכל האמור לעיל מסיק בית הדין האזורי כי "התובע ושותפו נרשמו כמנהלי החברה מיום היווסדה, פעלו על פי חוזה השותפות ביניהם כקבלנים עצמאיים ... לא הובאה כל ראיה לכך שחוזה השותפות לשנת 1985 חדל מלהתקיים, מעבר לאמירתו הסתמית של התובע" (עמ' 3 לפסק הדין). וכן, "... בהעדר חוזה המסדיר את תנאי העבודה בין התובע לחברה או הוכחה לפירוק השותפות, מתבקשת המסקנה כי לא ביחסי עובד מעביד עסקינן" (עמ' 5 לפסק הדין).   5. אשר למבחן השני של גרוסקופף (האם הסדרי העבודה בחברה הם פיקטיביים) קובע בית הדין האזורי כי הסדר העבודה שהוצג לפניו הוא פיקטיבי: לא הוצגו כל ראיות לשינוי ההסדר שנקבע בחוזה השותפות (מוצג נ/3) ; אין בתדפיס כל ביטוי לשינוי היקף העבודה במוסך ; אין התאמה בין תאריך תחילת העבודה כפי שנרשם בטופס התביעה לדמי אבטלה ובתצהיר ; אין התאמה בין תאריך סיום העבודה של המערער לבין התדפיס ; רוב תלושי השכר שהוצגו על ידי המערער הונפקו סמוך להגשת התביעה. מעבר לכך, מציין בית הדין כי מעדויות הצדדים עולה כי חלק מתנאי חוזה השותפות (מוצג נ/3) המשיכו להתקיים גם לאחר 1995 ואין כל ראיה לדבר כי הניכויים המצוינים בתלושי השכר אכן הועברו לשלטונות המס ולמוסד לביטוח לאומי.   אשר למבחן השלישי (האם ניתן להפריד בין תשלומי "שכר" לבין תשלום מ"רווחים") קובע בית הדין האזורי כי המערער העיד כי שכרו נקבע בהסכמה עם שותפו בהתאם לגובה ההכנסות במוסך ; משכורתו בשנת 1995 ניתנה בשיק מבלי שמנהלת החשבונות הוציאה תלושי שכר (עדות מנהלת החשבונות, עמ' 2 לפרוטוקול האזורי) ; אין התאמה בין התאריכים של חודשי תלושי השכר שהוצגו (מוצג נ/2) לבין תאריכי הוצאת התלושים על ידי רואה החשבון ; חלק ניכר מן התלושים הונפק באיחור (עמ' 4 לפסק הדין האזורי) ; אין ביטוי בתלושי השכר לתשלומים בגין חופשה או תוספת יוקר. מן האמור לעיל מסיק בית הדין האזורי כי "לא הוכחה הפרדה בין תשלומים שקיבל התובע כעובד ובין מה ששולם לו כמנהל ו/או בעל מניות" (עמ' 5 לפסק הדין).   על בסיס שלושת מבחני פרשת גרוסקופף קובע בית הדין כי: בין התובע ל"מוסך מרכזי" פתח תקווה לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד ולפיכך אינו נופל בגדר "מבוטח" במשמעות סעיף 158 לחוק. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בשאלה אם צבר התובע תקופת אכשרה לפי סעיף 161 לחוק".   6. טוען המערער כי, לעניין המבחן הראשון (פעילות כעובד או פעילות כבעל מניות), התעלם בית הדין האזורי מעדותו של המערער עצמו ושל שני עובדים אחרים לפיהן המערער היה אחראי על הניהול האדמיניסטרטיבי של החברה, עבד כל יום במשך שעות רבות וקבועות ולא היה לו כל מקום עבודה נוסף. אשר למבחן השני (האם סדרי העבודה בחברה הם פיקטיביים) - טוען המערער כי בית הדין האזורי התעלם מהעדויות לפיהן המערער ביצע עבודה אמיתית עבור החברה, מהעובדה שהוצאו תלושי שכר מידי חודש ושיקפו שכר עבודה בפועל, מהעובדה שהחברה דווחה למוסד לביטוח לאומי באופן שוטף ואמיתי במשך כל תקופת עבודתו ומהעובדה שלא הובאו כל ראיות מטעם המוסד לסתור את טענותיו.   על אלה הוסיף המערער וטען:   (1) בית הדין האזורי שגה כשייחס חשיבות מכרעת לעובדה שלא נערך הסכם העסקה בין החברה למערער ובהתעלמו מן ההלכה לפיה אין צורך בחוזה עבודה על מנת לקבוע כי אדם הוא עובד בחברה.   (2) בית הדין שגה כשייחס חשיבות להסכם השותפות (מוצג נ/3) שתוקפו היה לתקופה שלפני הקמת החברה ומן העובדה שמשעה שהוקמה החברה, חדלה השותפות מלהתקיים.   (3) בית הדין שגה כשייחס חשיבות למועד הפקת תלושי השכר, שכן טענה זו לא נטענה על ידי המשיב. לגוף העניין, מאחר והמערער לא שמר את תלושי השכר שניתנו לו, הוצאו כל התלושים, לצורך הגשת התביעה, במקובץ, ממחשב רואה - החשבון ועל כן הם נושאים תאריך מאוחר יותר.   (4) בית הדין שגה כשקבע כי לא הוכחה הפרדה בין הסכומים שקיבל המערער כעובד לבין מה ששולם לו כמנהל וכבעל מניות: מתלושי השכר שהגיש המערער עולה בפירוש כי שולמו למערער משכורות סדירות מהם נוכו ניכוי חובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי ודמי בריאות) וניכויי רשות. בנוסף, תשלום לביטוח מנהלים מלמד, כשלעצמו, על תשלום של פיצויי פיטורים בנפרד מתשלומים אחרים כבעל מניות.   (5) בית הדין שגה כשייחס משקל לכך שלא הובאה כל ראייה שהניכויים המצוינים בתלושי השכר לא הועברו לשלטונות המס, מאחר וטענה כזו כלל לא נטענה על ידי המשיב.   (6) בית הדין שגה שקבע כי הסדר העבודה שהוצג הנו פיקטיבי: סדרי הדין מחייבים העלאת טענות בדבר פיקציה או מרמה או מצג שווא בצורה מפורשת בכתבי הטענות - דבר שלא נעשה בענייננו. לגוף העניין, טוען המערער כי קביעת בית הדין אינה מעוגנת בחומר הראיות ואינה מתיישבת עם נטל הראיה המוגבר המוטל על הצד הטוען לפיקציה.   (7) בית הדין שגה בכך שיחס חשיבות לעובדה שהמערער לא העיד את שותפו לשעבר: מאליו מובן שאין למערער עניין להעיד את מי שאינו חי עמו בשלום. יתר על כן, מתצהיר המערער עולה במפורש ששותפו לשעבר מאיים על עובדיו שלא יעידו לטובת המערער.   (8) בית הדין נתפס לכלל טעות עובדתית כשביסס את פסק דינו על תדפיס רשם החברות של החברה הישנה. תדפיס זה הוגש לבית הדין, על פי בקשתו, על ידי בא כוח המערער.   7. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיף:   (1) המערער ניהל שותפות עם שותפו מאז שנת 1985. לימים, בשנת - 1995, ייסדו השותפים חברה. לטענתו, המדובר למעשה באותם שותפות שלא פסקה מלהתקיים: השותפים המשיכו לנהוג בכל הנוגע לעיסוקם, הכנסתם, ותנאי עבודתם בפועל כפי שנהגו בתקופת השותפות ביניהם.   (2) הרמת המסך תביא למסקנה שהלכה למעשה לא נשתנה מעמדו של המערער כ"עצמאי" ושכל ההסדר של החברה הוא פיקטיבי.   (3) גם פרישתו מרצון של המערער מן החברה מדגישה אל אלמנט השותפות שבין שני בעלי המניות של החברה.   (4) לעניין הראייה החדשה אותה צירף המערער - שינוי שם החברה לפי דרישת בעל הזכיון - דבר זה רק מדגיש את העובדה שהמדובר באותה שותפות ב"שינוי אדרת".   8. כאמור, בא כוחו הקודם של המערער הגיש לבית הדין האזורי את תדפיס רשם החברות של החברה הישנה במקום את התדפיס של החברה. ידוע אומנם שאין להציג בערעור עובדות או ראיות חדשות שניתן היה להציגן בפני ערכאת הדיון, אך בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ומכיוון שהתדפיס הוא בבחינת מידע שבנחלת הכלל ובכוחו לשפוך אור על ההתרחשויות, יש מקום לקבל את המסמכים הבאים שצירף המערער והנוגעים להקמתה וקיומה של החברה: מוצג ב - תעודת התאגדות החברה ; מוצג ב1 - תקנון החברה; מוצג ב2 - תזכיר ההתאגדות. יחד עם זאת, מוצג ג - מכתבה של חברת יבואני חברת רנו וניסן, אינו חלק מאותה טעות של בא כוח המערער ; אולם, משבא כוח המשיב לא התנגד לצירוף הראיות כולן - לא ניראה לנו שיש סיבה לדחות את בקשת המערער בנקודה זו.   9. הראיות החדשות שהוצגו לנו שופכות אור חדש על הסוגיה שבפנינו והן מחייבות התייחסות. בית הדין האזורי ביסס את פסק דינו על תדפיס החברה הישנה וקבע כי לא הוגשה ראיה לכך שבשנת 1994 הוקמה חברה חדשה. מן הראיות החדשות - תעודת התאגדות החברה (מוצג ב), תקנון החברה (מוצג ב1) ותזכיר ההתאגדות (מוצג ב2) עולה במפורש כי עסקינן בחברה חדשה שהוקמה בשנת 1994 על פי דרישה מפורשת מחברת פסיפיק יבואני מכוניות בע"מ (מוצג ב4). משכך, עולה הצורך בבחינה מחודשת של הסוגיה. במקרה שכזה ניתן להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת לבחון מחדש את השאלה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברה. מאידך ניתן, במטרה לייעל את הדיון ולמנוע סחבת, לבחון את הטענות בערעור על רקע הראיות החדשות. סבורים אנו שבנסיבות העניין עדיף ללכת בדרך זו.   10. בחינת העניין והראיות החדשות מעלות שבשנת 1994, עם הקמת החברה, נוצרה מציאות חדשה ביחסים שבין המערער לבין שותפו. מציאות זו מחייבת בחינה של מערכת היחסים החדשה ואין להקיש, בהכרח, שהמציאות ששררה קודם לכן, בתקופת ה"שותפות", ממשיכה להתקיים גם בתקופת החברה. על רקע זה נבחן את הראיות שבאו בפני בית הדין האזורי בהתייחס למבחני פסק דין גרוסקופף.   11. המבחן הראשון: האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו של האדם כ"עובד" לבין פעילותו כדירקטור, בעל מניות או קרוב משפחה. בעניין זה קיימות שתי עדויות מהן עולה שהמערער היה אחראי על הניהול האדמיניסטרטיבי של החברה, עבד מידי יום, במשך שעות רבות וקבועות. הגב' רות צייטלין, מנהלת החשבונות של החברה העידה: "התובע עבד בעיקר בחלק המשרדי, הוא ניהל את המשרד... התובע הגיע כל יום למשרד לפני בדרך כלל בסביבות השעה 07:00 ועבד עד לסגירת המוסך שזה היה מעבר לשעות שלי. אני עבדתי עד לשעה 14:00 לערך... התובע עבד במשרדו כל היום".   (עמוד 2 לפרוטוקול).   מר גולן בן-חיים מכונאי רכב בחברה, העיד: "התובע היה מנהל המוסך. התובע ניהל את כל ענייני המוסך כגון: משכורת, מפרעות, גבה מלקוחות כסף והוא זה שהיה קובע אם הייתה בעיה. הוא שימש כמנהל בכיר במוסך. הוא עבד במשך כל השבוע מהשעה 07:00 ועד מעבר לשעה 16:40 שאז אני הייתי עוזב".   (עמוד 3 לפרוטוקול).   עדויות אילו לא נסתרו בחקירה הנגדית. מן הנתונים שהיו בפני בית הדין האזורי עולה שבתקופת החברה, המערער עבד בה באופן שוטף כעובד לכל דבר. מעבר לכך, לא נזכרו עובדים אחרים בחברה שמילאו את תפקידו של המערער ואילו הוא לא עבד בחברה, הייתה החברה נאלצת לשכור עובד אחר זולתו. גורמים אלה מצביעים, לכאורה, על היות המערער "עובד".   אמנם בתקופת העבודה בחברה לא נערך חוזה העסקה בין המערער לחברה, אך בפרשת גרוסקופף נאמר כי: "חוזה עבודה הנו ראיה, כי הצדדים הבינו את היחסים ביניהם כיחסי עובד - מעביד. אולם, אין צורך בחוזה עבודה על מנת שייקבע, כי האדם הוא עובד החברה. (דנג"צ 4601/95 סרוסי - נ' בית הדין, (טרם פורסם))".   (עמ' 115)   יצויין, כי לא הייתה מחלוקת כי החברה אכן שילמה לשלטונות המס, לרבות למשיב, תשלום שוטף, עבור המערער בתור "עובד": לא הובאו כל ראיות מטעם המשיב לסתירת טענות המערער ואף לא ניטען שהדווח למוסד לביטוח לאומי לא היה שוטף או לא היה אמיתי (מוצג נ/2). עובדה זו מצביעה, לכאורה, על היות המערער "עובד".   בנוסף, הפסקת העבודה נעשתה על פי דרישת חברת בני משה קרסו בע"מ שהתנו את המשך קשריהם עם החברה בהפסקת עבודתו של המערער בה. עובדה זו מצביעה, לכאורה, על היות המערער "עובד" ולא בעל מניות העובד בעצמו עבור עצמו.   12. המבחן השני: האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה: מעדויותיהם של שני עובדי החברה שנזכרו לעיל, עולה כי המערער אכן ביצע עבודה עבור החברה. הגב' רות צייטלין, מנהלת החשבונות של החברה, העידה: "התובע עבד בעיקר בחלק המשרדי, הוא ניהל את המשרד".   (עמוד 3 לפרוטוקול).   מר גולן בן-חיים מכונאי רכב בחברה, העיד: "התובע היה מנהל המוסך. התובע ניהל את כל ענייני המוסך כגון: משכורות, מפרעות, גבה מלקוחות כסף והוא זה שהיה קובע אם הייתה בעיה. הוא שימש כמנהל בכיר במוסך".   (עמוד 3 לפרוטוקול).     לא היתה מחלוקת כי החברה אכן שילמה לשלטונות המס, לרבות למשיב, תשלום שוטף עבור המערער בתור , "עובד": לא הובאו כל ראיות מטעם המשיב לסתירת טענות המערער ואף לא ניטען שהדווח למוסד לביטוח לאומי לא היה שוטף או לא היה אמיתי (מוצג נ/2). עובדה זו מצביעה, לכאורה, על היות המערער "עובד".   העולה מן המקובץ: נראה שהסדר העבודה של המערער בחברה היה אמיתי.   13. המבחן השלישי: האם ניתן לקבוע מה היה "שכרו" של האדם כ"עובד":   הגב' רות צייטלין, מנהלת החשבונות של החברה, העידה: "אני רשמתי את השיקים על פי הוראתו של רואה החשבון שהכין את המשכורת לכל העובדים לרבות התובע. התובע קיבל משכורת כמו כל עובד".   (עמ' 2 לפרוטוקול)   המערער בתצהירו העיד:   "משכורת קבועה תמורת עבודתי, לרבות תנאי עבודה כמקובל לעובדים, דוגמת - חופשה, הבראה (נופשים מרוכזים לעובדים), שי לחג ופיצויי פיטורין".     כמו כן צירף המערער תלושי משכורת לשנת 1998 (מוצג נ/2). תלושי שכר שמוצאים מידי חודש ומשקפים שכר בגין עבודה בפועל, ודיווח חודשי ומסודר למשיב, הם בבחינת תמיכה בטענת המערער בדבר היותו "עובד". מנגד, "עובד" מקבל, בדרך כלל, שכר קבוע העולה עם העלאת תוספת היוקר במשק, אינפלציה והתפתחות העסק, בעוד שבעל חברה מקבל גם תשלומי החזר ודיבידנדים ; מכאן שגובה התמורה שנקבעה כ"שכר עבודה" יכולה להצביע על תשלום "שכר" או על החזר השקעות. בענייננו, תלושי השכר של המערער לשלושת החודשים הראשונים של שנת 1998 עמדו על 8000 ש"ח (נטו לתשלום) לחודש, ששת החודשים הבאים - 10,000 ש"ח לחודש, ואילו שלושת החודשים האחרונים - 13,000 ש"ח לחודש. אין ביטוי בסכומים הנ"ל לתשלומים בגין חופשה או תוספת יוקר, והגידול בשכר אינו מוסבר (טענה שלא נזכרה בכתבי הטענות ו/או בפסק הדין). עולה מכך שמוצג נ/2 לא תומך בדבר היות המערער "עובד".   14. עירוב נכסים והכנסות בחברה, מעיד לכאורה על היות האדם בעל מניות שהרי אין הוא מאפשר לקבוע מהו "שכרו" של בעל החברה. בענייננו, לא נראה שקיים עירוב כזה: המערער הגיש תלושי שכר מהם עולה כי שולמו לו משכורות סדירות, מהם נוכו ניכויי חובה בגין מס הכנסה, ביטוח לאומי ודמי בריאות וניכויי רשות. למעט הגידול הבלתי מוסבר בשכר, לא ניראה כי לא הוכחה הפרדה בין הסכומים שקיבל המערער כעובד ובין מה ששולם לו כמנהל וכבעל מניות. בנוסף, מתצהירו של המערער עולה כי הוא קיבל פיצויי פיטורין בנפרד וללא קשר למניותיו בחברה אשר נמכרו על ידו לשותפו. אכן, תשלום המעביד לביטוח מנהלים ותשלום פיצויי פיטורים בנפרד מתשלומים אחרים כבעל מניות תומך, לכאורה, בדבר היות המערער "עובד".   15. מן האמור עד כה נראה שהמערער הצליח לאבחן בין תפקידו כבעל מניות לבין תפקידו כ"עובד" בחברה: הוא לא הועסק במקביל במקום עבודה נוסף; אלמלא עבד המערער בחברה הייתה זו נאלצת להעביד עובד אחר תחתיו וכל זאת בנוסף על תפקידו כ"בעל החברה" ; הפסקת עבודתו של המערער נבעה מדרישה חיצונית שנכפתה עליו ; "שכרו" של המערער ניתן בעד השירותים שנתן לחברה ; אין כל ראיה כי הסדר העבודה בחברה היה פיקטיבי ; המערער בוטח כ"שכיר" בכל תקופת עבודתו. מכאן שהמערער הרים את הנטל המוטל והוכיח כי היה "עובד" לצורך ביטוח אבטלה.   16. טוען המשיב כי המשטר שהיה קיים בתקופת השותפות, בו כל אחד מן השותפים היה "קבלן ועצמאי" (סעיף 22 להסכם השותפות), המשיך להתקיים גם בתקופת הפעילות באמצעות החברה. טענה זו מרחיקת לכת. אין כל הנחה עובדתית אפריורית לפיה שותפות שהפכה לחברה ממשיכה את משטר השותפות בתקופת החברה. נהפוך הוא: עצם המעבר ממשטר של שותפות למשטר של חברה מלמד על השוני ולא על ההמשך. בחינת מעמדו של המערער בחברה צריך להבחן על פי הראיות המתייחסות לתקופת עבודתו בחברה ולא לתקופת עבודתו במסגרת השותפות. לכן, משקלם של הנתונים המתייחסים לתקופה שקדמה לתקופת החברה הוא מועט, במיוחד במציאות העולה מן העדויות המצביעה על מעמדו של המערער כעובד בתקופת החברה.   17. מן העדויות שבאו בפני בית הדין האזורי עולה כי המערער עבד במעמד של עובד משך 4 שנים, ולגבי השנה האחרונה קיימים גם תלושי שכר. במצב דברים זה מתקיימים במערער התנאים הקבועים בסעיף 161 לחוק בדבר זכאותו לדמי אבטלה.   18. סוף דבר - אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי המערער זכאי לדמי אבטלה מיום הפסקת עבודתו בחברה 31.12.98. הואיל וחלו שינויים בשכר העבודה בשנה האחרונה מעבר למתחייב מהשינויים הטבעיים בשכר העבודה, ייקבע שכרו של המערער לפי ממוצע השכר שהיה לו בשנת עבודתו האחרונה, לפי נתוני השכר.   המשיב יישא בהוצאות המערער בסכום של 3,000 ש"ח.   דיני חברותהקמת חברהדמי אבטלה