ביום 29.7.1992 בשעה 9:30, כך עפ"י כתב התביעה, נפצע התובע בידו השמאלית פציעה קשה. האגודל כמעט נקטעה. בטיפול בבית החולים "תל השומר" הצליחו לאחות את האגודל אל היד. יחד עם זאת, נותרה הגבלה בידו של התובע. עפ"י חוו"ד של ד"ר שטהל, מומחה אשר מונה ע"י ביהמ"ש, נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין קישיון נוח. יש לציין שלא כרגיל, בשכר טרחת המומחה, נשא התובע. התובע היה אז בן 8 שנים. רק בשנת 1996 הוגשה תביעת נזיקין לביהמ"ש, נטען כי הפציעה היא כתוצאה מתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975. בכתב התביעה לא היה כל פירוט של נסיבות התאונה. לכתב התביעה צורפו: 1. בקשה למינוי מומחה. 2. וס"ר 3. צילום טופס שחרור מביה"ח תל השומר חתום ע"י ד"ר ליברמן, ללא חתימה של מנהל המחלקה. על הטופס חותמת שחרור מתאריך 2.8.1992. 4. קבלה על סדרת טיפולים. 5. הזמנה למרפאה ביה"ח תל השומר. 6. אישור קבלת טיפולי פיזיוטרפיה. 7. פרטי תלונה במשטרה מיום 2.9.1992. 8. תעודת ביטוח. 9. דרישת תשלום מביה"ח "שיבא". הנתבעת כפרה בעצם האירוע וטענה שהילד נפצע באירוע שאינו מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק ואף הגדירה התביעה "כתביעת בדים חסרת כל שחר ומטרתה לקבל כספים בטענות שווא תוך ניצול הליכי ביהמ"ש". הסיבה העיקרית שהניע את הנתבעת להתבטא בחומרה כזו היא כי בטופס סיכום המחלה של ביה"ח תל השומר, מיום 2.8.1992, נראה היה בבירור כי הוספו 2 מילים: "והיה ברכב". המילים האלה הוספו אחר המשפט שאמר "בן 9 בד"כ בריא לא ידועה רגישות כלשהוא. הועבר מבי"ח רמב"ם לאחר שנחבל בכף יד שמאל עם קטיעה כמעט שלמה של אגודל מברזל שנפל על כף ידו". אח"כ נכתב "בבדיקה ...." בין המילים "ידו" ו"בבדיקה" נראה בבירור בצילום של התעודה שצורפה לכתב התביעה כי מאן דהוא הוסיף את המילים "והיה ברכב". לסוגיה זו אתייחס מאוחר יותר. פרשת התביעה התובע ביחד עם אביו - נתבע מס' 1, נסעו בג'יפ עליו היו עמוסים מוטות ברזל. מוטות אלו משמשים להכנת במות לכלות בטקסי חתונה. יחד עמם היו מר עומר מוחמד עאסלה (להלן: "עומר"), התובע ישב מאחור. תוך כדי נסיעה, קפצה ילדה לפני הג'יפ. ע"מ להימנע מפגיעה בה, האב הסיט את הג'יפ שמאלה ופגע בקיר, כתוצאה מכך הגגון עם הבמה נפלו לתוך המושב האחורי של הג'יפ, והבן נפגע מהברזלים שנפלו עליו, כך עפ"י סעיף 5ב' לתצהיר עדות ראשית ת/1. בסעיף 6 מספר אביו של התובע (להלן: "האב"), כי עומר הוא הראשון שקפץ מהג'יפ ניגש אל הבן הרים מעליו את הברזלים. גם הוא ירד, ואז ראו, כי התובע נפגע בכף ידו השמאלית ודם רב זב ממנו. מר דאוד סלימאן עאסלה אשר היה במקום, הסיע אותם לביה"ח רמב"ם משם העבירו אותו לביה"ח שיבא בתל השומר. בח.נ. תאר האב את צורת מנחם של הברזלים על גג ה ג'יפ, הגג מסתבר איננו גג אלא מסגרת ברזל, והברזלים היו מונחים כשהם בולטים מאחור ומקדימה. לגרסתו היו 14 ברזלים באורך 2 מטרים כל אחד והיו קשורים. האב העיד, כי מעוצמת המכה נשברו שני הברזלים המהווים את המסגרת של הג'יפ עצמו, ולכן נפלו הברזלים פנימה אל הג'יפ. מכיוון שהוא התנגש בקיר לא יכול היה לרדת ראשון, ועומר הוא זה שהוציא את התובע מן הג'יפ. האב מסר הודעה לחוקר מטעם הנתבעת נ/3, וכן מסר 2 הודעות במשטרה. האחת ביום 2.9.1992 והשניה ביום 1.10.1992 ביום זה אמר "בני נפגע קלות" לא היה הסבר לאורך כל הדיון, מדוע נאמר "קלות". גירסה זו נתמכה באופן כללי ע"י העד "עומר". "עומר" מסר בתצהיר עדות ראשית, כי תוך כדי נסיעה ילדה קפצה לפני הגי'פ, אביו של התובע הסיט הרכב שמאלה פגע בקיר כתוצאה מכך הגגון קרס יחד עם הבמה על הבן שצעק, כי נפגע, הוא קפץ מהגי'פ ובעזרת אנשים אחרים הוריד את הברזלים וראה, כי כף ידו השמאלית של התובע נפגעה והוא שתת דם רב. בח.נ לא חזר בו מר עאסלה מגירסתו, אלא שהפעם ידע לספר כי התאונה קרתה כאשר הילד החזיק את הברזלים היד שלו היתה למעלה, וכך הוא נפצע. עוד הוסיף כי כאשר הג'יפ פגע בקיר, הברזלים הלכו ליפול, ואז הילד החזיק את הברזלים מלמטה, כמובן שאם הברזלים היו נופלים על הילד היה יכול להיגרם אסון גדול יותר. לדבריו, אביו של התובע התעלף במקום, לכן השאירו אותו ורק הוא ואדם בשם דאוד לקחו את הילד לקופ"ח ומשם נסעו לבי"ח רמב"ם. העד גם העיד, כי נסע עם הילד לתל השומר, ואף נשאר עמו ללון בלילה. אביו הגיע לבי"ח רמב"ם מאוחר יותר. העד השיב לשאלה אם בסופו של דבר הברזלים נפלו או לא ענה כי אינו זוכר, הוא זוכר שהגיפ פגע בקיר בגלל הילדים, ולא כל התמונה נמצאת אצלו בראש אחרי 7, 8 שנים. יש לציין, כי עומר מסר הודעה בפני החוקר מטעם הנתבעת נ/1. בהודעה נאמר: "על הג'יפ היו ברזלים מלמעלה. בדרך בתוך הכפר הגיעה מכונית מלפנים היו גם ילדים על הכביש זזנו קצת על יד הקיר, הברזלים שהיו למעלה דפקו בקיר ונפלו על היד של הילד, הילד החזיק עם היד על הברזלים בזמן שהג'יפ זז מהילדים והמכונית. הברזלים נגעו ונפלו על היד של הילד". עומר נשאל וענה, כי "הוא בטוח שהיה כך, וכי הוא מוכן להיבדק במכונת אמת" . יש לציין, כי המכונית לא נזכרה בעדותו של עומר בבית המשפט. עוד העיד מטעם התובע, ד"ר גדבאן סאלח שהוא רופא המשפחה אליו הגיעו עם הילד לראשונה. העד נקרא היות ובהפניה אותה נתן לביה"ח רמב"ם נ/7 לא נזכרים פרטי התאונה. העד הסביר, כי כנראה מחמת החיפזון, היות והיה מקרה מאד חמור לאור מצב ידו של התובע, כנראה שלא כתב זאת. העד לא יכל היה לזכור איזו פגיעה היתה לילד. ד"ר גדבאן נחקר לעניין מה יכול היה להיות הגורם לפציעה של האגודל, ואמר כדלקמן: "יכול להיות שנפילה של משקל כבד על האגודל עצמו יגרום למצב כזה, זה צריך להיות חפץ ממוקד על האגודל שיגרום לסוג כזה של פציעה". אם היתה לו פגיעה נוספת במקום אחר בגוף כמו נפיחות משמעותית באוזן, היה בודק וגם היה מטפל. בח.ח השיב, כי באו אליו עם ילד פצוע חבשו שלח אותו לבי"ח אינו זוכר אם בדק אותו, אם היה משהו משמעותי היה כותב זאת. ההפניה היא מיום 30.7.1992 שהוא גם התאריך המופיע על המדבקה של חדר מיון בי"ח רמב"ם, ולא 29.7.1992 כפי שנטען בכתב התביעה ובתצהירים, כל מה שנכתב: "חבלה בסיס אגודל ימין בוצעה חבישה". יש לציין, כי התובע לא הוזמן ע"י ב"כ להעיד למרות שהיה כבר בן 17 שנה, אלא רק ענה לשאלות של ביהמ"ש אף הוא חזר על הגירסה ואמר כי רצה להחזיק הברזלים ביד וכשהג'יפ פגע בקיר הם נפלו עליו רק על היד, ורק הוא נפגע מהברזלים למרות שגם אביו וגם עומר היו בג'יפ. התובע אמר כך: "כל מה שאמרתי עכשיו אני זוכר בדיוק ולא מה שספרו לי בדרך, מכה כזו איני יכול לשכוח". העד דאוד לא הוזמן למרות שמסר תצהיר, וכן לא הוזמנה גב' סובחיה עאסלה, אשר אף היא היתה נוכחת במקום, אם כי הודעתה לחוקר מטעם חברת הביטוח הוגשה ע"י החוקר שגבה אותה נ/12. הגב' סובחיה אמרה לחוקר: "בבוקר בשעה 10:00-10:30 שמעתי צעקות יצאתי החוצה, הג'יפ התנגש בקיר ליד המכולת, היד שלו נפתחה לשניים והיה לו דם. אני לא ראיתי איך זה קרה בדיוק. ראיתי שהילד היה על הג'יפ, והיד שלו היתה פצועה, אני הרמתי את הילד ולקחתי אותו לקופ"ח ליד המסגד. בטוח שהתאונה היתה כך". העדה סירבה לחתום וכאמור היא לא הוזמנה להעיד, וממילא לדברים אלו אין משקל. פרשת ההגנה מטעם ההגנה העידו: 1. הגב' אורנה שמש. 2. ד"ר ברגר. 3. החוקר אבנר אב גיל 4. ד"ר ליברמן. 1. הגב' אורנה שמש - הגב' אורנה שמש היום היא סגנית מנהלת חדר מיון ברמב"ם, ובזמנו היתה פקידת קבלה. העדה הציגה את טופס הקבלה של התובע לביה"ח. כתוב "הבוקר ב 9:30 חבלה ביד שמאל, קטיעה כמעט שלמה של אגודל יד שמאל, שבר וכו'". אין אף מילה לעניין נסיבות הפציעה. יש לציין שהתובע התקבל ביום 30.7.1992 בשעה 11:43. בכתב התביעה נרשם, כי התאונה אירעה ביום 29.7 בשעה 9:30 אני נוטה להניח, כי מדובר בטעות בלבד. העדה העידה, כי לא יתכן שחולה ירשם ויקבל טיפול ראשוני מבלי שיהיה מתועד. גם אם מדובר במקרה דחוף, הרי תוך כדי הטיפול, הפקידה ניגשת לקחת פרטים. אם היו מוסרים שכלי רכב מעורב הדבר היה נרשם, כי מדובר בתאונת דרכים. העובדה שלא נרשם כך בטופס מלמדת, כי לא נמסרו להם פרטים אלו (נ/8). העדה חזרה על כך שאם היו אומרים לה שנפגע ברכב הדבר היה מוצא רישום במדבקה, הם מאד מקפידים על כך. 2. ד"ר ברגר - ד"ר ברגר כצפוי לא זכר את האירוע, אך גם הוא אומר, כי אילו היו מספרים לו שהתובע נפגע בכלי רכב, היה רושם "נפגע בתאונת דרכים", הוא איננו מסיק המסקנות, אלא כותב את מה שנאמר לו. ד"ר ברגר כתב את נ/8. ד"ר ברגר העיד, כי נראה שהוא כתב את סיכום האירוע ולא כתיבה ממראה ראשוני. לדעתו, הפציעה המתוארת אינה מתיישבת עם האירוע, כפי שנטען היום. הפציעה מתאימה לחבלה מחפץ חד ואילו הפגיעה כאן, היא מעיכה ממשהו גדול שנופל, והפציעה ממוקדת וחדה. יתר על כן, פציעה כזו של מעיכה, שהיא למעשה תיאור הפגיעה לפי גירסת התביעה איננה מאפשרת בד"כ השתלה מחדש של אותו איבר שהיה כמעט קטוע. ד"ר ברגר העיד, כי לו היה זה המקרה, קרוב לוודאי, כי לא היה מפנה את הפצוע לתל השומר לצורך ניתוח של חיבור כלי דם, כי זה היה בלתי אפשרי. לעומת זאת, אם הברזל היה חד יכול להיות. עוד העיד ד"ר ברגר, כי אם היה התובע פצוע במקומות אחרים הדבר היה מוצא ביטוי בטופס חדר מיון. ד"ר ברגר הסיק, כי המכה היתה מהצד החיצוני של היד, כי הוא רואה שנשאר גיד מכופף בצד הכפי של היד. כבר כאן יש לציין, כי דברים הפוכים אמר ד"ר ליברמן. 3. מר אבנר אבגיל - מר אבנר אבגיל, חקר את האב ואת אמו של התובע, את עומר, את דאוד עאסלה ואת גב' סובחיה עאסלה. החקירות לווה בהקלטה. מר אבגיל ניסה לשחזר את התאונה ולא הצליח להמחיש מצב דומה למצב הנטען, ולדבריו האב אמר, כי אינו מסוגל לשחזר את התאונה, מר אבגיל גם צילם תמונות הג'יפ נ/2. הקלטות והתמלילים של החקירה הוגשו לביהמ"ש. לאחר שנשמעו עדים אלו, חלף זמן רב עד הישיבה הבאה היות והיה צורך לשמוע את ד"ר ליברמן שהיה רופא בתל השומר, והוא זה אשר חתם על סיכום המחלה של ביה"ח. שם לכאורה, הוסף על ידי מאן דהוא המילים "והיה ברכב". ד"ר ליברמן אישר, כי הוא זה שכתב את נ/16, סכום המחלה אך עמד על כך בתוקף, כי המילים "והיה ברכב" לא נכתבו על ידו. עוד העיד בעניין זה, כי לו היה נאמר לו כי מדובר בתאונת דרכים היה מציין זאת. ד"ר ליברמן העיד, כי לדעתו הוא הגורם המשחרר, אך לא היה מעורב בטיפול וגם לא בניתוח. המסמך נ/16 נכתב מתוך המסמכים שהיו בידו. המסמך מרמב"ם ודו"ח הניתוח. ד"ר ליברמן נחקר גם לענין הפציעה עצמה. גם הוא כד"ר ברגר סבר, כי מדובר בפציעה של עצם חד ולא חבלה כהה. לדעתו, יכול להיות גם מברזל חד. שלא כמו ד"ר ברגר, סבור ד"ר ליברמן כי החתך היה בצד הכפי של היד. ד"ר ברגר הסיק, כי הפגיעה היתה בצד החיצוני היות והגיד המכופף הנמצא בצד הכפי לא נפגע. ד"ר ליברמן לעומת זאת, הסביר, כי הגיד הזה נמצא מאחורי העצבים שנפגעו והיות והעצבים נמצאים בצד הכפי של היד, כן נפגעו הרי החתך היה בצד הכפי, אך לא הגיעו לגיד. לאחר מתן עדותו של ד"ר ליברמן, ועפ"י בקשת עו"ד בדארנה, הומצא לביהמ"ש ע"י ביה"ח שיבא התיק הנוגע לתובע ובו המקור של נ/16. ד"ר ליברמן ציין, כי אין זה מקובל שמישהו אחר יחתום ויוסיף על מכתבי רופאים לאחר שכבר נחתמו ולא סביר להניח כי מישהו הוסיף מבלי לשאול אותו לאחר שחתם על המכתב, אפילו מנהל המחלקה. דיון יש לציין כי לאחר סיום העדויות לקראת הגשת סיכומים הגיש עו"ד בדארנה בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים. בסעיף 1 לבקשה, נכתב כי אביו של התובע מסר לו כי מי שהוסיף את המילים הוא הרופא שטיפל בתובע בביקורת בביה"ח, לאחר שאביו של התובע העיר תשומת לבו, כי לא כתוב בכתב השחרור כי התאונה אירעה ברכב. הבקשה היתה לברר עם ביה"ח את הסוגיה באופן יסודי. היות ולאחר מכן לא הוגשה כל בקשה מכל סוג שהיא לביהמ"ש אלא הוגשו הסיכומים ההנחה היא שהבירור היסודי לא הביא לכך שאפשר יהא להוכיח טענה זו של אבי התובע. יש בפני ביהמ"ש 3 עותקים של מסמך השחרור. מצורף לכתב התביעה לצורך הדיון יקרא עותק א'. נ/16 - לצורך הדיון יקרא עותק ב'. מסמך מקורי מתוך תיק ביה"ח יקרא עותק ג'. קיימים הבדלים בין שלושת המסמכים. בעותק א' לא מופיעים חתימת מנהל המחלקה וגם לא תאריך שבו הוא חתם. בעותק ב' לא מופיעה חתימת מנהל המחלקה וגם תאריך 12.8.92. אך אין עליו את החותמת של ביה"ח עליה כתוב שחרור חולים מיום 2.8.92 חותמת המופיע על עותק א'. בעותק ג' אין החותמת הנ"ל, אך יש חתימת מנהל המחלקה בתאריך 12.8.92. לא הוצג המסמך ממנו צולם עותק א'. אין ספק, כי היה בידי התובע, שכן הוא צורף לכתב התביעה. לא למותר לציין, כי בעותק א' כתב היד של המילים "והיה ברכב" והרווח בין המילים לקו השורה, שונים מאלו הנראים בעותק ג'. נ/16 נראה לכאורה צילום של עותק ג'. שאלה, הכיצד בידי התובע היה עותק עם חותמת ביה"ח אשר איננה על המקור. יש לציין, כי גם בדו"ח הסיעודי, לא נזכרה המילה "רכב". נזכר, כי הוא נחבל בכף יד שמאל כתוצאה מברזל שנפל על כף ידו. יש לציין, כי כאשר מסתכלים בטופס המקורי ששם הוספו המילים "והיה ברכב", כתב היד ומיקום המילים שונה מזה שישנו בצילום אשר צורף לכתב התביעה. אינני מתכוונת בשלב זה לחוות דעתי, אך ברור, כי נעשה פעמיים שינוי בטפסים. פעם בטופס שהוגש לביהמ"ש ופעם בטופס המקורי. לעומת כל אלו, יש בפני עדויותיהם של האב ומר עומר בלבד. הגירסה תמוהה כשלעצמה. למשל אם הברזלים היו קשורים מדוע נפלו, האם יתכן שסטיה מנתיב נסיעה תגרום למסגרת ברזל לקרוס? הכיצד לא נפגע התובע במקומות אחרים בגופו, אמנם האב העיד, כי נפגע בראשו אך קשה לקבל כי גם ד"ר בדראן גם בי"ח רמב"ם גם בי"ח תל השומר, לא מצאו לנכון לציין פגיעה זו. אם נפלו 6-8 מוטות ברזל בתוך הג'יפ כאשר יושבים גו גם האב ועומר, כיצד לא נפגע כלל? האם ילד בן 8 יכל להגיע עם ידו לגבוה מסגרת הג'יפ ולהחזיק את מוטות הברזל? תמהני. הצטברות התהיות בתיק זה, אינן מאפשרות לתת אמון מלא בגירסת התביעה. לא סביר בעיני כי בשום מסמך מהמסמכים הראשונים הנוגעים לתובע לא נזכר ג'יפ או כלי רכב או תאונת דרכים, למרות שאת התובע הביאו לביה"ח מר עומר עאסלה ונהג מונית לפי גירסתם. נוהלי בתי החולים היו ברורים וידועים, וכאשר מגיע אדם שנפצע בתאונת דרכים, או מעורב באירוע שבו היה מעורב כלי רכב, הדברים באים לידי ביטוי באופן מיידי. לא זו בלבד, אלא שהעובדה שהמילים "והיה ברכב" הוספו לכתב השחרור, מטילה צל כבד על האמון אשר ניתן היה לתת בגירסת אביו של התובע והעד מטעמו. אין זה סביר, שרופא כלשהוא הוסיף מילים אלו בנוהל תקין ללא שיחתם ליד מילים אלו או יוסיף הסבר נפרד. גם לא יתכן כי מנהל המחלקה הוסיף מילים אלו מיוזמתו. ב- 2.8.92 הוא עדיין לא חתם על מסמך השחרור אלא רק ביום 12.8.92. ב"כ הנתבעת הצביע על הסתירות בין העדויות של התובע והעד עומר, ובינן לבין עצמן, סתירות אשר אין להן הסבר פרט לכך שאמנם היה כאן ניסיון ליצור גירסה שתענה על היסודות הנדרשים בחוק לאירוע המוגדר כתאונת דרכים אשר יחייב בתשלום פיצויים. בסיכומיו של ב"כ הנתבעת נכתב, כי התיק המקורי לא הוזמן על ידי התובע מביה"ח. כנראה שנשמטה מעיניו הבקשה של ב"כ התובע להזמין התיק המקורי, הוא אכן הגיע לביהמ"ש כפי שציינתי קודם לכן, ולכן להערה כלפיו בעניין זה לא היה מקום. אדרבא, עו"ד בדארנה מתחילת הדיונים היה שותף מלא לנסיון להגיע לחקר האמת. יתכן מאד כי התובע נפגע כאשר נפל עליו ברזל בתוך הג'יפ או בהיותו סמוך לג'יפ אך אין ביכולתי לקבוע, כי היה זה תוך כדי נסיעת הג'יפ כפי שמתואר בגירסת התביעה. התובע לא הוכיח אף לא עפ"י מאזן ההסתברות כי נפגע בתאונת דרכים. על כן, הנני דוחה את התביעה. התלבטתי בשאלת ההוצאות. מחד, התובע נשא וישא בהוצאות האגרה, שכ"ט המומחה והוצאות אחרות. מאידך, גם לנתבעת נגרמו הוצאות חוקר והזמנת הרופאים להעיד. משלא החלטתי, כי מדובר בתביעת מרמה פשוטה כמשמעה, אין מקום להשיב על התובע הוצאות לדוגמא. התובע ישא בהוצאותיה של הנתבעת כולל שכ"ט עו"ד בשיעור של 6,000 ₪. ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ד (4 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום. חנה לפין-הראל, שופטת קטיעת איבראצבעותאגודל