פציעה בקפיצה לרוחק: 1. רקע כללי: זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 11.2.85, בהיותו תלמיד בכיתה ו', בעת שקפץ לרוחק, במהלך שיעור ספורט (להלן : "התאונה"), שנערך בבית הספר הממלכתי דוד בן גוריון בקריית גת (להלן : "ביה"ס"). 2. התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל - היא הנתבעת מס' 1 (להלן : "הנתבעת"), כאחראית על בית הספר בו נפגע התובע, וכן כנגד הנתבעת מס' 2 סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ (להלן : "פלתורס"), כמבטחת הנתבעת בגין נזקי צד ג', בכל הנוגע לתאונות תלמידים בבתי הספר אשר תחת אחריות הנתבעת. פלתורס אינה כופרת בחבותה הביטוחית, במידה והנתבעת תימצא אחראית לתוצאות התאונה . 3. נסיבות אירוע התאונה: התובע, יליד 24.12.73, בן 11 בעת התאונה, קפץ למרחק בבור החול שבחצר בית הספר, במהלך שיעור התעמלות, שהועבר על ידי המורה עמי בן שושן (להלן : "המורה"). נסיבות ארוע התאונה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים (ראה סעיף 3 לסיכומי התובע, וכן סעיף 4. 1 לסיכומי הנתבעות) וניתן ללמוד עליהן מעדותו של התובע : " זה היה באמצע שיעור ספורט. עמדנו בטור, כל אחד קופץ לרוחק. אחד מסיים את הקפיצה וקם והשני קופץ. המורה נמצא בארגז החול ובודק עם מטר כמה כל אחד קפץ. כשהגיע התור שלי, רצתי, הגעתי לקרש קפיצה, דרכתי עליו עם רגל ימין, אני חושב, ואז כשנחתתי רגל ימין היתה מקדימה, רגל שמאל היתה מאחורה, ונשמע רעש והתפתלתי מכאבים. (התובע מדגים שהוא נחת במצב של פסיעה רגל ימין בקדמת הגוף והרגל השמאלית מאחורי הגוף). המרחק בין שתי הרגליים כמה סנטימטרים". (עמ' 9 לפרוטוקול, פיסקה ראשונה) וכן מדו"ח התאונה מיום 13.2.85 (ת/10) אשר מבוסס על הד"וח שמילא המורה ביום התאונה (ת/11): "הדבר אירע בשיעור ספורט, התלמידים ישבו מסביב לבור הקפיצה למרחק. תלמיד תלמיד ניגש לנקודת ההתחלה במטרה לקפוץ. אבי סננס ניגש לנקודת ההתחלה, רץ וקפץ, הנחיתה לא היתה מוצלחת, רגל ימין נחתה קדימה ושמאל ישרה מאחור. אבי איבד את שווי משקלו ונפל על רגל שמאל, וכתוצאה מכך שבר את רגלו. " 4. בחוות דעתו הסביר מר מירזה רוני, (להלן : "מר מירזה") המומחה מטעם התובע בתחום הספורט, כיצד יש לבצע את הקפיצה למרחק: הקפיצה לעבר בור הקפיצה מתבצעת במסלול תיקני כאשר התחלתה בקצה מסלול הריצה וסיומה בקרש הקפיצה בהנחת רגל אחת, היא הרגל הדומיננטית, קפיצה למרחק ולגובה בו זמנית ונחיתה על שתי הרגליים יחדיו, וזאת להבדיל מאופן נחיתתו של התובע אשר לא נחת באופן זה. " 5. דברים דומים אמר גם ד"ר אלברטו איילון, המומחה בתחום הספורט מטעם הנתבעים, בחקירתו הנגדית (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 9-7) : "צריך לנחות עם שתי רגליים מקבילות לפני קו הירכיים והכתפיים הולכות לפנים. צריך לשלוח את הרגליים קדימה, לא ישרות אלא כפופות כדי לא לפגוע בברך. מקבילות לא צמודות. לא צריך לנחות בפסיעה. " התאונה ארעה במהלך שיעור התעמלות, בו תרגלה כיתת התובע את הקפיצה למרחק. התובע בתורו קפץ אף הוא לבור, אלא שבשל נחיתה לא מוצלחת, במקום לנחות כשרגליו כפופות ומקבילות, נחת כשרגלו הימנית קדימה ורגלו השמאלית ישרה מאחור, וכתוצאה מכך שבר את ירכו השמאלית. ב"כ התובע מייחס את האחריות לנזקים מהם סבל התובע כתוצאה מהאירוע, למדינת ישראל, האחראית על מערכת החינוך בכלל, ועל בית הספר דנן בפרט, וזאת בהתבסס על עוולת הרשלנות. 6. שאלת האחריות: בשאלת החבות נבדקת אחריותה הנזיקית של הנתבעת כלפי התובע בגין התאונה בה נפגע. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות בנזיקין, יש להידרש לשלוש שאלות: א. האם המעוול חב חובת זהירות לתובע. תשובה לשאלה זו מצוייה במבחן הציפיות, במסגרתו נבחנת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית ; ב. האם הפר המעוול את חובת הזהירות המוטלת עליו ; ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז 122,133 (להלן : "פס"ד ועקנין") . 7. הלכה פסוקה היא כי המורים ובתי הספר חבים בחובת זהירות מושגית כלפי תלמידיהם. בע"א 310/89 כהן נ' לנטוש ואח’, פ"ד מו (1) 402, בעמ' 405 (להלן : "פס"ד כהן") מתווה כב' השופט אור את הכלל הבסיסי לפיו : אין מחלוקת שמורים בבית ספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, וזאת גם שעה שהם נמצאים בהפסקה בין השיעורים, בשטח בית הספר מחוץ לכיתות הלימוד. אחריות זו מוטלת לפי הנסיבות לעיתים על המורה המחנך, לעיתים על המורה התורן בחצר, לעיתים על מורה אחר ולעיתים על מנהל בית הספר, אשר אחראי אחריות מנהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים. .. ברור כי מהות חובת הפיקוח, הלכה למעשה, ממדיה והיקפה משתנים, בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם לגילו ולתכונותיו של מי שנתון לפיקוח. ברור גם, כי אין דומה חובת הפיקוח הנדרש בתוככי חדר הכיתה לזו שאותה יש לקיים בחדר המשחקים. " 8. חובה זו מושתתת על חובת הזהירות של הורה כלפי ילדו. כדברי כב' השופט אור בע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י ואח’, פ"ד מז (1) 802, (להלן : "פס"ד מרצלי") : " חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה : א. קטין באשר הוא קטין לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ינתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה ביו במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכויים וכו'... ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו." 9. אלא שחובה זו אינה מוחלטת, על כך עמד כב' בית המשפט בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה (2) 113, בעמ' 119באומרו : " כאמור חובת ההשגחה של המנהל נמדדת לפי התאמתה למידת ההשגחה של אב לבנו. חובה זו אינה מוחלטת. באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא עניין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים. כזוהי גם מידת ההשגחה שמקיים אב סביר כלפי בנו. גם כאן לא מן הראוי להגזים. " 10. מהאמור לעיל עולה, כי באופן עקרוני קיימת על הנהלת בית הספר וצוות המורים החובה המושגית לדאוג לשלומם של התלמידים הן בכיתות הלימוד והן מחוץ להן. חובה זו חלה אף בהפסקות שבין שיעורי הלימוד, וקל וחומר חלה במסגרת שיעור ההתעמלות, בו מבצעים התלמידים פעילויות ספורט בהתאם לתכנית הלימוד של משרד החינוך, תחת עינו הפקוחה של מורה ההתעמלות. לנתבעת היתה איפוא אחריות מושגית כלפי התובע, אך האם היתה גם חובת זהירות בנסיבות העניין הקונקרטיות והאם הופרה חובה זו ע"י הנתבעת? 11. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת לפי מבחן הציפיות, לפי מבחן זה יש לשאול: "האם אדם סביר היה יכול לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם כן, האם היה צריך כעניין שבמדיניות לצפות את התרחשות הנזק?" (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 133, בעמ' 126). 12. שלוש טענות מעלה ב"כ התובע בסיכומיו: א. המורה לא נתן לתלמידים הדרכה נכונה ובטוחה, כיצד יש לבצע את הקפיצה לרוחק. ב. מיתקן הקפיצה לרוחק בבית הספר אינו תקין ואינו עומד בסטנדרטים המקובלים. ג. אי ביצוע פעולות נילוות לקפיצה, שנועדו לבטיחות התלמידים - כגון גירוף החול שבבור לאחר כל קפיצה. טענה נוספת שמעלה ב"כ התובע הינה במישור הראיתי - לפיו מן הדין בנסיבות נשוא תביעה זו, להעביר את נטל הראייה על שכם הנתבעים בהתאם לסעיף 41לפקודת הנזיקין לפי כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" וכן לפי סעיף 38 לפקודה מכח "דבר מסוכן". אדון בטענות אלו עפ"י סדר העלתן. 13. כאמור, טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי המורה התרשל בכך שלא נתן לתלמידים הדרכה נאותה, כיצד עליהם לבצע את הקפיצה למרחק, על כל שלביה, היינו : הריצה, הניתור על קרש הקפיצה והנחיתה בארגז החול. הגב' נורית ברדה - מפקחת מטעם משרד החינוך בחינוך גופני (להלן : "המפקחת") העידה לפנינו, כיצד יש ללמד את הקפיצה למרחק לפי הנחיות משרד החינוך : המורים לחינוך גופני מלמדים את מיומנויות הניתור ונחיתה בצורות שונות מכיתות א' ומעלה. לגבי קפיצה למרחק - את המקצוע עצמו לומדים החל בכיתה ד', כאשר פורטים לחלקים של מירוץ, ניתור ונחיתה. לימוד הנחיתה - לנחות בשתי רגליים. לשלוח את הרגליים קדימה. להשיג עם הרגליים את הגוף כדי לא לנחות על הישבן. " (עמ' 17 לפרוטוקול, פסקה אחרונה). את מיומנויות היסוד של הקפיצה למרחק היינו : ריצה, ניתור ונחיתה, מלמדים מורי ההתעמלות את התלמידים עוד מכיתה א', כאשר את אופן ביצוע תרגיל הקפיצה למרחק בשלמותו, מלמדים את התלמידים, באופן פרטני החל מכיתה ד'. 14. מר מירזה, המומחה בתחום הספורט מטעם התובע התייחס אף הוא בחוות דעתו לדרך שבה על מורי ההתעמלות ללמד את הקפיצה לרוחק (עמ' 3 לחוות הדעת) : "לימוד הקפיצה לרוחק אמור להתבצע בשלבים, במהלך מספר שיעורים בהם המורה מדריך את התלמידים בדבר אופן ביצוע הקפיצה, ואת המשמעויות כבדות המשקל כאשר הקפיצה אינה מתבצעת בהתאם לנהלים. המורה מחויב להדגים את אופן הריצה, הזינוק והנחיתה ורק לאחר שאחרון התלמידים מצליח במשימה בתרגול "יבש" שלא מבור הקפיצה, ניתן להמשיך את התרגול בבור קפיצה אמיתי. לצורך הבהרת הדברים אציין כי תרגול יבש מתבצע ב"מרחב פתוח" אשר בו המורה מלמד תלמידים מהם האלמנטים הנחוצים לצורך ביצוע הקפיצה בצורה נכונה ומוצלחת. ההסבר מתבצע קודם לתרגול ולאחר מכן התלמידים מיישמים את ההסבר באופן מעשי ... בזמן שהתלמידים מתרגילים המורה מתקן טעויות בסיסיות ומקצועיות ורק לאחר שהתלמידים מבצעים את "התרגול היבש", בצורה נכונה, ניתן להעביר לבור הקפיצה. " 15. דהיינו, על המורה להדריך את התלמידים כיצד עליהם לבצע את הקפיצה למרחק בצורה נכונה ובטיחותית. בעת הלימוד עליו להתמקד ולהדגים לתלמידים באופן פרטני כיצד יש לבצע כל אלמנט מן האלמנטים המרכיבים את תרגיל הקפיצה (הריצה, הניתור והנחיתה), ורק אחר כך עליו לאפשר לתלמידים לתרגל את ביצוע הקפיצה באופן מעשי, תחילה במרחב הפתוח ולא מבור הקפיצה ("תרגול יבש"), ואחר כך מבור הקפיצה עצמו. 16. גם מעדותו של ד"ר איילון, המומחה מטעם הנתבעות, עולה בבירור כי הוא מסכים לכך שיש ליתן לתלמידים הכנה מוקדמת עובר לביצוע הקפיצה לרוחק, על ידי מתן הסבר מקדים, חימום ותרגול, אלא שלדעתו התרגול המקדים יכול ויעשה אף בבור הקפיצה עצמו, למשל ע"י קפיצה מהמקום לבור החול ללא ריצה, ואין צורך כי יתקיים ב"מרחב פתוח". (ראה עמ' 17, 16 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל, עולה איפוא, כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים, בנוגע לנחיצות שיש בהדרכת התלמידים, בטרם יבצעו הללו את הקפיצה לרוחק. 17. ומן הכלל אל הפרט, כך העיד התובע (עמ' 9 שורות 11-8) : המורה לא נתן שום הדרכה. אנחנו היינו אמורים לרוץ, לקפוץ וזהו. אני בו .26שתי הרגליים אמורות היו קדימה, כדי שהנחיתה תהיה רכה. אני יודע זאת כי אני אדם בוגר. המורה לא אמר לנו שאנחנו צריכים לקפוץ עם שתי רגליים קדימה. בתור ילדים לא נאמר לנו. " ובהמשך הוסיף (עמ' 9פסקה אחרונה) : " לא התבצעו שום הדרכות. היה מירוץ, לקפוץ על הקרש ולנחות על החול. " 18. לחיזוק דבריו, הביא התובע לעדות את חברו לכיתה מר זגורי ז'ק, אשר השתתף בשעור ההתעמלות בו נפגע התובע, והעיד אף הוא כי לא קיבלו הדרכה מהמורה, באשר לאופן שבו היה עליהם לקפוץ למרחק (עמ' 7שורה 18) : "לפני השיעור או בשיעורים קודמים לא קיבלנו הדרכה לגבי צורת הקפיצה, הנחיתה. " דא עקא, כי דברים אלו נסתרו בחלקם בחקירתו הנגדית, כאשר אמר (עמ' 8 שורה 13) : " הוא (המורה- א.ז.) הסביר לנו איך קופצים על הקרש, לא איך נופלים". וכן הודה כי במהלך השנים הודרכו ע"י המורה כיצד עליהם לבצע את הקפיצה למרחק. אינני רואה לייחס משקל רב לעדותו של מר זגורי. ספק בעיני אם חברו של התובע מסוגל לזכור אם נתנה או לא ניתנה הדרכה בשיעור התעמלות מסויים שנערך כ- 15 שנים לפני מתן עדותו בבית המשפט. מה גם שבעת עמידתו על דוכן העדים ניסה התובע להדריכו, בסמנו לו סימנים שונים, ובגינם אף הוצא מן האולם. (עמ' 8שורות 5-4) 19. מנגד, העיד המורה אשר הינו איש חינוך גופני מנוסה, בעל ותק של למעלה מ - 25 שנה בהוראה, ובהגינותו הודה, כי איננו זוכר כיצד הדריך את התלמידים, ביום ארוע התאונה (עמ' 19 שורות 22-21) : "אני זוכר שנשברה לו הרגל. אני לא זוכר שהוא נחת לא טוב. זה מתוך הקריאה. אני לא זוכר מה היה באותו שיעור. " כאמור תביעה זו הוגשה על גבול תקופת ההתיישנות, כ - 13 שנה לאחר ארוע התאונה. בתקופה זו העביר המורה שעורים דומים כמעט מדי יום ביומו. ניתן איפוא להבין מדוע לא זוכר המורה במדויק את מערך השיעור במהלכו ארעה התאונה - 13 שנה קודם לכן. 20. על אף שהמורה לא יכול היה להעיד על שארע ביום התאונה, פירט בעדותו והסביר מהי דרך לימוד הקפיצה למרחק הנהוגה על ידיו, כעניין שבשגרה, לאורך שנות הוראתו (עמ' 18 שורות 19-9) : בד"כ כשתלמיד מגיע לקפיצה למרחק, זה שלבים שהוא מתחיל מכיתה א'. זה לא מתחיל בכיתה ו'. יש נושאים של ניתור ונחיתה שהם שיעורים ספציפיים, במסגרת מיומנויות גופניות באולם הספורט וגם בחוץ. במסגרת זו אנחנו עובדים על כל מיני אלמנטים שקשורים בקפיצות, נחיתות וניתורים. זה פרטני. אין תלמיד שלא עובר את זה. הנושא הספציפי לקפיצה למרחק. בד"כ עושים חימום כללי, לאחר מכן חימום ספציפי ניתורים מרוחב הבור ושם מתמקדים בעיקר בנחיתה. נחיתה זה ניתור הרגל ונחיתה על שתי רגליים כשהעקבים הם הראשונים שנפגשים עם החול. שם גם מסבירים לתלמידים שאם הוא נוחת על רגל אחת לנחות על שתיים. אם הוא נופל על הישבן אז אומרים לו להביא את הגוף קדימה. לאחר מכן מתחילים את הנושא של הקפיצות, בקפיצה יש הרצה, ניתור ונחיתה. בהרצה - מריצים ממטר ונותנים לכל תלמיד 3- 2קפיצות ואחר כך מגדילים את המרחק ל 10מ'..." מיומנויות יסוד כגון : ריצה, ניתור ונחיתה, נלמדים בבית הספר החל מכיתה א', כאשר הקפיצה למרחק על כל שלביה נלמדת בסדרה של שיעורים, בהם מתרגלים התלמידים כל אחד מהשלבים בנפרד. חלק מהאימון נערך באולם ההתעמלות וחלקו האחר מתבצע בחוץ. במסגרת התרגול מבצעים התלמידים תחילה מספר ניתורים מרוחב הבור, אח"כ משלבים ריצות עם הקפיצות, כאשר לאחר כל מספר קפיצות מגדילים את מרחק הריצה, וזאת עד לביצוע הקפיצה למרחק במלואה. התלמידים מקבלים הדרכה מלאה כיצד לנתר וכיצד לנחות, תוך משלוח שתי הרגלים במקביל קדימה, ומגע של העקבים בחול. 21. המורה חזר והדגיש כי מדובר ברוטינת לימוד קבועה, הבנויה מחימום ותרגולים, ועל כן אין זה סביר שהפעם חרג ממנהגו ואפשר לכיתת התובע לקפוץ ללא הדרכה מוקדמת עמ' 19 שורות 20-19) : "אני לא שיניתי מדרכי. אני עושה אותה פעולה 25שנה. אני גם מורה סטג'ר. אני מעביר מורים בסטג'. " ובהמשך מוסיף המורה ובתשובה לשאלת בית המשפט ואומר (עמ' 20 פסקה ראשונה) : "המיומנויות מקדישים להם יותר משני שיעורים. לא יכול להיות שאת החימום הספציפי, הכונה לקפיצה ממרחק של מטר וא"כ הגדלת המרחק, נעשתה בשיעור הקודם ובשיעור הזה הילדים ישר רצו וקפצו. " 22. לא זו אף זו, אילו העידו התובע ומר זגורי, כי היתה זו הפעם הראשונה בחייהם שקפצו למרחק, או לו לפחות טענו כי היתה זו הפעם הראשונה בה קפצו לרוחק באותה שנה, ייתכן וניתן היה לקבל את גרסתם לפיה לא הדריכם המורה מעולם כיצד עליהם לבצע את הקפיצה, אלא שהן התובע והן מר זגורי העידו לפנינו כי קפצו לרוחק פעמים רבות לפני כן. וכך עונה התובע, בתשובה לשאלה מתי קפץ לרוחק לראשונה (עמ' 12 שורות 5-3) : "אני מאמין בכיתה ג' או ד'. זו לא היתה הקפיצה הראשונה שלי בחיים. הייתי ספורטאי טוב. השתתפתי בכל שיעורי הספורט". ואף מר זגורי מודה (עמ' 12שורה 11) : "זו לא היתה הפעם הראשונה שקפצנו לרוחב. גם באותה שנה וגם בשנים קודמות. " 23. סיכומם של דברים, אינני רואה במה שונה ההכנה שניתנה לכיתת התובע, מהנחיות משרד החינוך הנוגעות ללימוד הקפיצה למרחק, כפי שניתן ללמוד עליהן מעדותה של המפקחת מטעם משרד החינוך, מחוות דעתו של מר מירזה, ומעדותו של ד"ר איילון. משפעל המורה לפי תכנית הלימוד והנחיות משרד החינוך, הרי שנהג לדעתי, כפי שעל מורה לחינוך גופני סביר לנהוג, ובודאי שלא ניתן לראות בהתנהגותו כמסוכנת או רשלנית. אינני מקבלת את עדות התובע ואת עדות העד מטעמו, כי עובר לקפיצה לא ניתנה הדרכה כיצד לנתר וכיצד לנחות. כאמור, התובע הודה כי לא היתה זו קפיצתו הראשונה, וכי השתתף בכל שיעורי הספורט, כך שנחשף להדרכה שקבל בכל הנושאים הקשורים לביצוע הקפיצה לרוחק, במהלך שנות לימודיו. באשר לעדותו של מר זגורי, כבר קבעתי כי אין היא מהימנה בעיני. 24. טענתו השנייה של התובע מתייחסת לאי תקינות בור הקפיצה. טוען התובע כי הבור, מסלול הריצה וקרש הקפיצה אינם תקינים. את טיעוניו מבסס הוא על תמונות הבור משנת 1999 ומשנת 2000 (ת/ 2- ת/ 8, ת/ 16- ת/ 30) וכן על חוות דעתו של מר מירזה (מומחה הספורט מטעם התובע) ממנה ניתן להסיק כי אכן מסלול הריצה, קרש הקפיצה וארגז החול במצבם הנוכחי אינם תקינים. (ראה עמ' 4 לחוות דעתו). גם ד"ר איילון (מומחה הספורט מטעם הנתבעות) אישר בעדותו כי לגישתו הבור איננו בטיחותי וביוזמתו הוסיף : "אם אני הייתי צריך לקפוץ בבור כזה, לא הייתי קופץ". דברים דומים אומר אף המורה בחקירתו הנגדית (עמ' 19 לפרוטוקול, פיסקה אחרונה) ומודה כי מסיבה זו התלמידים לא קופצים בבור. 25. אלא שתמונות אלו אשר חלקן צולמו בשנת 1999 וחלקן האחר בשנת 2000, אין בהם כדי להעיד ולו במעט על מצבם של הבור, קרש הקפיצה ומסלול הריצה, במועד בו ארעה התאונה - 15 שנה קודם לכן. כך גם לא ניתן להסיק דבר מחוות דעתו של מר מירזה לגבי מצבו של הבור ביום התאונה, שכן חוות דעתו מבוססת כולה על תמונות הבור משנת 99. 26. במיוחד תמוהה בעיניי עדותו של מר זגורי, אשר היה בן 12 בעת קרות התאונה ובהסתמך על התמונות דנן העיד כי לא חל כל שינוי במתקן הקפיצה, מיום ארוע התאונה עד ליום הגשת התביעה. וזאת מיד לאחר שהעיד כי לא ראה את בור הקפיצה מזה 15שנים (עמ' 7שורה 4). כידוע זכרונו של אדם מוגבל הוא, וטיבעם של זכרונות מעין אלה לדהות עם הזמן ובוודאי לאחר תקופה ארוכה של 15שנה. על כן, תמוה בעיניי כיצד יכל מר זגורי להעיד בבטחה כי הוא זוכר במדויק ובפרוטרוט, כיצד נראה מיתקן הקפיצה במועד התאונה. ועל חוסר מהימנותו כבר עמדתי לעיל. 27. מאידך, מהימנה עלי עדותו של המורה, אשר המשיך ללמד בבית הספר משך כל השנים מאז התאונה, האומר (עמ' 19 שורה 4) : "יש הבדל בין איך שנראה בור הקפיצה היום ולפני 15 שנה. אני גם לא יודע אם זה אותו בור. " ובכך מחזק הוא את המסקנה לפיה לא ניתן כלל להסתמך על הראיות והעדויות שנשמעו בנושא הבור, או לקשרן בדרך כלשהי לאירוע התאונה, וכי למעשה מצבו של הבור דהיום כלל איננו רלוונטי לאירוע התאונה. משסמכתי ידי על עדות המורה, המצטיירת בעיניי כעקבית ומהימנה, הרי שלא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה לעניין זה. 28. כמו כן לא מצאתי אחיזה לטענת התובע כי עצם ביצוע הקפיצה בחודש פברואר, קרי שלא בעונת הלימודים המומלצת עפ"י הנחיות משרד החינוך, מהווה רשלנות נוספת בנסיבות העניין (ראה עדותה של המפקחת - עמ' 17 לפרוטוקול, פיסקה האחרונה). הרציונל העומד בבסיס הנחיה זו הינו שלימוד הקפיצה למרחק יעשה "בעונות יבשות", כשבור הקפיצה יבש וזאת כדי למנוע החלקה. דא עקא, שביום הנטען לבשו התלמידים מכנס קצר וחולצה, וחברו של התובע חזר והדגיש כי באותו יום היה חם (עמ' 8 שורה 6-4). עולה איפוא, כי ביום ארוע התאונה, לא נשקפה לתלמידים סכנת החלקה כתוצאה מתנאי מזג האוויר, באשר מזג האוויר ששרר באותו יום היה חם. על כן אינני סבורה כי עצם ביצוע תרגיל הקפיצה למרחק, במועד זה מהווה מעשה רשלני בנסיבות העניין. 29. כך גם אין בידיי לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה התאונה ארעה מאחר ולא גרפו את החול בבור הקפיצה. ראשית, עדותו של מר זגורי (עמ' 7 שורות 19-18) : "לא ראיתי אף פעם בזמן השיעור ספורט מגריפה" נראית לי מוגזמת ובלתי מהימנה. הייתכן כי מעולם לא ראה את המורה או אחד התלמידים גורף חול במהלך הקפיצה, שהרי לרוב נמדדת קפיצתם של למרחק של תלמידי הכיתה לשם ברור הישגיהם, לאחר כל קפיצה. תוצאות אלה נחוצות, הן לצורך קביעת הציון במקצוע ההתעמלות, והן לצורך תחרויות פנימיות בבית הספר (במסגרת "ימי ספורט"), כמו גם לצורך תחרויות ספורט חיצוניות. על כן אילו קיבלנו את גרסתו של מר זגורי לפיה לא נהגו לגרוף את החול לאחר הקפיצות, הרי שלא מובן כיצד מדדו את קפיצות התלמידים, נוכח ריבוי העקבות בבור הקפיצה, מה עוד שהמורה העיד כי התלמידים, שמסיבה זו או אחרת לא משתתפים בשיעור ההתעמלות, נוהגים לגרוף את החול כל מספר קפיצות (עמ' 18, פיסקה אחרונה). 30. ואולם גם אם נקבל את גרסת התובע, לפיה בטרם קפץ לרוחק ביום התאונה, קפצו 10- 9תלמידים לפניו, והמורה לא גרף את החול (עמ' 10 לפרוטוקול), הרי שעדיין לא עלה בידי התובע להוכיח כי פגיעתו נגרמה כתוצאה ממתקן הקפיצה, שכן לא ברור כיצד עשוי היה גירוף החול לשנות את אופן נחיתת התובע, בשלו נגרמה הפגיעה. השבר ברגלו של התובע נגרם כתוצאה מנחיתה לא טובה, כאשר רק רגל אחת נשלחה על ידו קדימה והשניה נותרה מאחור, ובזמן הנחיתה נשברה. גם אם היה נגרף החול בבור, אליבא דגירסת התובע, לא היה בכך כדי לשנות את צורת הנחיתה הלקויה של התובע ולמנוע את הנזק שנגרם. 31. וכך אומרת כבי השופטת פילפל בספרה : "הספורט בראי המשפט" (הוצאת פלרשטיין גינוסר) בעמ' 222, בהתבססה על ת"א (ת"א) 3668/84 סרפיאן נ' רשת בתי ספר עמל ואח' (לא פורסם) : " ביהמ"ש קבע כי לא ניתן לחייב בית ספר למנוע כל נזק אפשרי. החובה המוטלת היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק כזה. נדרש קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובע. במקרה הנוכחי אפילו היתה גרסתו של התובע נכונה והמגרש לא היה תקין הרי לא עלה בידו להוכיח כי נפילתו נגרמה דווקא מתנאי המגרש ולא מכל סיבה אחרת. במשחקי ספורט קבוצתיים כגון כדורגל וכדורסל עלולות להיות סיבות רבות לפציעה. כדי לזכות בפיצויים בגין רשלנות יש להוכיח את הסיבה המדויקת שגרמה לנזק. " הוא הדין בענייננו. כאמור, נפגע התובע כפועל יוצא מכך שנחת כשרגלו השמאלית ישרה מאחור, בעת שהיה עליו לנחות כשרגליו מקבילות, וחשוב מכך - כפופות. אופן נחיתה זה, הינו הגורם הישיר, בלעדיו אין, ליצירת נזקו של התובע, על כך מסכימים הן התובע והן הנתבעות, ואינני רואה כיצד יכלה גריפת החול לשנות את צורת הנחיתה. 32. הלכה פסוקה היא לא כל סיכון יקים את אחריות הנתבעת כלפי התובע, כי אם סיכון בלתי סביר בלבד. חיי היום יום כרוכים בסיכונים טבעיים ורגילים שהמשפט אינו מטיל בגינם אחריות נורמטיבית. כפי שקבע כב' השופט לוין בע"פ 119/93 לורנס נ' מ"י, פ"ד מח (4) 1, 24: "פעילות ספורט סטנדרטית היא אומנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כך איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". " 33. אין ספק כי קפיצה לרוחק הינה פעילות ספורט פשוטה ובטוחה הכלולה בתכנית הלימוד של משרד החינוך מימים ימימה, מבצעים אותה אלפי תלמידים מדי שנה ללא פגע. אלא, שתרגיל ספורט זה, ככל תרגיל ספורט סטנדרטי אחר, טומן בחובו סיכון טבעי, האינהרנטי לפעילות אנוש מקובלת, שלא ניתן לסלקו, אלא ע"י הימנעות מפעילות בכלל. מסיבה זו לא ניתן לערוב לכך שתלמיד לא יתבלבל, כדרך הטבע, וינחת בצורה שגויה. חובתו של המורה להדריך את התלמידים כיצד לקפוץ וכיצד לנחות, אך מטבע הדברים, אין בכוחו להתערב בשלב ביצוע הקפיצה, ולתקן נחיתה שגויה של תלמיד תוך כדי ביצוע התרגיל. הואיל וקבלתי את עדותו של המורה, כי כדבר שבשגרה נהג להדריך את התלמידים כיצד לקפוץ וכיצד לנחות, והתובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי היה פגם כלשהו בבור הקפיצה, או בשיטה בה נקט המורה בזמן ביצוע התרגיל, הרי שאינני רואה מקום לייחס רשלנות כלשהי למורה ולנתבעת, בין באחריות ישירה ובין באחריות שילוחית. 34. העברת נטל ההוכחה : על מנת שחובת ההוכחה לאי קיום התרשלות תעבור לכתפי הנתבעים, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, היה על התובע להצביע על קיומם של שלושת התנאים לתחולתו, וביניהם שלתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; כמו כן נדרש שלבית המשפט ייראה שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם מסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. (ראו ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישואל נתניה, לה (2) 764) 35. נראה לי כי לא נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הסעיף. התובע יודע מהן הנסיבות שגרמו לתאונה, והן צורת הנחיתה השגויה, כאשר שלח רק רגל אחת קדימה ולא הצמיד את שתי הרגליים בזמן הנחיתה ועקב כך שבר את ירכו. מה גם שלא ניתן להסיק בענייננו כלל וכלל, שהמקרה דנן הוא מסוג המקרים המתיישבים יותר עם רשלנות המשיבה מאשר עם אי רשלנותה. כך גם לא הוכח בפניי כי ניתן לראות בבור הקפיצה "דבר מסוכן". אשר על כן נותר הנטל על התובע, והוא לא עמד בו. 36. לסיכום, יפים הדברים שאמר בית המשפט המחוזי בת"א (ים) 153/92 בנאי נ' עמל רשת מכללות ואח' (לא פורסם), בו נדונה תאונה הדומה לענייננו : "התיאור המדויק וחלוקתו לשלבי שלבים של שלב הניתור מבחינת תנועתיות הרגל והגוף איננו רלוונטי לשאלה שבמחלוקת, שכן מדובר בביצוע קפיצות לרוחק ברמה נמוכה לחלוטין בלתי מקצועית ובפעולה פשוטה שאף ילדים בגיל צעיר יותר מתבקשים לבצע... נחיתתה הלא מוצלחת של התובעת בסיום הקפיצה לרוחק לא היוותה סיכון בלתי סביר הניתן לצפיה וכעולה מהאמור לעיל, לא הוכח גם שקדמה לו התנהגות בלתי סבירה... למרבה הצער, נפגעה התובעת באחת מאותן מאותן תאונות מצערות שאינן בנות פיצוי. " 37. עולה איפוא, כי לא הונחה בפני תשתית עובדתית וראייתית מספקת לשם קביעת אחריותה של הנתבעת והתובע לא הרים את הנטל הנדרש במשפט אזרחי. 38. על כן, עם כל הצער בשל הפגיעה הקשה של התובע, אין מנוס מדחיית התביעה נגד הנתבעת מס' 1. פועל יוצא מכך, נדחית גם תביעת התובע נגד הנתבעת מס' 2, מבטחה של נתבעת 1, משנקבע כי נתבעת 1לא התרשלה כלפי התובע. בהתחשב בהיות התובע קטין במועד התאונה, ישא התובע בשכ"ט הנתבעות בסכום כולל של 000, 5 ש"ח בצרוף מע"מ. תאונות ספורטנזיקין